סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח מחמלבאף: הקולנוע הוא כלי לשינוי העולם
 

 
 
הממשלה האיראנית אומרת, אני הולכת לתקוף את ישראל. אתה יודע למה? משום שהם לא יכולים לשלוט באנשים ולכן הם משתמשים בשם של אויב, ואומרים לאיראנים: 'סתמו את הפה, יש לכם אויב'. מנהיג איראן לא יכול לאחד כוחות עם כל המוסלמים במדינה, כי יש שם מיעוט של שיעים, שלא מסוגלים להתאחד אפילו בשם אלוהיהם. הם זקוקים לאויב, כדי שהשנאה אליו תאחד את כולם. לכן הוא אומר, 'אני אתקוף את ישראל'. אבל הוא לא יכול לתקוף ואזרחי איראן הם לא אנשים הרוצים שישראל תיעלם מהמפה. כך הדבר גם בצד הזה. המנהיגים שלכם מרבים להשתמש במשפטים האלה על מנת להפיץ פחד ואז לומר: 'תצביעו עבורי, אני אגן עליכם'. אתם מדינה דמוקרטית, אבל הדמוקרטיה הזו תיעלם אט אט אם תימשך ההפחדה שמפיצה הממשלה שלכם לכל עבר"
1/2 מיליון ילדים הגיעו לבי"ס בזכות אחד מסרטי מוחסן מחמבלאף. שיחה עם אקטיביסט קולנוע, אורח פסטיבל הסרטים בחיפה


"היית כאן רק לפני שנתיים, בפסטיבל ירושלים כך שזו הפעם השנייה?", אני שואל את במאי האיראני מוחסן מחמלבאף. "זו כבר הפעם הרביעית שאני בישראל", הוא מתקן אותי. "בין היתר הגעתי לחיפה, לצלם סצנות לסרטי 'הגנן' (סרט דוקומנטרי, שצולם בעיקר בגנים הבהאים)".
 
עכשיו מחמלבאף סגר מעגל עם העיר כשהתארח בפסטיבל הסרטים החיפאי הבינלאומי שנערך בחול המועד סוכות ושערך מחווה לכבודו.
 
במסגרת המחווה  הוקרנו מבחר מסרטיו המעולים: "רגע של תמימות", "רוכב האופניים", "הגנן", הסרט הקצר "הדייר" ועבודתו החדשה "הנשיא". כן הוקרן סרטו התיעודי של חסן סולהו, "בית ספר של אבא", על המכללה לקולנוע של מחמלבאף, שבמסגרתה הכשיר לעיסוק בקולנוע גם את אשתו, שתי בנותיו ובנו (על כך בהמשך).

"אני מאמין בדיאלוג, לא בחרם תרבותי"
 
ידועות לכל דעותיך נגד כיבוש פלסטין על ידי ישראל. מדוע אתה לא מחרים אותנו כמו קולנוענים אחרים, בראשם קן לואץ'?
 
"אני לא רוצה להתייחס לשם כזה או אחר, אבל אני חושב שחרם תרבותי זו דרך לא טובה, כי אנשים זקוקים לדיאלוג. אפשר להחרים דרך פוליטית, אבל אי אפשר להחרים מדינה שלמה, על אנשיה. לא כל הציבור הישראלי תומך בפוליטיקה של ממשלתו כיום. ואפילו אם ניתן לומר שהפוליטיקאים השולטים משקפים את העם במידה מסוימת, אז לשם כך צריך לקיים דיאלוג כדי לשנות זאת, באמצעות שיחה זה עם זה.
 
"לא הגעתי לכאן על מנת לספק אישור לפוליטיקאים, אלא כדי להעביר ביקורת עליהם. בדיאלוג שאני מקיים איתם אני אומר: 'אתם משתמשים בפחד כדי לזכות בבחירות. אתם מפיצים פחד פעם אחר פעם. אתם אומרים שוב ושוב שאיראן עומדת לתקוף את ישראל, כדי להכניס ללב האנשים פחד, כי אז תזכו ביותר קולות'. אבל אם חושבים על העתיד, זה לא טוב.
 
"הממשלה האיראנית אומרת, אני הולכת לתקוף את ישראל. אתה יודע למה? משום שהם לא יכולים לשלוט באנשים ולכן הם משתמשים בשם של אויב, ואומרים לאיראנים: 'סתמו את הפה, יש לכם אויב'. מנהיג איראן לא יכול לאחד כוחות עם כל המוסלמים במדינה, כי יש שם מיעוט של שיעים, שלא מסוגלים להתאחד אפילו בשם אלוהיהם. הם זקוקים לאויב, כדי שהשנאה אליו תאחד את כולם. לכן הוא אומר, 'אני אתקוף את ישראל'. אבל הוא לא יכול לתקוף ואזרחי איראן הם לא אנשים הרוצים  שישראל תיעלם מהמפה.
 
"כך הדבר גם בצד הזה. המנהיגים שלכם מרבים להשתמש  במשפטים האלה על מנת להפיץ פחד ואז לומר: 'תצביעו עבורי, אני אגן עליכם'. אתם מדינה דמוקרטית, אבל הדמוקרטיה הזו תיעלם אט אט אם תימשך ההפחדה שמפיצה הממשלה שלכם לכל עבר.
 
"ובנוגע לחרם תרבות, איך יוצרים יכולים לשלוח את סרטיהם לכאן אבל לחתום על חרם נגד המדינה? זה חוסר הגינות. אני מאמין שאמנים חייבים להיות הגונים ואחראיים בכל הנוגע ליצירותיהם ולאופן בו הם רואים את מהות האמנות. רוב הסרטים ההוליוודיים והבוליוודיים הם זבל, ולכן הם לא תורמים דבר להמונים. אם אתה יוצר אחראי לקהלך, תעשה סרטים אטרקטיביים, אבל בעלי משמעות ועניין, כדי שיהיו אפקטיביים ונצחיים".


מוחסן-מחמלבאף-מביים.jpg
מוחסן מחמלבאף (צילום: יחסי ציבור)

"הקולנוע צריך למות על מזבח חיי האדם"
 
סרטו האחרון של מחמלבאף, "הנשיא", עוסק בדיקטטור במדינה לא מוגדרת, שליט אנוכי ואכזר שמדכא את עמו, מטיל גזרי דין מוות ללא אבחנה על המתנגדים לו ונוהג במדינה כברכושו הפרטי. באחד הערבים, כשהוא משתעשע עם נכדו הקטן ומפקיד בידיו את הפקודה להדלקת והחשכת אורות עיר הבירה, פורצת הפיכה במדינה. הנשיא ובני משפחתו נחפזים לצאת בשיירת מכוניות לנמל התעופה ולעלות על מטוס שייקח אותם למקום מבטחים. אלא שהנשיא מחליט לחזור לארמון, בהנחה שצבאו יצליח להתגבר על המהפכנים, ונכדו מתעקש להישאר איתו.
 
בדרך חזרה לארמון מתברר שהמורדים הצליחו לחולל אנרכיה והנשיא ונכדו מוצאים עצמם במנוסה, נאלצים להתחפש לאזרחים קשי יום וחייהם מקבלים תפנית קיצונית. המסע שלהם, בניסיון לצאת את המדינה, הופך לסאגה מורכבת ומפותלת, במהלכה לומד הנשיא על עמו ועל עצמו יותר משידע אי-פעם, כשהיה שליט ללא עוררין בתוך הבועה השאננה שלו. והנכד מקבל שיעור מזורז בהתבגרות והבנת החיים הקשים.
 
בתחילה, הסרט נראה אלגוריה על דיקטטורה ודמוקרטיה והקרבה המדאיגה ביניהן, אבל אחר כך הופך לסיפור אנושי, אפילו מעורר חמלה לנשיא ונכדו. מה בעצם הייתה האג'נדה שלך כאן?               
 
"ניסיתי להראות זוויות שונות של הקיום האנושי. שליטים ונתינים. ימין ושמאל. רגשי, שכלתני, כלכלי. זה סוג של היסטוריה של המין האנושי ומצבו, ולא משנה היכן הדברים מתרחשים. כשהייתי ברוסיה, אנשים חשבו שאני מתכוון אליהם, כשהגעתי להונג-קונג, חשבו שזה משל על היחסים בינם ובין סין, כשהייתי בגאורגיה אנשים שם האמינו שאני מדבר עליהם. ואתה יכול לראות בזה התייחסות גם למשהו מהמתרחש בחברה בישראל, למרות שזו דמוקרטיה, כי אני מעביר ביקורת לא רק על דיקטטורים אלא על אנשים בחברה דמוקרטית, כי מתוכם ומתוך תרבותם צצה לפעמים דיקטטורה. בגלל זה אני תומך נלהב בדיאלוג".
 
אם כך, סרטך הוא סוג של מחקר על דיקטטורה, אנרכיה ודמוקרטיה?
 
"תראה את המזרח התיכון. רק בחצי שנה האחרונה כמעט מיליון איש נהרגו כאן בהפיכות ומלחמות שונות, ומיליונים רבים הפכו פליטים. ואין אפילו מספר מועט של סרטים שעוסקים בכך. זה אומר שאנחנו, האמנים, לא מספיק אחראים לחיי המין האנושי.
 
"עבורי, הקולנוע הוא כלי לשינוי העולם. הקולנוע צריך למות על מזבח חיי בני האדם. התמונה הזו של הילד הקטן שמת כפליט ליד הים, חשובה יותר מכל ההיסטוריה של הקולנוע. אילו הייתה נכונות לפתוח את הגבולות למשך יומיים למאות ילדים, חיי רבים מהם היו ניצלים. אבל במציאות הקיימת זה לא קורה ואנשים וילדים רבים מתים. למה?
 
"עולמנו בסכנה בגלל ההתחממות הגלובאלית. עולמנו בסכנה בגלל אלימות. עולמנו בסכנה בגלל שנאה. מהו תפקיד האמנות? שעוד יוצר יעשה עוד סרט? עבורי זו לא עבודה. זה חלום. זו האחריות שלי. הייתי בכלא ארבע וחצי שנים. הייתי מורד. אחזתי ברובה על מנת להפיל דיקטטורה. אבל זה לא מספיק. צריך לשנות את המוחות של האנשים. וזו הסיבה שזרקתי את הרובה, לקחתי מצלמה והתחלתי לצלם / לירות ((to shoot) לעבר הצד האפל של המוח.
 
"אני תומך באותם יוצרי קולנוע שהינם נביאים. מי אלה הנביאים? צ'פלין היה נביא. ברגמן הוא נביא. טרקובסקי הוא נביא. וכך גם יוצרים רבים אחרים ששמים לעצמם כמטרה להעביר מסר לעולם הזה, למין האנושי. ליצור קשר בין העולם והאדם. לכן, חרם תרבותי הוא מהלך מאוד גרוע. התפקיד שלי הוא לבוא לכאן ולעביר באומץ ביקורת על נתניהו. לא לומר, אני לא בא לכאן. אני מעביר ביקורת גם על מנהיג איראן. אבל אני מזמין את שניהם לדיאלוג.
 
"אני מאמין שאנשים צריכים לחיות יחד על פני הכוכב הזה, לא להרוג זה את זה. לכם, הישראלים, יש עבר נורא, של טרגדיה, של אושוויץ. אבל בכיתת האמן שלי אני מלמד שפלאשבקים טובים לסרטים, לא לחיים. כשאתה כל הזמן מזכיר את טרגדיות העבר, אתה נעשה שמרן וחרד, ולאנשים כאלה קשה להיות חברים של אנשים אחרים. אתה מתבונן עליהם כאילו הם האויבים שלך. אתה זקוק לפסיכו-סוציולוגיה, שניתנת להשגה באמצעות האמנות.
 
"האמנים שלך נותנים לך הזדמנות אחרת, בשעה שהפוליטיקאים מטעים אותך בכך שהם אומרים כל הזמן: אושוויץ, אושוויץ, אויב, אויב, לתקוף, לתקוף. באתי לכאן ואמרתי לקהל הצופים שלכם: אני אוהב אתכם ולכן אני פה. למה שלא נעזור זה לזה? זה לא עניין לפוליטיקאים אלא עניין תרבותי, ולכן אני לא מבין חרם תרבותי. למה להחרים? למה לא לקבץ את כל הצדדים יחד על מנת לדבר?".

פליט קולנועי
 
נחזור ל"הנשיא". צילמת את הסרט דווקא בגאורגיה, ועם שחקנים גאורגים, מסיבה מסוימת?
 
"אומר לך. עשיתי סרטים בעשר מדינות ובעשר שפות. עבור סרט זה חיפשתי מדינה שאינה כה מפורסמת, על מנת שאנשים לא יחשבו שמדובר במדינה שלהם. אילו עשיתי אותו במדינה גדולה ומיוחצנת, אנשים היו אומרים שהתכוונתי אליה ולמה שקורה בה. כמו כן, הייתי צריך חירות אמנותית. ממשלות רבות במרכז אסיה לא התירו לי לצלם סרט כזה בשטחן. הן אמרו, אתה מעביר עלינו ביקורת. מרגע זה היה ברור לי שאני חייב למצוא מדינה קטנה ולעשות סרט בתקציב נמוך במקום גבוה, אף שזה לא נראה כך".
 
ספר קצת על שני השחקנים, זה המגלם את הנשיא, מיכאיל גומיאשווילי, והילד המגלם את נכדו, דאצ'י אוברלשווילי. כיצד איתרת אותם?
 
"חיפשתי המון כדי למצוא את הילד. ילדים אינם שחקנים, כך שעליך לדעת למצוא את הילד המתאים. עברנו בכל בתי הספר, ברחובות, פרסמנו מודעות בעיתונים, ובסוף הגענו אליו דרך הפייסבוק. הייתי זקוק לחודשיים של חזרות כדי להכשיר אותו לתפקיד. למיכאיל הגעתי דרך סוכנות שחקנים. הוא שחקן תיאטרון שעובד הרבה. לכל שאר התפקידים השתמשתי בשחקנים לא מקצועיים, נון-אקטורס".
 
מאז עזבת את איראן, אתה מתגורר בפריז?
 
"לא. לפני 11 שנים יצאתי את איראן, וחייתי שלוש שנים באפגניסטן, שנתיים בטג'יקיסטאן, תקופה בהודו, שנתיים בפריז וכעת אני בלונדון. אני מסתובב בעולם הרבה, בין היתר בהתאם למקומות בהם אני מצלם. כשצילמתי בחיפה, גרתי כאן חודשיים. כך שאני מגדיר את עצמי כפליט קולנועי".



מוחסן-מחמלבאף-הנשיא.jpg
הנשיא (צילום: יחסי ציבור)

"איראן היא כמו מדינה כבושה על ידי אידאולוגיה מטופשת"
 
בבחירות האחרונות באיראן הייתה תקווה לשינוי. אתה רואה את עצמך חוזר לשם מתישהו?
 
"ניסינו להחליף את השלטון, כי רצינו שיהיה שלום בעולם ודמוקרטיה באיראן. ב-2009 כל האיראנים יצאו לרחובות, בתקווה להביא לשינוי בשלטון. הממשלה באיראן יכולה להחזיק את האזרחים בפיקוח הדוק, אבל אין לה שליטה על מחשבותיהם ודעותיהם. הממשלה השלטת היא רק שולטת בעם, לא מנהלת אותו, כי היא לא הבחירה של העם ולא מייצגת אותו.
 
"איראן היא כמו מדינה כבושה בידי אידיאולוגיה מטופשת, לא לה. הם לא יוכלו להמשיך כך עוד זמן רב, כי העם האיראני משתוקק לדמוקרטיה. איראן היא מדינה שיש בה חינוך מצוין, והיא עשירה כלכלית ותרבותית. יש בה 3 מיליון אזרחים בעלי תואר דוקטור, ורוב הציבור משכיל. מחצית מהאנשים במדינה מחוברים לאינטרנט והצעירים שונאים את הממשל הקיים ורוצים לעשות שינוי. יום אחד זה יקרה, כי אנחנו ראויים לממשלה טובה יותר. אני מאמין שגם ישראל וגם איראן ראויות למנהיגים טובים יותר".


זה לא מעייף ללחום בחוסר הצדק בכל רחבי העולם?
 
"אשתי אומרת, בכל מקום אתה בסכנה. אני יודע שיום אחד אמות, לא משנה איפה ומתי. מה שחשוב הוא איך אני חי. למשל, כשהייתי ברוסיה, כדי למחות על כך שקולנוענים אוקראינים הושלכו לכלא ל-20 שנה, העברתי ביקורת חריפה על פוטין והחזרתי פרס שקיבלתי בזמנו מהממשלה הרוסית. אסור לנו לשתוק.
 
"אם אנחנו רוצים חברה טובה יותר אנחנו צריכים כמה דברים. ראשית, תקווה. בלעדיה לא נשיג שום דבר. שנית, אומץ. פוטין מפיץ פחד בכך שהוא מכניס יוצרי קולנוע ואינטלקטואלים לכלא. גם כאן נתניהו מפיץ פחד, על מנת להמשיך למשול. באיראן, חמנאי מפיץ פחד באומרו שישראל תתקוף. אנחנו זקוקים לאנשים אמיצים שידברו בכנות ויוציאו אותנו מהמצב הזה.
 
שלישית, צריך לפעול. תראה את העם המצרי. אי אפשר לומר שהוא בור ונבער. הם נאבקו להפלת מוברק, ואחר כך הפילו את מורסי. וכך החזירו לעצמם את התקווה. אפשר לומר שהם לא יודעים מה נכון? הם בהחלט יודעים. כאשר הם היו מפוחדים הם איבדו תקווה, אבל החזירו לעצמם אותה. ואנחנו כאמנים חייבים לשרת את אותה מטרה. האמנים חייבים לתפקד על תקן של נביאים. להביא מסרים של שלום, חיים, חברות וחופש לאזור שלנו. לשחרר אותנו מעצמנו ולשחרר אותנו מאחרים".

"הפרסים צריכים לסייע לעשיית צדק"
 
מחמלבאף, 58, שברקורד שלו קרוב ל-30 סרטים (בהם גם דוקומנטריים וקצרים), החל ליצור בראשית שנות ה-80 והידועות שבעבודותיו הן "ליקוי חמה בקנדהאר", "רגע של תמימות", "גאבה", "חרם", "השתיקה", "שחקן" ו"רוכב האופניים".
 
הסרט "בית ספר של אבא" מתאר איך בזה אחר זה נדבקו בני משפחתו של מחמלבאף בעיסוקו והפכו יוצרי קולנוע. אשתו מרזייה משקיני, בנותיו סמירה מחמלבאף וחנה מחמלבאף ובנו מייסאם מחמלבאף. "לא אני משכתי אותם לכך, הם באו אליי וביקשו שאלמד אותם", הוא מספר. "הם אוהבי קולנוע ורואים בו כלי לשינוי ולהשפעה. בתי הגדולה החליטה שהיא לא רוצה ללמוד באוניברסיטה וביקשה שאלמד אותה קולנוע, ובדרך כזו או אחרת באו גם האחרים. הקולנוע אינו העבודה אלא החיים שלנו.

"בסרט 'הנשיא' אשתי הייתה שותפה איתי לכתיבת התסריט, עוזרת במאי וערכה את הסרט יחד עם בתי הגדולה. בני היה עוזר במאי, אחד המפיקים ומעצב הסאונד. בתי הצעירה הייתה עוזרת הפקה. אנחנו עובדים יחד, ברוח ההשקפה של קיום דיאלוג מתמיד. אבל יש לי כמובן המון תלמידים אחרים. לימדתי ואני מלמד קולנוע בהרבה מדינות לאורך השנים, ולא מעט צעירים מוכשרים שלמדו אצלי הם היום  יוצרי קולנוע".

"הנשיא" זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל שיקגו, בפרס הקהל - בפסטיבל טוקיו והיה מועמד לפרסים בפסטיבלים נוספים. האם חשובה לך ההכרה הבינלאומית הזו?
 
"בני משפחתי ואני צברנו יחד יותר מ-120 פרסים בינלאומיים. אבל אלה רק פרסים. הם מסייעים לי להיראות, להישמע ולהפיץ את משנתי. אני מרגיש מחויב להשתמש בפרסים אלה למשהו אחר. לתמיכה באסירים ובאנשים מדוכאים ברחבי העולם. הפרסים הללו צריכים לסייע למטרות אחרות, חברתיות וכאלה התומכות בעשיית צדק".


בית-ספר-של-אבא-חנה-מחמלבאף.jpg
בית ספר של אבא (צילום: יחסי ציבור)

"חצי מיליון ילדים הגיעו לבית ספר בזכות סרט דוקומנטרי אחד שיצרתי"

מחמלבאף גם ידוע בקשר שלו עם אפגניסטן והעם האפגני ואף יצר כמה סרטים במדינה זו. "אפגניסטן היא שכנה של איראן ולפני 250 שנה עוד הייתה חלק מאיראן", הוא מסביר. "ב-40 השנים האחרונות מתחוללות שם מלחמות. מלחמת אזרחים, מלחמה נגד רוסיה וגורמים אחרים. כך ששלושה מיליון פליטים הגיעו במרוצת תקופה זו לאיראן, כמו שהיום יש גל של פליטים סוריים המגיעים לאירופה. הם עובדים במלאכות קשות, תמורת סכומים זעומים, סבלו מדלות ומעוני והחברה האיראנית לא תמכה בהם. הרגשתי מחויבות לסייע להם בסבלם.
 
"714 אלף ילדים של הפליטים האפגנים באיראן לא היו יכולים ללמוד בבתי ספר במשך שמונה שנים. עשיתי סרט דוקומנטרי עליהם, שהטיל זרקור על בעייתם. העניין זכה לתהודה, החוק שונה ותוך יום חצי מיליון ילדים הגיעו לבתי ספר בזכות סרט דוקומנטרי אחד שיצרתי. אם אני יכול לעשות במשך חודש סרט דוקומנטרי שמביא חצי מיליון ילדים לספסל הלימודים, למה שלא אעשה זאת? והלכתי ללמד ילדים קולנוע בטג'יקיסטן וגם בפלסטין, כדי שיהיו להם כלים לבטא את עצמם".
 
היית יכול להגיע לדיאלוג גם עם הטליבאן?
 
"לחלוטין. מי אלה הטליבאן? גם עליהם עשיתי סרט. הטליבאן הם אנשיה העניים ודלי האמצעים של אפגניסטן, שפותו על ידי פקיסטן וסעודיה. הם הובאו לפקיסטן כדי להחדיר בהם את האידיאולוגיה 'הרצויה'. אפשר לראות את זה בסרטי ולהבין מיהם. מחנכים אותם ושוטפים את מוחותיהם עד שהם הופכים לטליבאן. זו הסיבה שדאגתי לכך שחצי מיליון אפגנים יגיעו לבתי ספר ולא יהפכו לטליבאן. אני מנסה כל הזמן ליצור דיאלוג בין אנשים, למרות שאני רק יוצר סרטים וסופר. השליחות שלי בחיים היא להיות אקטיביסט, לא לספר על עצמי ועל הביוגרפיה שלי. אני כאן כדי לקדם מסר של שלום". 
    

מוחסן-מחמלבאף-שי-מהלאל.jpg
מוחסן מחמלבאף (צילום: שי מהלאל)



06/10/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע