סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח החיפאיות האבודה של אלעד קידן
 

 
 
כל מי שגולה מהעיר שלו שלא על מנת לשוב, בכל פעם שהוא חוזר אליה הוא נושא את משא הזיכרונות, האשמה ורשימת המכולת הזו של אלה דברים השתנו, איזה בניין הרסו ואיזה שדה מחקו, ואיפה כך האנשים שהיו פה, שהכרתי, ואיפה כל החוויות שהיו לי איתם...זה סוג של התמודדות עם איזה גן עדן אבוד, שהוא החיפאיות, שאני כבר לא חלק ממנה. לא החיפאיות הכללית אלא זו שבכרמל הישן"
אחרי שהקרין בקאן את סרטו "היורד למעלה", וזכה איתו בפרס בפסטיבל חיפה, ממתין הבמאי אלעד קידן לגלות כיצד יקבל הקהל את עבודתו, ומתפנה לשיחה מקיפה על הכל


בגיל 36 אלעד קידן כבר זוקף לזכותו הישג מכובד: הוא פקד פעמיים את פסטיבל קאן היוקרתי עם יצירות הקולנוע שכתב וביים. ולא רק זאת.
 
בפעם הראשונה זכה סרטו הקצר "המנון" (2008) בפרס הראשון בקטגוריית סינפונדסיון (סרטי סטודנטים) בפסטיבל קאן (והיה לסרט הישראלי הראשון והיחיד עד כה שעשה זאת), והשנה שובץ סרטו הראשון באורך מלא, "היורד למעלה" בבחירה הרשמית, אם כי מחוץ לתחרות.

"בדיוק כמו סרטה של נטלי פורטמן", הוא מאזכר. "פגשתי אותה שם. דיברנו בערך עשר שניות. היא שאלה, איך הייתה הקרנת הבכורה? אמרתי לה, הייתי מאבד שנים מהחיים אם זה לא היה מרגיש לי כמו נצח".    
 
זה צריך מאוד להחמיא להיות שם, ועוד בפעם השנייה.
 
"כל קולנוען ישקר אם יאמר שהוא לא במתח גדול בשאיפה לקבל את הגושפנקה וחותמת הכשרות של איזה פסטיבל גדול בעולם, ובישראל גם (הסרט זכה בפרס התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה וכן בפרסי התסריט, העריכה ועיצוב הפסקול בטקס אופיר). אנחנו מאוד תלויים בזה, למרבה הצער.
 
"זו לא הסיבה שאנחנו עושים סרטים, אבל בתוך ים החרדות של להיות קולנוען. זה כמו איזה מצוף שאתה יכול להיאחז בו וטיפה לנוח. זו התחושה שאתה מקבל בפסטיבלים הגדולים, שהגעת למקום אינטימי שאוהבים בו קולנוע, באים לראות את הסרטים ולחבק אותם, ואתה מרגיש שהגעת לאיזו עיר מקלט של קולנוע, ואחר זה אתה חוזר להיות שוב בודד בעולם עם הסרט שלך". 


  
  
  


צלע שלמה של הר, עם כל ההיסטוריה והשכבות
 
כבר אחרי "המנון" הבין קידן שלא יהיה מנוס מלעשות גם סרט באורך מלא, "למרות שהייתי כל כולי בתוך עולם הסרטים הקצרים, ממש התמסרתי לצורה הזו של סרטים וחייתי אותם", הוא מודה. "כבר כשסיימתי את הלימודים (בסם שפיגל) נשארתי בראש של סרטים קצרים, ועשיתי הרבה כאלה. בשביל הכיף, לעצמי. כל מיני מסות קולנועיות קצרות. אף פעם לא היה לי יצר מסחרי חזק במיוחד. ברעיון של סרט קצר אתה חופשי. אתה לא קרבן של מבנה גדול שהוא מאוד תובעני. זה סוג אחר של עשייה.
 
"היו לי כבר רעיונות לפיצ'רים, אבל לא היה משהו שהייתי שם עליו את כל הקלפים. רק סיפורים שאולי הייתי מגיש כבדרך אגב. הרעיון לסרט התחיל להתגבש אצלי כבר בסוף לימודי הקולנוע, אבל קיבל דחיפה כשזה נהייה קונקרטי, כשפתאום זה יכול היה לקרות, כשראיתי שזה יכול להתגלגל.
 
"כשנפתחה האפשרות אמרתי, בוא נעשה את זה. התלבטתי בין כמה תסריטים, ואז, כשנסעתי פעם אחת ללוקיישן בחיפה, זה קרה. הכרתי את העיר כי נולדתי בה, ועשיתי את המסלול שם, עליתי את הצלע ההיא של הכרמל, והתאהבתי כל כך שהמשכתי והסתובבתי שם במדרגות אליהו הנביא וסטלה מאריס.
 
"עשיתי אפילו את הכרמל מכלא 6 לאוניברסיטה, דרך ההר, וזה היה חודש לפני השריפה הגדולה. צילמתי שם תמונות סטילס בפילם. זה מוזר כל כך להסתכל על התמונות האלה, עם שפעת הטבע, ולחשוב איך הכל נשרף שם. זה מטורף. היה לי כל כך כיף לעבור במקומות האלה, מה שחיזק את התחושה לעשות את הסרט. ואז כתבתי את התסריט".
 
מוטיב ההליכה זה משהו שעבד לך ב"המנון". התסריט של "היורד למעלה" היה מעין פיתוח שלו לסרט באורך מלא?
 
"זה לא פיתוח של 'המנון'. אם הייתי רוצה לעשות הגדלה שלו, זה היה לי די קל, כי כבר היה לי את הניסיון לכך. אבל כן הסתמכתי על מבנה דומה קצת, כי הרי 'המנון' זה על מישהו שעולה ויורד ברחוב יהודה הנשיא בירושלים, וכאן זה על שניים שעולים ויורדים את הר הכרמל בחיפה.
 
"גם הסתמכתי על טכניקות שאני אוהב, כל מיני אסטרטגיות שאני נהנה מהן. כמו למשל הפרדה של התמונה מהפסקול. או צילומים מרחוק. או דיגרסיות, שהסיפור מתקדם אבל פתאום סוטה והולך הצידה. ב'היורד למעלה' רציתי גם להביא את הסיפור לרמה של עוד יותר אבסורדיות וחופש. אז מצד אחד, אני הולך על אותו מסלול, אבל אני מקצין בדברים מסוימים שלא עשיתי ב'המנון'".
 
ב'היורד למעלה' פתחת למעשה הרבה יותר את הפריזמה.

"ב'המנון' ראיתי הרבה קסם בקטע הרחוב האחד הזה אותו צילמתי. הוא עניין אותי והיה יפה בעיניי. ב'היורד למעלה' צילמתי צלע שלמה של הר, עם כל ההיסטוריה והשכבות ו-1001 תופעות אדריכליות ואנושיות, ואור וצל ומה שלא תרצה. זה כמו שאם תאמר לי עכשיו לצלם את תל-אביב, אז יש את הטיילת ואת רידינג, ויש עוד אלף דברים נוכחים ומעניינים".
 
בראש ובראשונה זה נראה כמו שיר אהבה לחיפה.
 
"שיר אהבה וגעגועים לעיר, אבל יכול להיות גם שיר פרידה ממנה. סוג של השלמה. כל מי שגולה מהעיר שלו שלא על מנת לשוב, בכל פעם שהוא חוזר אליה הוא נושא את משא הזיכרונות, האשמה ורשימת המכולת הזו של אלה דברים השתנו, איזה בניין הרסו ואיזה שדה מחקו, ואיפה כך האנשים שהיו פה, שהכרתי, ואיפה כל החוויות שהיו לי איתם.
 
"התחושה הזו שאתה קורבן לזרם של זמן שהוא לחלוטין אדיש והעיר היא כמו שונית. אני אוהב תמיד לחשוב על זה כעל חוויה תת-ימית. כאילו יש איזו שונית אלמוגים ענקית וכולנו כמו איזה דגיגים. זה קצת כמו הציורים של נחום גוטמן או האווירה בסיפורים של עגנון. כל מאמצינו והתזוזות שלנו על פני הקרקע וירושלים ממשיכה, יפו ממשיכה, תל-אביב ממשיכה.
 
"אז כל מה שקורה זו החוויה הפרסונאלית שלנו וזה מתפוגג מהר מאוד. זה היה סוג של התמודדות עם איזה גן עדן אבוד, שהוא החיפאיות, שאני כבר לא חלק ממנה. לא החיפאיות הכללית אלא זו שבכרמל הישן".


אלעד-קידן01.jpg
אלעד קידן (צילום: יחסי ציבור)

השליטים לא מסוגלים להכיל את הריבוי
 
מה בעצם מייצגים שני גיבוריך?
 
"באלגוריה רחבה, הם מייצגים איזו פאסיביות. וזה גם מה שייצג הגיבור של 'המנון'. זו השלמה עם גורל.
 
"ב'המנון', שהוא סרט לגמרי לא פוליטי, תמיד ראיתי איזו אלגוריה חזקה עם זה שהגיבור הוא פאסיבי ומובל על ידי המרחב הפיזי שבו הוא נמצא ועל ידי ההתרחשויות. די בדומה לגיבורים של 'ביג לבובסקי' ו'יהודי טוב', של האחים כהן. ולכן זה לא קשור רק לפוליטיקה במרחב הישראלי, אלא גם לשאלות פילוסופיות, לשאלת הבחירה. עד כמה אנחנו מסוגלים להשפיע, או לקבל את הגורל ולתת לכוחות המכאניים לסחוב אותנו, או לא.
 
"נקודת המבט שלי היא קצת פסימית, כי אני מרגיש שהבחירה שלנו היא דבר שנקבע הרבה על ידי דברים חיצוניים. בחירה שהיא מוגבלת, ואין לנו את ראיית הנולד לדעת מה ייצא מזה. מצד שני, אני מרגיש שהיופי של העולם מסתתר לפעמים אולי בתופעות חולפות קטנות, בתוך המבנה המכאני הכולל הגדול שמוביל את הגיבורים כפותים ובציות עיוור לחוקי הגרוויטציה. אז יש יכולת להתבונן על הקיום, על האדם, על התופעות האנושיות, על רגעים חולפים, ולתקשר.
 
"זה לא שאני מכוון אל הבנאלי. יש את הרגע הזה בסרט ליד בית המשפט, שאדם אחד יושב שם, כנראה מחוץ לאיזה דיון או תביעה. הוא מדבר בטלפון ואומר: 'כשהם נכנסו לדירה הקירות היו לבנים. לבנים, אני אומר לך, לבנים. שלא יבלבלו את המוח ושלא יבלבלו אף אחד'. אז ברור לך מייד שזה בעל בית והוויכוח הנצחי הזה עם הדיירים שלו, אם הקירות היו לבנים או לא, ואם צריך לצבוע או לא. זה קרה לכולם.
 
"אפשר היה אפילו רק מזה לעשות סרט, כי זה הרי ויכוח נצחי. היה כתוב בחוזה או לא, מי אחראי לזה שהדוד התפוצץ, וכו'. העיסוק בתכנים האלה מעורר אצלי הרבה הזדהות, אני חווה את זה מאוד חזק.
 
"יש משהו בכיוון הזה גם ב'המנון', אבל פה זה הרבה יותר חזק: המבנים העלילתיים שאני יוצר מתחילים בצורה מופשטת, אבל לאט לאט מתכנסים לסיפור. וזה בדיוק הפוך מהמבנה הקולנועי הרגיל, שמתחיל יש עם לב לבו של הסיפור. למשל, היא צריכה להתחתן, אחרת לא תקבל את הירושה. ואז רצים בכל הכוח ואחרי 70-80 דקות הקהל כבר אומר, יאללה, יאללה, תסיים. זה היה יפה, הם התנשקו, התחתנו, התגרשו, ויאללה הביתה. מה כבר תעשו שיגרום לי לרצות לראות עוד עשר דקות. אצלי זה מתחיל מיאללה נלך הביתה, ולאט לאט מתפתח לסיפור.
 
"הסרט גם מתעסק במה זה סיפור, בכוח של סיפורים ובמופרכות שלהם, ובזה שסיפורים הם גם המצאות של אנשים. יש אולי נימות פוליטיות כאלה ואחרות בסרט, אבל אני תמיד שומר על חוש הומור בעניין. במסגרת האמונה שלי שכושר הבחירה שלנו די מוגבל, אני חושב שלהזיז אדם מדעתו זה כמעט בלתי אפשרי. אדם צריך כל כך לסבול כדי לשנות את דעתו. אז הדבר היחיד אולי שחשוב שיישאר לנו לפחות קצת ממנו הוא ההומור".
 
שני הגיבורים שלך הם הרבה יותר קורבנות מלחמת הקיום מאשר חבר'ה מהמיינסטרים.

"נכון. הם לא המודל של הצבר יפה הבלורית והתואר. הם לא טייסים וגם לא נושרי קורס טייס. באיזשהו מקום שניהם השתקפות שלי. אם הולכים על דמויות מיינסטרים של הגיבור הישראלי או הגבר הכל-ישראלי, זה בדיוק משטיח ומרחיק אותי מהתחושה של הספציפיות, של חוסר האפשרות לתייג, כי יש איזה ריבוי. גם זה אחד מתכני הסרט, הטרוגניות מול הומוגניות.
 
"אתה חווה את ההתרשמות הבלתי מסוננת מהמציאות, וזה אושר בלתי נדלה, כי החיים הם דבר עשיר. מצד אחד, כולנו בודדים ומיוחדים, ומצד שני כולם חלק מאיזו רקמה שבה כל אחד הוא גרגר ספציפי בזמן ספציפי. אלא שאנחנו חיים במציאות הישראלית, שמאוד קשה לה לקבל את ההטרוגניות. היא יותר מדי מנסה לאחד את הכל מאחורי סמלים כשכבר בגיל 12 היה לנו עומס יתר מהחינוך הזה.
 
"קיימת דינמיקה של מחיקה של מה שהיה קודם. כל פעם בא מישהו ואמר אני הריבון, ומוחק את מה שהיה לפניו. באים הטורקים, מוחקים את סטלה מאריס ובונים ארמון בצד השני של הכביש, למושל הטורקי. באים הממלוכים, מפרקים את המצודה שבנו הצלבנים ובונים עליה את החומה של יפו. באים הישראלים והורסים את כל המחסנים של הבריטים. אין מחסן בריטי אחד שהם שמרו כדי להגיד אלה המחסנים הבריטים של פעם, בואו תעשו סיור ותראו את התקופה הבריטית. אבל זה לא מעניין אף אחד, כי הריבון הנוכחי אומר, אני פה לנצח, שלא יישאר שום דבר בריטי.
 
"זה כמו דאע"ש. כובשים שטח מטורף, מגיעים לתדמור ואין להם בושה והם מפוצצים עיר בת 3,000 שנה. אז המזרח התיכון הוא מרחב שכל הזמן מתקיים בו מאבק על מחיקה, ניסיון לייצר הומוגניות במקום שדווקא מה שיפה בו זה ההטרוגניות שלו. אבל למרבה הצער השליטים לא מסוגלים להכיל את הריבוי, כי זה דורש יותר מדי השכלה, זמן, ופתיחות, ואנשים פוחדים שזה יחליש אותם".

היורד-למעלה-יחצ.jpg
היורד למעלה (צילום: יחסי ציבור)

מחוות קטנות לדיין, להפנר ולפרלוב
 
איך בחרת באיתי טיראן ובאורי קלאוזנר לתפקידי אורי ומשה? היו אודישנים? היו עוד מועמדים?
 
"היו אודישנים לאנשים מעניינים, שנשקלו לתפקידים. לדמות של אורי חיפשתי מישהו יותר מבוגר, כדי שיהיה ברור שהוא בן דורי, אבל יצא מה שיצא ואני מאוד שמח על הליהוק, כי הם מאוד שונים זה מזה. יצא לי ליהוק מפתיע ומעניין. כשנמאס לך מהחתיך המתיימר, אתה מקבל את הגבר העילג, העממי.
הסרט מאוד קיצוני, אבל מתקיים בו-זמנית בכמה קטבים. יש קומיות ואי מחויבות מול מבנה כולל נוקשה, ופתאום השתעבדות לרגעים חולפים".
 
איתי טיראן, שחקן תיאטרון רב-קבלות, לא מנוצל דיו בקולנוע, לדעתי.
 
"גם אני חשבתי ככה ולכן תפרתי לו תפקיד שמתאים לו מאוד ומאפשר לו לבטא את היכולות שלו. ואני שמח על כך. עם היכולות האדירות שלו בתיאטרון, הקולנוע לא יודע לפעמים איך להתמודד. לשחקנים גדולים צריך תסריט גדול שיתאים למידותיהם. הרגשתי שהוא יכול להביא לעולם את הדמות הזו, עם כל המוזרות שבה. הוא מביא בסרט את המניירות שלו ממקום של אופי, ונוצרה דמות שהיא בהחלט עבודה משותפת שלנו". 
 
אורי קלאוזנר הוא סוג של אנטי-גיבור, שהתגלה בסרטי אסי דיין "החיים עפ"י אגפא" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה".
 
"כן. יש לי בסרט אפילו מחווה לאסי דיין. יש את הקטע שאורי הולך על הגשר ומזיין את השכל לפקידת המילואים. הוא אומר לה, 'אבא שלי בונה אניות ואני צריך ללכת לשבור את בקבוק השמפניה, ולכן אני לא יכול לבוא למילואים'. אז הפקידה אומרת לו, בטח, תלך, אתה לא יכול להחמיץ כזה דבר. וכשהם מסיימים את השיחה, היא אומרת לו 'תשלח לי את הים בפקס', שזה מחווה לציטוט דומה שאמר עזרא כפרי לגילה אלמגור ב'אגפא'.
 
"ויש גם מחווה לאברהמל'ה הפנר. בקטע שבו אורי יורד וחולף על פני כמה רחובות באזור החלוץ-הנביאים, עובר על פני חנות התכשיטים שבה משה חיפש את העגיל ושם יש אישה שמדברת בטלפון ואומרת למישהי: 'מה? למה מונית? לא, לא, לא, אותי הגשם לא יפתיע יותר'. זה מהשיר 'מן הקומה ה-40', בסרט של הפנר 'לאן נעלם דניאל וקס', שיר שאני אוהב וכל כך מרגש אותי.
 
"עשיתי מחוות לעוד במאי שהייתי באובססיה אליו בזמן לימודי הקולנוע, דוד פרלוב, גם ב'המנון' וגם ב'היורד למעלה'. בסצנה בהתחלה, בבית, קלאוזנר ומיכאלה עשת מדברים. היא לובשת שמלה לבנה ואז יוצאת מהפריים וחוזרת אחרי שנייה עם שמלה שחורה. מחליפה בגדים מהר מדי. לא ייתכן שהיא תחליף את השמלה כל כך מהר. וזה מכוון. כי ב'יומן' של פרלוב, בהתחלה הוא מפנה את המצלמה פנימה ואומר: 'עד היום אני לא מבין איך מירה הצליחה בפרק הזמן הקצר הזה להחליף את השמלה ולצאת שוב החוצה'.

"זה שוט רציף ואתה רואה שהיא יוצאת וחוזרת עם שמלה אחרת תוך שלוש שניות. אהבתי את שתי התלבושות של מיכאלה. בכלל, היא כל כך יפה. היא לבשה שני דברים שונים אז אמרתי, בוא נעשה שהיא מחליפה".
 
מצד אחד, אתה נורא מודע לעשייה שלך ולכל דבר שנראה בפריים, עד רמת המחוות הפרטיות-אישיות ליוצרים שאתה אוהב, ומצד שני נראה כאילו היו בצילומים גם אלתורים, כלומר שנתת לדברים לזרום.
 
"בטח. חלק מהטכניקה שלי זה שאני מצלם מרחוק, ואחר כך אני יכול בשלב הפסקול לשנות את הדיאלוגים. ב'המנון' עשיתי את זה פה ושם. פה עשיתי את זה יותר באינטנסיביות. זה נותן לי יותר חופש להכניס סאונד מבחוץ, עד רמת האבסורד.
 
"למשל, בסצנה בה אורי עולה לאנייה ואז מישהו מכריז: הקשיבו, הקשיבו, הערב יש הקרנה של סרט, 'מועדון הנמל'. זה מופרך. המצאה שלי. אני לא מצפה שתחשוב שבנמל חיפה יש מועדון שבו מכריזים כך. אני מחבק את המופרכות הזאת ואני אומר שאנחנו מאמינים לסיפורים, כי הם עושים לנו משהו. לא בגלל שהם אמינים. אז נכון שמצד אחד יש הקפדה, אבל במקביל אני גם אוהב להיות גמיש ומשוחרר.
 
"יש רגע בסרט שבו ילד מזהה אישה מבוגרת ואומר לה, סבתא אני כאן, ואז היא מסתובבת והוא מבין שהיא לא סבתא שלו ואומר, סליחה, סליחה. זה רגע דוקומנטרי, שהפך לאחד האהובים עליי בסרט, ובהקרנות סוחט צחוק מהקהל. רגע כל כך נקי, אנושי ויפה, והוא פשוט קרה דוקומנטרית.
 
"הילד הזה חזר מחוג ג'ודו, אמר משהו לאישה הזאת, היא הסתובבה אליו, הוא עשה לה עם היד לא, לא, לא, והם ממשיכים ללכת. ראיתי את זה הרבה פעמים וניסיתי להבין מה זה, אבל אי אפשר היה, צילמתי את זה נורא מרחוק ולא הייתה שם הקלטת סאונד בשטח, אז המצאתי לזה את הסיפור הזה והוא יושב עליו בול.
 
"ב'היורד למעלה' נתתי לעצמי הרבה יותר חופש לעשות דברים כאלה מאשר ב'המנון', שהיה סרט הרבה יותר קומפקטי ואופטימלי, והרבה פחות נתן לעצמו לברוח לדגרסיות".




היורד-למעלה1.jpg
היורד למעלה (תמונת יחסי ציבור)

גר בארץ נכרייה
 
כמעט הסתבכת עם "המנון" כשהראית את החומר המצולם לוועדה. שני שליש ממנה, רנן שור ודוד גורפינקל, לא אהבו את מה שראו.

"האמת היא שכל פעם אני מנסה להילחם במיתוסים סביב סרט הגמר שלי, ולא בהצלחה. כל בית ספר הוא מקום לאינטרסים, תסכולים, אכזבות ופוליטיקות. אז כשבא מישהו ועושה סרט שנחשב הזוי ושאף אחד לא ציפה שיקרה איתו משהו, והוא זוכה בקאן ובעוד שישה פסטיבלים במקום הראשון, אז זה גרם להרבה אנשים להגיד, 'רנן לא ציפה לזה ולמרות זאת הסרט הצליח'.
 
"זה לא שמנעו ממני או הגבילו אותי. לא אמרו לי לא. אישרו לי את התסריט על ההתחלה. הלכתי וצילמתי. אבל הם לא ידעו שכשאני כותב הוא הולך ברחוב, התכוונתי לצלם קטע שלם של בלוק, כי חשבתי שזה הקצב וכך זה צריך להיות. רנן חשב שזה ארוך מדי, ואמר לי, אתה צריך להוריד רבע שעה, שמתוך 36 הדקות של הסרט יישארו 20. אמרתי לו שאני רוצה לעשות אותו בדרכי, ואין לי בעיה שלא נשלח אותו לשום מקום ושלא נקרין אותו בשום מקום. והוא נתן לי לסיים אותו בדרכי וסמך עליי.
 
"מה שבית הספר עושה בשיווק הסרטים זה המון, במיוחד עבור סטודנט שלא מכיר אף אחד. ולמרות שקטלו אותי בוועדה, והרגשתי מחורבן, כל השאר היה בסדר. זה לא שהייתי איזה קורבן של המערכת, שזרח באופן מפתיע למרות ניסיונות להשמיד אותו".
 
לא עלה בדעתך שאולי אם אנשים עם כל כך הרבה ניסיון אומרים שהסרט בעייתי, יכול להיות שהם צודקים ואתה לא מבין כלום?
 
"לא. הרגשתי גר בארץ נוכרייה. יש לי את הקטע שלי, אבל אני יודע מה אני אוהב. זה פשוט אולי לא מתאים לעולם. אולי אני דג מחוץ למים. אולי אם הייתי במקום פחות משוחרר, הייתי עף בכלל ומתפזר לחתיכות".

הטריגר המעשי הראשון ליציאה להרפתקה של פיצ'ר הייתה ההתקבלות ל"אטלייה" בקאן?

"לא ממש. הגעתי לקאן עם שני המפיקים שלי, האחד ישראלי והשני צרפתי, למעשה גם הוא ישראלי החי בפריז. 'אטלייה' זו מסגרת בקאן שאתה מגיש בקשה ויכול להתקבל אליה, ובמסגרתה מסדרים לך פגישות עם מפיקים במהלך הפסטיבל. אתה עושה שם פיץ', מספר על הסרט שלך, ואם הם מביעים עניין הם יכולים לרכוש את הסרט להפצה, ואז אתה מקבל כסף, עוד תקציב, וגם סוגר הפצה. אלא שכאשר אתה בא למפיק, ולא משנה עד כמה הוא אהב את הסרט הקצר שלך ומאמין בך כיוצר, אם אתה בא ואומר, יש לי סרט על שני אנשים שעולים ויורדים מהר, אין לו מה למכור. עם מה הוא יבוא לבוס שלו?

"אז לא הצלחנו להשיג משם שום דבר, למרות שניסינו. אבל זה היה סוג של שכר לימוד בשבילי. לא פגשתי מפיקים לפני כן, ופתאום אתה פוגש המון ומתחיל לקלוט מה מעניין אותם, איך הראש שלהם עובד. זה לא אומר שאכוון את הראש שלי והסרטים שלי לשם, אבל אדע בפעם הבאה אם להתאמץ על זה בכלל או לא. זו החוליה הכי פחות מוכרת לכל מי שלומד קולנוע, והיא אחת החשובות ביותר. הם אולי היחידים שיודעים מה סרטים עושים ואיפה. כמות הידע שהם מביאים איתם היא מדהימה".    


אלעד-קידן-יחצ.jpg
אלעד קידן (צילום: יחסי ציבור)

"חלמתי להיות מנתח לב, אסטרונאוט, פיזיקאי, מנצח"

בעצם שקלת ללמוד פילוסופיה ומדעים, לפני שבחרת בקולנוע
 
"הייתי במחשבים ובתכנות בילדותי, והבעיה היא שהתחלתי בזה בגיל מוקדם מדי, ונמאס לי לתכנת כבר בגיל 16.
 
"חלמתי להיות מנתח לב בעקבות כריסטיאן ברנרד, שעשיתי עליו עבודה בכיתה ג'. חלמתי להיות אסטרונאוט. חלמתי להיות במכון וייצמן ולפתח שם בינה מלאכותית. חלמתי להיות פיזיקאי שמחפש את התיאוריה המאוחדת הגדולה ואת לידת היקום. זה בגדול. וגם הייתי מאוד רוצה להיות מנצח בתזמורת, בגלגול אחר. לצערי, מעט מאוד מהדברים האלה היו ברי ביצוע. אבל אני כן מצליח לשלם הרבה כסף לגני ילדים בגוש דן. וזו משימה לא פחות קשה.
 
"נרשמתי כבר לפיזיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, אבל אז ראיתי 'קצר בחצות' בטלעד, סרטים קצרים של תלמידים מסם שפיגל, אז אמרתי, איזה יופי לאנשים צעירים לעשות סרטים קצרים. נרשמתי והתקבלתי. בסופו של דבר, משמעות החוויה הקולנועית היא המשמעות החברתית. אתה רץ עם החברים שלך, ואתם נוחתים באיזה מקום ועושים סצנות, כמו איזה קומנדו של יוצרי סיפורים. זה היופי של הדבר".   
 
כחובב שירה וכאחד שחטא גם בכתיבתה, אתה מוצא קשר בין פיוט בכתיבה משוררית ופיוט בקולנוע?
 
"כל החיים אני מתעסק בזה ושואל את עצמי שאלות לגבי זה. משהו מתחום השירה שאני מאוד אוהב, ואני חושב שקיים גם בקולנוע שאני אוהב ומנסה לעשות, זו האמירה מתורת הספרות שהטקטיקה של השירה זה להאט את זרם הקליטה.

"בזה שאתה מייצר דימויים ומחבר מילים לא טיפוסיות, כך מתקבלים דימויים מורכבים המאלצים אותך לדמיין. אתה לא יכול לקרוא את זה מהר. אתה חייב להתעכב ולהפעיל את הנפש הפנימית, כדי לחבר את החיבורים האלה, הרעננים, הלא שחוקים, שאתה לא מסוגל לרוץ עליהם ולהתקדם, כי יש משהו מעכב. אני חושב שזה מה שהכי קרוב בשירה לקולנוע שאני מנסה לעשות. יש בו את רגעים שבהם צריך להתעכב, לחשוב. אני מתחבר לדברים שמייצרים את האנרגיה הפיוטית הזו.

"בסרט, הציטוט של ביאליק שאומר שמילים הם כמו בדים שאנחנו פורשים מעל תהומות, והבדים הם של הברזנטים בבית הספר - זה משהו שהיה לי בראש עוד בצילומים. או הנאום של אורי בבית המשפט, שזה מן להשתמש במילים כדי להסתיר כלום. יש בזה גם משהו משחרר, להכיר בזה שמילים הן משהו שבאמצעותו אנחנו מסתירים מעצמנו את הגולמיות של הדברים. את האי ידיעה. לע. הלל, אחד המשוררים האהובים עליי, יש שיר שמתקשר לי לסרט, 'בסיבוב כפר סבא'. שיר על הדרך לבית הספר. וע. הלל היה גם אדריכל נוף. כן, יש הרבה חיבורים בעיניי בין שירה ופיוט קולנועי".
 
את מבחן הפסטיבלים, בעיקר קאן, צלחת עם שני סרטיך. כעת "היורד למעלה", שיותר ארט-האוס מאשר מיינסטרים, נתון לשיפוט הקהל כאן
 
"יש שתי סוגות ולשתיהן יש לדעתי זכות קיום. הסוג האמנותי הוא מכובד. אולי נעשים בו סרטים שרואים אותם מעט אנשים, אבל הם בעלי השפעה ובעלי ערך תרבותי לפעמים גבוה יותר. בצד זה יש גם את הקולנוע הפופולרי. לשניהם יש זכות קיום. יש שוק לסרטים אמנותיים רב-תרבותיים שנודדים להם בעולם, ויש שוק לסרטים מקומיים, פופולריים, מרגשים, פילוסופיים.
 
"אני חושב שמה שעוזר מאוד לסרט שלי זו העובדה שיש בו הומור. צוחקים בו יותר מפעם אחת. יש בו כל מיני דברים שלא מדביקים עליו אוטומטית את הסטיגמה של הארט-האוס. לא ידעתי שאני הולך לעשות סרט כל כך עמוס בישראליות, עד כדי סכנה לארט-האוסיות שלו. אני חושב שיחד עם זה שהוא מאתגר, הוא גם מאוד מתקשר. יש בו המון שורות דיאלוג ועוד אלמנטים שעשויים לעזור לו להתקבל בצורה יפה. אני מקווה שיהיו לו צופים חיפאים ובכלל".


היורד למעלה (תמונת יחסי ציבור)

עדכונים על כבוד השר בפסטיבל קאן
  
 קידן, במקור יליד רמות רמז, שכונת פועלים בחיפה, מתגורר היום בגבעתיים עם רעייתו גיל אשרי, שהכיר כשלמדו יחד בסם שפיגל. יש להם "שני בנים, שני חתולים, שני דגים. את אחד החתולים, ששמו כבוד השר, אימצתי יום לפני שטסתי לפסטיבל קאן. גיל הייתה איתי בפסטיבל בשלושת הימים הראשונים ולאחר מכן שבה לארץ והייתה מסמסת לי: כבוד השר בסדר, כבוד השר אוכל, כבוד השר ישן. אני שונאת את כבוד השר, אני ארצח את כבוד השר, אני אזרוק אותו מהבית, הוא שרט את הילד...".
 
עד כמה גיל, פילמייקרית בזכות עצמה, תסריטאית ומפיקה, מעורבת בפרויקטים שלך?
 
"מאוד מעורבת, בכל שלב, מהרעיון, מהכתיבה. אני משתף אותה במלא דילמות ומתייעץ בה בכל דבר. אחד הרגעים שאני ממש זוכר בחיבה מהצילומים של הסרט היה כשהיא והבן הגדול באו לישון איתי במלון בחיפה, וזה היה נורא כיף. היינו גם על הסט ביחד אחר כך. יום אחד, כשבאנו לצלם סצנה, היא מתקשרת אליי ומספרת לי שהיא בהריון. היינו בהפסקת צהריים וזו הייתה בשורה מרגשת ומשמחת. גיל מאזנת אותי ונותנת לי קונטרה, נקודת מבט נוספת, מאוד חשובה וחיונית". 



היורד-למעלה2.jpg
היורד למעלה (תמונת יחסי ציבור)


למועדי מופעים >

15/12/2015   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע