סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח אבא-אמא-ילדה, ערב מלחמת ששת הימים
 

 
 
אני חושבת שהסרט לקח אולי טיפה איזו חירות למשהו שאין בו את שלטון הסיפור המובהק. כלומר, שעכשיו אנחנו מתעסקים בהתחלה, אמצע וסוף, ואני כיוצרת באה לספר לכם סיפור סגור. מבחינתי, הרצון היה לחזור אחורה וללכוד מצב רוח ותקופה, דרך צמתים... התחשק לי להתרפק ולקחת את הזמן. אנחנו לא צריכים ליישר קו כל הזמן עם התבניות המוכרות"
בסרטה "סוף עידן התמימות" מנסה הבמאית וידי בילו להתרחק מתבניות סיפוריות מקובלות. שיחה  


ב"סוף עידן התמימות" של הבמאית וידי בילו צפיתי לראשונה בהקרנת אקדמיה ב-2013, והוא היה מיועד לעלות למסכים כבר אז. אלא שהסרט, ששמו היה אז "פלסטלינה", יצא רק עכשיו. עשור אחרי שבילו, 56, יצרה, יחד עם דליה הגר, את "קרוב לבית", הפיצ'ר הראשון שלה.
 
"האמת היא שתוך כדי 'קרוב לבית' קיבלתי מימון פיתוח ל'סוף עידן התמימות'", היא מספרת. "אבל נטשתי אותו כי היו על הדרך כל מיני עניינים אחרים, וכתבתי אותו לאטי. התסריט הזה הוא קשה, לא היה לי קל לצאת איתו והייתי צריכה לחשוב טוב מאוד מה אני רוצה לעשות עם זה, כסרט שהתעסק בעבר. ובמהלך התקופה הזו גם עבדתי, הייתי מעורבת בפרויקטים שונים, ואני גם לקטורית ומנטורית. ויש את החיים שמעבר לעבודה.
 
"נכון שהסרט היה  אמור לצאת כבר ב-2013, אבל אז נאלצתי לטפל בעניינים משפחתיים, אבי נפטר, וזה נדחה. אבל אין בי צער על הדחייה, כי זה סרט שהיה צריך לחשוב מתי מוציאים אותו. הרי הוא לא בעל פוטנציאל של שובר קופות גדול. הייתה אמנם מחשבה להוציא אותו בשיא הקיץ, אבל התעקשתי שלא, כי הוא הרגיש לי סרט חורפי הרבה יותר. כך שמבחינתי זה בסדר גמור שהוא יצא רק עכשיו".

האחרון שעוזב שיכבה את האור
 
עלילת "סוף עידן התמימות" מתרחשת בירושלים ב-1966, זמן מה לפני מלחמת ששת הימים, שאחריה כלום כבר לא יהיה אותו הדבר. בקומה שלישית בבית ישן במרכז העיר מתגוררת משפחה טיפוסית. האב אלי (יחזקאל לזרוב) נעדר מהבית רוב שעות היום, לרגל עבודתו. אשתו רותי (ריימונד אמסלם) סגורה בעולמה, מבלה רוב הזמן במיטה וקוראת רומנים שבעלה מביא לה מהספרייה. בשלב מסוים היא מחליטה לצאת מהתבנית המקובעת הזו ולחפש לעצמה עניין בחיים. אם זה בחיפוש עבודה, או בהתקרבות לדיירת רנה (אנה דוברוביצקי) לה השכירו בני הזוג חדר בדירתם. למיכל (יעל בן דור), בתם בת ה-11 של רותי ואלי, אין הרבה חברים והיא מחפשת עניין בדיירי הבניין.  וכשרותי משנה דברים בחייה, השקט והרוגע המדומים שבבית - מופרים.
 
ראשית, למה בעצם שונה שם הסרט?

"המפיצים אמרו שיש להם תחושה ש'פלסטלינה' ידחה אנשים, כי זה מרגיש כמו סרט ילדים. לי זה היה שם נהדר, אבל זה הפך עניין של פוליטיקת הפצה.  אלא שזו לא כזו טעות גדולה לקרוא לסרט בשם החדש. הוא הרי מתרחש קרוב למלחמת ששת הימים, שבעקבותיה איבדנו את התמימות בהמון מובנים. 
   
"כשעשיתי תחקיר לסרט, גיליתי שבעקבות המלחמה התחזק עניין האינדיבידואל ו'הבוז לקבוצה', כי היא כבר לא מעניינת. זה הפך להיות רק 'אני והוני', והשפעות אמריקניות שחלחלו אז והתקבלו בשמחה רבה. קראתי את הספר של תום שגב, שדיבר על תרבות הצריכה שהתפתחה בתקופה ההיא ושאנשים התחילו לרדת מהארץ לאמריקה. נהגו לומר אז שהאחרון שעוזב יכבה את האור. היום אני שומעת מהמון אנשים שיש תחושה קצת דומה. יש בסרט מלל שבוקע מהרדיו, הקלטות שבחרתי בקפידה, ומי ששם לב ומאזין,  יכול לחשוב שזה מהיום. אין חדש תחת השמש. די מדהים שכלום לא השתנה".


סוף-עידן-התמימות-יחצ1.jpg
סוף עידן התמימות (צילום: יחסי ציבור)

 

אפשר למצוא הקבלה מעניינת בין השינוי שעובר על רותי, שנתפשה כדכאונית, ויציאתה מהדירה המשפחתית המוגנת לעולם הגדול, ובין המקרו-שינוי שחל על המדינה כולה לאחר המלחמה.
 
"כל אדם שלא מגשים את עצמו באיזשהו אופן הופך לקצת דיכאוני. אמנם לא הייתי מגדירה את רותי דיכאונית פרופר, אבל הנראות של זה היא כזאת. אם אישה שוכבת במיטה כל היום וקוראת ספרים, אז היא כנראה דיכאונית. או אישה לא שלמה. היא מבטאת רק חלקים מהיכולות שלה, בין אם כאימא או כרעיה.
 
"אבל אז, כשהיא הולכת לימק"א ורואה את הבלט ונפתחת, זה אומר שיש בה צדדים אחרים. פיוטיים, או יצירתיים. בכלל, מתעורר בה רצון לעשות משהו, ורק לא להישאר במקום שבו היא נמצאת. מבחינתי היא משקפת הרבה נשים ואימהות שחיו בעיקר בבית. בתקופה ההיא התחילו פה ושם נשים לצאת לעבודה. אבל אלה גיבורות קטנות, כאלה שלא שייכות לאיזו אג'נדה פמיניסטית. זו מן אינטואיציה פנימית כזו וכל אחת בביתה עשתה איזה מהלך קטן. לא שינוי דרמטי. אבל גם השינוי הקטן הזה חולל מהפך בבית".
 
לא ממש ברור האם רותי יוצאת למצוא עבודה כדי לסייע בכלכלת הבית או כדי לאתגר את עצמה במשהו אחר.
 
"אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק על הסיבה למעשיה. אבל אני כן יודעת שהדברים הם תמיד מורכבים. האב, למשל, לא מצליח לרשום את הבת שלהם לחוג, ובאמת מסיבות כלכליות, אבל שומר על נראות של הכל בסדר. וגם אותו אני מבינה. הגברים אז היו מטייחים בעיות ואומרים הכל טוב, ואני יכולה לקבל את המורכבות הזו.
 
"לאם, לעומת זאת, לא נראה באינטואיציה שהילדה תסתובב בבניין, והיא הרגישה חייבת לעשות איתה משהו, לרשום אותה לאיזה חוג. מה שהעלה גם אצל רותי מחשבות על לעשות משהו גם עם עצמה, כמו יציאה לעבודה. דרך זה היא אולי תגיע לאיזו תודעה ותגשים את עצמה. הסרט עוסק בפוטנציאלים האלה שמרחפים באוויר. הוא בצומת הזה שבו דברים התחילו לעלות, ועם חלק מזה האנשים עשו משהו. זה מקום שנכון לי לדבר עליו - הפוטנציאל המרחף, וההשפעות הסביבתיות שמניעות את העניינים".

   

 
כלומר, הסרט גם מתאר התפתחות תהליכים חברתיים אז.
 
"כל הזמן חשבתי על הפסיכולוגיה של אז והחלטתי לעשות את הסרט גם מתוך געגוע. לא בדיוק לפענוח של איך התחיל הכל, אבל לאופן בו הדברים נעשו מבולבלים בתפקודים החברתיים והמשפחתיים של הנשים והגברים. מה שקיים עד היום בעצם, כשאף אחד לא בדיוק יודע את מקומו.
 
"בסרט, הגבר רוצה שאשתו תישאר בבית, אבל זה מתוך אהבה אליה. הוא רוצה לגונן עליה. בשביל מה היא צריכה לצאת החוצה? הרי הכל בסדר. אם כי העניין הזה הרבה יותר מורכב, ואני רק פותחת בסרט את המחשבה. זה הכל".

"לא עניינה אותי הסיפוריות אלא התודעה"

בדבר הבמאית כתבת שהסרט מבוסס על הבלחות מחייך בעבר. שאלה מעין רסיסי זיכרונות משפחתיים אותם ארגת למעין פאזל. מיכל הילדה היא בעצם את? או אלטר אגו שלך?
 
"במובנים מסוימים זאת אני. ההבלחות הן באמת על מן בניין כזה ואני מתרוצצת שם בין השכנים. לא כי לא הייתה שם אימא, אלא מתוך חופש וסקרנות של ילדה. אני זוכרת את עצמי מאוד סקרנית. בסרט זה יוצא כאילו הילדה מוזנחת והאימא בדיכאון, אבל אני מנסה עד כמה שאפשר לא להיות חד-משמעית ולהגיד זה רק כך או רק אחרת. זה שילוב של הכל.
 
"לא עניינה אותי הסיפוריות אלא התודעה, מצב הצבירה של אבא-אימא-ילדה. מן מיצג של משולש כזה. ומבחינתי יש כאן גם ספקטרום או מנעד נשי, שאני מנסה לדבר עליו. על אישה ואימא בתוך בית, ועל ילדות. יש שם איזה תהליך של איך זה מתחיל ומה קורה הלאה".

מה שעובר יפה בסרט זו התחושה החזקה של המתנה למשהו שיקרה.
 
"זה כמו מה שקורה עכשיו. קורים דברים נוראיים, ואנחנו לא מגיבים. גם אז אנשים עסקו בהוויה של עצמם ובהישרדות שמתנהלת. הרדיו פמפם על משהו שאולי הולך לקרות, אבל אנשים לא הגיבו או הגיבו באיזשהו אופן פאסיבי, לא של היערכות אמיתית למה שיקרה. כלומר, הייתה איזו המתנה, אבל גם חוסר פעולה. זה נורא אנושי ואני לא שופטת את זה. אנשים תמיד התעסקו בחיים הפרטיים שלהם, בהישרדות ובמערכות היחסים. וההם שם למעלה הרי ממילא יעשו את מה שהם רוצים, כי הם מבינים את התכונה האנושית המשונה הזו".
 
מעניין שסרטך הקודם "קרוב לבית" עסק בחיילות משמר הגבול בירושלים שבודקות תעודות זהות של חשודים, בניסיון למנוע פיגועים. בדיוק כמו המציאות עכשיו.              
    
"לגמרי. אגב, זה היה השירות הצבאי שלי. כחיילת, זה מה שעשיתי, והזיכרון הוא שהציף גם את התסריט ההוא".
 
זה אומר שכיוצרת את נאחזת בתסריטייך באלמנטים אוטוביוגרפיים
 
"הייתי שמחה מאוד להיות כזו שיכולה להתנתק ולעמוד מאחורי יצירה מרוחקת ממני לגמרי, אבל זה בלתי אפשרי אצלי. אני חושבת שגם אלה שנראים כביכול מנותקים מהמהות שלהם, תמיד יש במה שהם עושים משהו שקרוב אליהם או בא מתוכם. אצלי זו נקודת פתיחה, שאני לוקחת אותה למקומות אחרים".


וידי-בילו-רפי-דלויה1.jpg
וידי בילו (צילום: רפי דלויה)


"הסרט מנסה להשתחרר מהתבניות הרגילות"
 
נראה שבגלל סיפורי המשנה, על דיירי הבניין, העלילה מתפתחת יותר לרוחב ופחות ממקדת את הסיפור המרכזי.
 
"אני חושבת שהסרט לקח אולי טיפה איזו חירות למשהו שאין בו את שלטון הסיפור המובהק. כלומר, שעכשיו אנחנו מתעסקים בהתחלה, אמצע וסוף, ואני כיוצרת באה לספר לכם סיפור סגור.
 
"מבחינתי, הרצון היה לחזור אחורה וללכוד מצב רוח ותקופה, דרך צמתים. ואחד מהם מיוצג באמצעות חנה (לסלאו), כדמות שלא רוצה את השינוי, אלא מנסה להמשיך לאחוז במתכונת הזו של בניין שאנשים מתפקדים בו ביחד, ומשתתפים בו בוועדות שונות - דבר שהיה בו קסם רב, שהתפוגג עם השנים. צומת אחרת היא העובדה שעכשיו העיר תגדל, תשתנה, ונראה את הישן מול החדש. הרי מדברים על מעבר לבתים חדשים, עם מעליות, והחיים ישתנו כליל. ואלי מייצג את המקום ששואף לזה.
 
"סיפורי המשנה משקפים עולם שבו הילדה הייתה יכולה לישון אצל השכנים. לא היו בייביסיטרים. אני לא בטוחה שכעת מישהו ישמח אם תיכנס אליו לבית בלילה ילדה קטנה. אפילו אימא שלי, שחיה כך אז, היום אם מישהו רק דופק בדלת, היא כבר בהיסטריה ודבר ראשון שואלת מי זה.
 
"הסרט מנסה להשתחרר מהתבניות הרגילות. התחשק לי להתרפק ולקחת את הזמן. אנחנו לא צריכים ליישר קו כל הזמן עם התבניות המוכרות".
 
יצא לך לברר או לחוות איך הקהל מגיב לזה?
 
"באמנות יש כלים כמעט טכניים לייצר רגש אצל הצופה. לספר את הסיפור, לפתח את התהליכים המאוד מדויקים, והכל לקראת איזה קתרזיס מיוחל. מה שנורא מוזר זה כמות האנשים המדווחים על בכי חוזר ונשנה במהלך הסרט, וזה הדהים אותי. זאת אומרת שיש בו משהו שלוכד את הצופה באופן אחר, ואני לא יודעת מה זה. אבל הוא מייצר אצלם רגש. אולי אלה הזיכרונות שלהם, או געגוע למשהו, או כל דבר אחר.
 
"מבחינתי זה לא היה משהו שתכננתי. אבל אנשים, כולל גברים, יוצאים מהצפייה בסרט בעיניים אדומות, ואני שואלת את עצמי  מה קורה פה? אבל הדבר נורא שימח אותי. כנראה שיש משהו מצטבר לאורך הסרט, שאם אתה מקשיב לו ולא מפתח אנטגוניזם מיידי, הוא מחלחל לאט לאט. כיוצרת אני שמחה על כך".
 
בחלק מעלילות המשנה הקצוות נשארים פתוחים.
 
"אני מנסה להימנע מללכת על מתכונים מוחלטים. שואלים אותי למשל אם בסוף הסרט הוא עשה לה משהו או לא, ובנוגע לדיירת המשנה, האם היה ביניהם משהו או לא, אבל אני שואלת, כמה מאיתנו כבר מממשים את הפוטנציאל בחיים שלהם? הכל קורה לנו בראש. אפשר לחשוב שאנשים עושים שינויים גדולים והופכים עולמות. תסתכל על המציאות.
 
"לדעתי זה סרט שהכי דבק במציאות ולא כזה שמספר סיפור פנטזמטי על המציאות".
 
בחלק מהביקורות כתבו על רמיזות לפדופיליה ולחיפוש זהות מינית
 
"זה מאוד מוזר. מבחינתי, רנה נמצאת שם כחלק מהתקופה. לאנשים הייתה בעיה כלכלית, אז הם השכירו חדרים. אז אמרתי, נביא אישה לשם, שהולכת ללמוד ב'בצלאל' ומחפשת איזה מקום חדש בחיים. היא עברה שלב וכבר יותר מודרנית כאילו. היא סוג של העצמה נשית, בין היתר בתמיכה בנשים אחרות. היא מעניקה לרותי רוח גבית, כדי לפעול. וכל מה שמעבר לזה - לא מעניין. 
  
"אבל אם זה עושה למישהו איזו תשוקה באזור הזה, אז תיהנו. אלה גירויים נחמדים בקולנוע. הקטע הוא שאנשים לא יכולים לשאת את הרגע שהם נשארים עם עצמם ועם המחשבות שלהם וחייבים לדעת מה באמת קרה ביניהן. ובעניין הרמיזה לפדופיליה: יש שם ילדה סקרנית שמסתובבת, ויש בחור, הוא חמוד והיא מתעניינת בו. אבל לא אמרתי שהוא עשה לה משהו. אפשר להבין שיש תמיד את הסכנה האורבת, אבל זה הכל. המעורפלות הזו שבסרט, חוסר הידיעה המוחלט, הוא חלק מהחיים שלנו".



סוף-עידן-התמימות-יחצ3.jpg
סוף עידן התמימות (צילום: יחסי ציבור)

אודישן בתלבושת הצופים
 
באשר לליהוק, ריימונד אמסלם הייתה בחירתך הראשונה לתפקיד רותי?
 
"רציתי אישה שהיא מאוד יפה, אבל לא כל כך מודעת לזה. לרגע עברה לי בראש רונית אלקבץ, אבל חששתי שהיא תשתלט לי על הסרט. מאוד הייתה חשובה לי האסתטיקה, כחלק מהגעגוע לפעם. וכשחשבתי על רונית התחושה הייתה שהיא תיקח את הסרט רק למחוזות שלה. ואז עלתה לי בראש ריימונד.
 
"אמרתי לה מראש, בואי נצא להרפתקה, ותתמסרי לי. בואי נשחק כאילו את חומר ביד היוצר. היה מדהים שהיא אמרה לי, אני רוצה שפעם יעשו איתי את הדבר הזה. בדרך כלל היא באה לסטים ומשחקת, והיא נורא היא כל הזמן. ופה היה באמת ניסיון לעבוד באופן אחר ושנינו יצאנו מזה נשכרות. היא אמרה שהיה לה מאוד מעניין סגנון העבודה הזה.
 
"בנוגע ליחזקאל לזרוב, מאוד רציתי את הסגנון הזה של גבר. יש בו איזה שקט מעניין, רגישות אחרת. אהבתי את המקום שהוא לקח אליו. והילדה יעל בן דור מדהימה. עשיתי אודישנים לכ-500 בנות, וכולן הגיעו הכי עכשוויות, עם לק ועזרי טיפוח נשיים אחרים, ונראו כמו דמויות טלוויזיוניות, מאופרות, לבושות וכו'.
 
"יעל לא התייחסה לכל הסיפור הזה, באה עם התלבושת האחידה של  הצופים, וכבשה אותי. נתתי לה לקרוא את התסריט, והיא פענחה אותו כמו מבוגרת.
 
"להורים שלה, אנשים סופר-אינטליגנטים שאוהבים קולנוע, לא הייתה בעיה, בניגוד להורי ילדות אחרות, שהיא תשתתף בסצנה שבה היא כאילו מאוננת. הבטחתי להם שזה ייעשה באופן מאוד מרומז ומאוד לא חודרני, והם היו כל הזמן על הסט ודאגו לכך שהדברים יתנהלו באופן ראוי".         
     
מבין שחקני המשנה בולטת חנה לסלאו בתפקיד דיירת דינמית ואנרגטית.
 
"במקור זו הייתה בתסריט דמות גברית, אבל כשכתבתי אמרתי שיש כבר כמה נשים בסרט, אז נשלים את התמונה עם עוד אישה. עוד ורסיה נשית של אישה שהיא לבד לגמרי, לאחר שבעלה נפטר, והיא מתמודדת עם זה.
 
"רציתי גם שיהיה משהו קצת קומי בסרט ה'מדכדך' הזה. זה היה אולי קצת מעשה אמיץ מצדי ללהק אותה, אבל לשמחתי אוהבים אותה בתפקיד הזה בסרט. כשהיא מגיעה למסך, חנה היא נורא חנה, וניסיתי עד כמה שניתן לנטרל את זה. דיברנו על כך שהיא צריכה לשחק קטן, הכי קטן שהיא יכולה. יש בה משהו חם כזה. רציתי את מה שהיא, את השמנמנות הזו". 


סוף-עידן-התמימות-יחצ2.jpg
סוף עידן התמימות (צילום: יחסי ציבור)


למועדי מופעים >

14/10/2015   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע