סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח דני מנקין עצמאי בדרך
 

 
 
טריגר לסיפור הספציפי הזה נולד אצלי עם החלפת הקידומת, לגיל 40, וההבנה לאחר מכן ש-60 זה ה-40 החדש. התחלתי לכתוב סיפור על הדרך שעשיתי בחיים ושאלתי את עצמי האם אני באמת נמצא במקום שאני רוצה להיות בו? והאם בגיל מאוחר יותר אשאל את עצמי האם בגיל 40 עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות? התחלתי לכתוב סיפור על חרטות ועל התמה של 'הדרך שלא נבחרה'"

עם צאת סרטו "האם זה אתה?" שיחה עם במאי שבתחילת דרכו רצה להיות כדורגלן  



דומה שקולנוע עצמאי וסרטי דרך הם אהבות אישיות מעצבות תודעה של דני מנקין, המוברגות לתוך הליבידו היצירתי ולדי.אן.איי הפרטי שלו.
 
אני שואל אותו מה החיבור בינו, במאי בן 44  ובין יציר רוחו, גיבור סרטו "האם זה אתה?", גבר בן 60, המחפש אחר אהובת נעוריו במרחבים האינסופיים של אמריקה.  "לא משנה מה הסיפור, תמיד באיזשהו מקום השחקנים והגיבורים הם משהו ממך והסרט הוא משהו ממך", משיב מנקין.

"אני לא יודע אם יש דרך לעבוד אחרת. אני לא יודע אם יש במאי שיכול לעבוד אחרת. כשאתה רואה סרטים של אלכסנדר פיין, אתה מרגיש אותו. כך גם במקרה של ריצ'רד לינקלייטר ושל וודי אלן. אז גם כשאומרים לי שזה נראה כמוני ומרגיש כמוני,  אני נורא נהנה מזה. זה אומר שמשהו אמיתי אצלי יצא החוצה. בכוונה ציינתי את השמות האלה כי מדובר בשלושה יוצרים אמריקאים שאני מאוד אוהב ומאוד מושפע מהם".
 
קלעת לשמות נכונים...
 
"קח למשל את 'התבגרות' (של לינקלייטר). זה סרט יוצא מן הכלל שאני כל כך אוהב אותו. שלא לדבר על 'נברסקה' (של פיין). הדבר היחיד שיש לי בעיה איתו בסרט הזה הוא שלא אני עשיתי אותו... כשיצאתי מהסרט פשוט כעסתי שהוא עשה אותו ולא אני. הוא כל כך יפה.
 
"אלה סרטים שמעזים לקחת את הזמן ולהיכנס לתוך החיים של הגיבור. כשיש לך שחקנים כאלה שיש לך אמון בהם, כמו ללינקלייטר עם אית'ן הוק, או כמו לי עם אלון אבוטבול – זה תענוג! הרי מדובר במקצוע כל כך לא פשוט, עם המון עליות ומורדות, והרבה פעמים אתה מוצא את עצמך הולך נגד הזרם – אז העשייה היא התמורה הכי גדולה".
 
"האם זה אתה?" עוסק ברוני (אלון אבוטבול), מקרין בקולנוע, בן 60, מפוטר מעבודתו ויוצא לבקר את אחיו ג'ייקוב (רני בלייר), החי בארצות הברית. האח מגלה לו שפגש במקרה את רייצ'ל, אהובת נעוריו של רוני. הדבר מציף אצל רוני זיכרונות נשכחים על אהובתו המיתולוגית והוא מחליט לנסות לאתר אותה. בדרך פוגש רוני במקרה את מיילה (נרונה דה-מסדו קפלן), סטודנטית לקולנוע המשוטטת בדרכים ומצלמת סרט דוקומנטרי על אנשים והחרטות שלהם. היא הופכת לשותפתו לדרך, והשניים חווים יחד את המשך המסע.


האם-זה-אתה01-דניאל-גורדן.jpg
האם זה אתה (צילום: דניאל ג'ורדן)

סרט בלי תקציב פרסום 

 איך הסרט עובד עד עכשיו?
 
"בינתיים זה בסדר. מרכז העבודה שלנו הוא על הסינמטק בתל-אביב, והוא עובד שם יפה. אנחנו סרט בלי תקציב פרסום, ומתנהלים על מפה לאוזן".
 
 סביר שהיותו הסרט דל התקציב (פחות ממיליון שקל) שעלה לגמר פרסי אופיר יחד עם חמשת הסרטים הגדולים, נתן לו דחיפה.
 
"כן. זה שהוא נחשב לסרט העצמאי הטוב של השנה בהחלט עוזר. סרט מהסוג הזה חייב לקבל אורך נשימה כי הוא עובר כאמור מפה לאוזן, וכך יכול לעבוד לטווח יותר ארוך. השיטה שלנו, שבאה לידי ביטוי בסרט הקודם שלי 'ז'טאם איי לאב יו טרמינל', ב'האם זה אתה?' וגם בסרטים הדוקומנטריים שעשיתי ('18 קילו של אהבה' ו'הדולפין', אותו יצר יחד עם יונתן ניר) זה שהם לא יתחילו וייגמרו בהפצה בבתי הקולנוע, אלא שאנחנו ממשיכים עם הקרנות פרטיות. יש לזה ביקוש ואני נורא נהנה מהעניין ופוגש את הקהל.
 
"במערכת ההפצה של משה אדרי יש המון סרטים שלו והוא היה נורא נדיב ונתן לנו בית קולנוע, למרות שלא היה לזה פרסום. לדעתי, רשת הקולנוע של 'לב' הייתה יכולה להיות הפלטפורמה הכי נכונה לסרט שלנו, אבל הם לקחו השנה רק שני סרטים ישראליים, 'אפס ביחסי אנוש' ו'גט'.

"עם זאת, הסינמטק נפלא מבחינתנו, קודם כל כי מובטחים לנו שלושה שבועות, מה שקולנועים אחרים לא מבטיחים, והוא מביא את הקהל שאנחנו מחפשים. זה שקיבלנו בסופו של דבר עשרה בתי קולנוע, זה מעבר לציפיות שלי".

   

כותב לדמויות, לא לשחקנים
 
מה בכל זאת היה הטריגר הקונקרטי לרעיון של "האם זה אתה?"
 
"טריגר לסרטי דרך אני לא כל כך צריך. אני מאוד אוהב סרטי מסע. גם 'ז'טאם' היה כזה. אני מחובר לז'אנר. גם אלכסנדר פיין עוסק בו לא אחת. אצלו זה לא רק 'נברסקה' אלא גם 'דרכים צדדיות' ו'אודות שמידט'. קל לי לחבר סיפורי דרך. אני מרגיש שאני עצמי בתוך המסע ויכול להזדהות עם עלילה כזו.
 
"טריגר לסיפור הספציפי הזה נולד אצלי עם החלפת הקידומת, לגיל 40, וההבנה לאחר מכן ש-60 זה ה-40 החדש. התחלתי לכתוב סיפור על הדרך שעשיתי בחיים ושאלתי את עצמי האם אני באמת נמצא במקום שאני רוצה להיות בו? והאם בגיל מאוחר יותר אשאל את עצמי האם בגיל 40 עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות? התחלתי לכתוב סיפור על חרטות ועל התמה של 'הדרך שלא נבחרה'.
 
"בהתחלה זה נכתב כסרט אמריקאי, יחד עם תסריטאי אמריקאי, רוד בר, שאיתו אני עובד גם על תסריט אמריקאי אחר. בהמשך הצטרף לכתיבה חברי הטוב אשכול נבו, ויחד העברנו את זה לסרט ישראלי על צבר שהולך לחפש את אהובתו בארצות הברית. זה קיבל יותר כיוון של 'דג מחוץ למים הטריטוריאליים שלו', והוספנו את דמות האח, שלשמחתי רני בלייר גילם אותו, ולסרט נהיו גוון וצבע אחרים. כמובן שהרבה מהדיאלוגים (הסרט דובר כמעט כולו אנגלית) נשארו, וכך גם הסיפור של יוצרת הסרטים הדוקומנטריים הצעירה, שהיו בסיפור המקורי".
 
איך נבחר לתפקיד אלון אבוטבול? חשבת עליו כבר בזמן הכתיבה?
 
"לא ממש בהתחלה, אבל העובדה שהוא אהב את התסריט והסכים לעשות את התפקיד, גרמה לי להעביר את התסריט יותר לכיוון שלו. מאחר שאני מגיע מהעולם הדוקומנטרי, אני לא כותב לשחקנים אלא לדמויות. וברגע שהבנתי שאלון הוא הדמות, זה נכתב אלון. אני נורא אוהב את המשחק שלו בכל סרט בהשתתפותו שראיתי.
 
"אני אף פעם לא כופה את השחקן על הסרט, אלא מעביר את הסרט לשחקן. אתה גם יודע שהסרט לעולם לא יהיה בדיוק מה שדמיינת. על המבנה הסופי שלו משפיעים הרבה גורמים, בהם השחקן, הלוקיישן, העריכה, אילוצי הפקה, המוזיקה וכו'. כל אלה יוצרים משהו שונה באופן כלשהו ממה שתכננת. אתה אמנם מכוון את זה לאזורים שאתה מרגיש איתם נוח, המשרתים את התסריט הראשוני שלך, אבל הם לא יכולים להיות ממש מדויקים כמו מה שכתבת. לכן נתתי חופש פעולה לאבוטבול, בלייר ונרונה דה- מסדו קפלן (ממוצא ברזילאי), שהיא יוצרת דוקומנטרית בעצמה. נהניתי לעבוד איתה, היא המשיכה לי את תהליך היצירה".


האם-זה-אתה03-דניאל-גורדן.jpg
האם זה אתה (צילום: דניאל ג'ורדן)

 
זו לא הייתה בחירה "קלה" מדי, ללהק את אותה שחקנית מ"ז'טאם"?            
          
"האמת היא שכנראה בתת-מודע כתבתי את התפקיד בשבילה. אחרי 'ז'טאם' התחלתי לכתוב על יוצרת דוקומנטרית שעושה סרטים על חרטות ופוגשת את אלון. אמנם היו לי מחשבות על שחקניות אחרות, אבל שלחתי את התסריט גם לנרונה והיא ישר כתבה לי, 'אתה חייב להודות שכתבת את זה בשבילי'. הבנתי  שכנראה זו האמת.
 
"נכון שקל לעבוד עם שחקן שכבר עבדת איתו, אבל אם לינקלייטר עושה את זה - קטונתי. אני בא מעולם הספורט, שבו אומרים שהרכב מנצח לא מחליפים. לטעמי היא עשתה עבודה נפלאה ב'ז'טאם', ולכן לקחתי אותה גם לסרט הזה".

"יש בי משהו אמריקאי"
  
 ב"ז'טאם" ערכת הקרנות ניסיון לקהלי מדגם, כדי לנסות עליהם שלושה סופים שצילמת לסרט כדי לראות מה הקהל מעדיף. כנ"ל בסרט הנוכחי?
 
"לא.פה הסוף היה יותר ברור. 'ז'טאם' היה סרט יותר בוסרי ועם הרבה אימפרוביזציות. אז זו הייתה אחת הדרכים לבחון את האפקטיביות שלו".
 
לתפקיד הראשי בו לקחת בחור שלא היה שחקן עם קבלות, מוקי
 
"לקחתי את מוקי המקסים בעיקר בגלל שהוא לא בא ממשחק. כי זה היה סרט שחייב כל כך הרבה תהליכי אלתור, כישורים שהם לאו דווקא מעולם המשחק. כמו שאמרתי, אני לא בוחר שחקנים אלא דמויות. במקרה של אלון זו הייתה ראשית בחירה במישהו הרבה יותר מבוגר, ומי שמכיר את אלון אומר שזה הסרט הכי אישי שלו ושהוא כאן הרבה יותר אלון מאשר בסרטים אחרים. כך שבאיזשהו אופן גם במקרה הזה בחרתי בדמות ולא בשחקן".    
 
נראה שאתה נהנה לעבוד עם צוותים קטנים ותקציבים קטנים.
 
"אני מוכן לאתגר של לעבוד עם כסף גדול. אם כי נראה לי שמבחינתי לא יהיה שום הבדל, כי בסופו של דבר אתה כותב את אותו סיפור פשוט. כשיש לך יותר כסף, יש לך יותר אמצעים ותהליך הפשרה שלך הוא יותר אלסטי. אם סרט בתקציב קטן שאני עושה חוצה את קו הגמר והקהל אוהב אותו, אני רק יכול לדמיין מה ביכולתי לעשות עם תקציב גדול. הסרטים הבאים שאני כותב יהיו בעלי תקציבים גדולים יותר. אני כל הזמן מתפתח ומתקדם, צעד אחר צעד".
 
אמנם את "ז'טאם" צילמת בפראג, אבל למראה "האם זה אתה?", וקודם לכן "18 קילו של אהבה", נראה שאתה הרבה יותר "אמריקן אוריינטד".
 
"אני בהחלט אוהב את המסעות בתוך ארצות הברית. כנראה גדלתי על הרומנטיזציה של סרטי המסע הנפלאים האלה ברחבי אמריקה ואני נורא מושפע מהם. נראה לי שמסע בארץ היה נגמר מהר מאוד. אמנם נולדתי בתל-אביב אבל למדתי קולנוע במיין ולימדתי בסירקיוז ובקונטיקט. יצא שחייתי שם לא מעט אחרי ש'18 קילו של אהבה' נמכר לשידור ב-HBO. העברתי שם כמה שנים, הכרתי שם את אשתי, שהיא אמריקאית. כנראה שבאמת יש בי משהו אמריקאי. אבל אני חושב שבכלל במדינה שלנו יש משהו מאוד אמריקאי". 


האם-זה-אתה02-ברוס-פרנסיס-קול.jpg
האם זה אתה (צילום: ברוס פרנסיס קול)

כדורגלן באליצור בר-אילן
  
את דרכו בתחום המדיה החל מנקין ב-1994 כבמאי-כתב מתחיל בערוץ הספורט המתהווה, מה שהיה פועל יוצא של אהבה אישית, שלא ממש מומשה. "מאז ומעולם היה לי ברור שאני רוצה להיות כדורגלן", הוא משחזר. "ואם יש רגע אחד שצובט לי עדיין זה כשאני רואה משחק של הנבחרת ואומר, איך אני לא שם. אני מגיע ממשפחה דתית ולמדתי בבית ספר דתי, 'צייטלין'. ומאחר שהייתי בן למשפחה שומרת שבת לא יכולתי ללכת לאימונים שרובם נערכו בשבת. 

 
"מהר מאוד הורדתי את הכיפה, אבל כל המכלול הפריע לי לפתח קריירה של שחקן אז. זאת למרות שהספקתי עוד לשחק בליגה ג', בקבוצת 'אליצור בר-אילן', היחידה שלא שיחקה בשבתות. אבל גם שם לא הייתי גרויסע מציאה...  יכול להיות שעשיתי טובה לנבחרת בכך שלא הלכתי על זה, למרות שכפי שהם נראים כנראה שלא יכולתי להזיק להם יותר מדי...
 
"כשהתחלתי לאהוב קולנוע הצטרפתי לערוץ הספורט, שהיה אז בשנות הקמתו, ושם למדתי הכי הרבה, זה היה בית הספר הכי טוב שיכול להיות לבמאי צעיר. יצאו משם הרבה אנשים מוכשרים. אני מודה על כך שעשיתי את ההסבה הזו, כי אילו הייתי כדורגלן הייתי כעת כבר הרבה אחרי הקריירה, וכבמאי אני עדיין בתחילת הקריירה. מערוץ הספורט עברתי עם יורם ארבל לערוץ  2, עבדתי איתו במשך חמש שנים והייתי הכתב והבמאי הראשי של התוכנית הדקה ה-91, שבמסגרתה תפקידי היה לעשות כתבות פרופיל על דמויות בספורט הישראלי. שם למדתי שיש מילה למה שאני עושה: קוראים לזה במאי.
 
 "ב-96' התחלתי ללמוד בימוי במיין, ופשוט התאהבתי בעבודה עם שחקנים. בהמשך, ב-99', למדתי בימוי שחקנים אצל אלן מאיירסון, שעד היום הוא חבר יקר וטוב, והיה לא מזמן בהקרנה של הסרט שלי בלוס-אנג'לס ולשמחתי מאוד אהב".
 
בעקבות הלימודים במיין השתפשף מנקין בשורה של עבודות בימוי שונות ומגוונות לטלוויזיה, בין היתר גם כתבות בימוי ותחקירים מקיפים ל'עובדה'. במקביל החל לעסוק גם בקולנוע עלילתי באורך מלא, תחילה כיועץ וסופרווייזר לאילן הייטנר בסרט הראשון שלו, 'חוכמת הבייגלה'. מאז, לדבריו, הם משתפים פעולה כמעט בכל פרויקט של כל אחד מהם. בהמשך יצר מנקין את הסרט הדוקומנטרי '18 קילו של אהבה', שהוביל את הקריירה שלו לפאזה חדשה, של יוצר קולנוע עצמאי.


דני-מנקין-דניאל-גורדן.jpg
דני מנקין (צילום: דניאל ג'ורדן)
 
על הדרך גם למדת משחק אצל רותי דייכס
 
"בשנת 2000 לקחתי קורס משחק כדי להבין מה עובר על שחקן, לקלוט עד כמה לא קלה העבודה שלו וכמה אומץ צריך כדי להיות שחקן. אני מוריד בפניהם את הכובע ואוהב מאוד את השחקנים שעובדים איתי. זה פשוט לא קל. הזיקה של זה לעולם הספורט היא שאני מאוד מושפע ממאמני כדורסל. כמו דייוויד בלאט, שמבין את נפש שחקן הכדורסל. גם אני רוצה להבין את נפש האנשים שאני עובד איתם".
 
אתה רואה את עצמך עושה בהמשך סרטים עלילתיים וגם דוקומנטריים?
 
"אני אוהב לכתוב ולביים סיפורים שאני אוהב. אני נהנה שכאשר אני מסיים סרט דוקומנטרי שואלים אותי, האם משחקים בו שחקנים? ואחרי הקרנה של 'האם זה אתה?', כששואלים אותי האם רייצ'ל קיימת והאם זה סיפור אמיתי? אני חושב שבקולנוע העכשווי הגבולות בין קולנוע דוקומנטרי ועלילתי מיטשטשים. העבודה שאני עוסק בה היא לספר סיפור. כשאני עובד על קולנוע דוקומנטרי אני ממש כותב תסריט ומבנה כאילו זה היה סרט עלילתי. וכשאני עובד על סרט עלילתי אני נוטה לשלב בו אלמנטים תיעודיים אמיתיים מהחיים. היום הבמאי החדש מרוכז יותר בסיפור שהוא מספר מאשר בז'אנר".


למועדי מופעים >

18/11/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע