סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח קרוב להפליא ורועש להחריד
 

 
 
כנשים, כל הזמן אומרים לנו ומלמדים אותנו שאנחנו צריכות להיזהר ולפחד. לא ללכת לבד בלילה, לא להתלבש חשוף, ואם נגיד כבר שתיתי עם מישהו וקרה משהו, אז למה שתית? או אם עלית לאנשהו, אז למה עלית? או למה לא צעקת? או למה לא אמרת לא? לא משנה מה תעשי, בסוף זה תמיד מסתובב אלייך. כי חונכת שזה העולם. יש לי שיחות עם גברים שמשווים את העניין הזה לבעלי חיים וליצרים. זה בולשיט. אנחנו אנשים עם מוסר ובנינו פה עולם תרבותי, אז ההשוואה הזאת לא קבילה. זו לא השוואה ראויה בכלל"
"למה עזבתני" מגלה טפח מעולמה המורכב של הבמאית הדר מורג. שיחה אישית ומודעת לעצמה


שיחה עם הבמאית הדר מורג היא משהו אחר. בזמן הכתיבה אני עדיין מנסה לברר לעצמי מהו. אולי הניסוחים המדויקים שלה. אולי יכולתה לכוון לתדר מאוד אישי אצלי. שאלתי אותה האם היא רווה כעת נחת לנוכח פרץ הביקורות המפרגנות לסרטה "למה עזבתני", כשהמבקרים מתחרים ביניהם מי ינפק סופרלטיבים יותר פומפוזיים.

היא אומרת שכעת היא יכולה לשחרר אנחת רווחה ומאזכרת שלאחר הקרנת הסרט בפסטיבל חיפה שני מבקרים נחשבים הביעו הסתייגות והיא הייתה בטוחה שכולם יגיבו ברוח זו.

במרכז הסרט (שהוקרן בפסטיבל ונציה וזכה בפסטיבל חיפה בפרס סרט הביכורים ובפרס תא המבקרים האירופי) צעיר ערבי, מוחמד (מוחמד דעאס), בן של משת"פ, דחוי על ידי ערבים ויהודים כאחד. הוא עובד בקונדיטוריה בשטח ההפקר הפיזי והנפשי שבין דרום תל-אביב ויפו, ומפרנס את משפחתו שחיה בתנאים ירודים.

לתוך שגרת חייו חסרי התקווה נכנס גורביץ' (יובל גורביץ'), משחיז סכינים, ובין השניים נרקם קשר אינסטינקטיבי, ללא מילים כמעט. מוחמד רואה בגורביץ' אדם שתחת כנפיו יוכל לחסות, אלא שהעולם המוגן לכאורה שבנה לעצמו קורס לפתע ויש לכך מחיר.


למה-עזבתני-ורד-אדיר.jpg
למה עזבתני (צילום: ורד אדיר)



"לא חושבת שצריך מדריך למשתמש"



אם כבר סופרלטיבים, הסרט המינימליסטי מתנהל-מחלחל באיטיות לתוך הנשמה, כשהוא רווי רעשים תעשייתיים מחניקי צרחה אנושית. הטאץ' האקספרסיבי של הדר טוען אותו ברגעים נדירים של ריאליזם פיוטי. שוחרי הפרשנויות ימצאו בו סמלים בולטים לתכנים דתיים ומיניים כאחד. הצילום הדחוס והמאובק של שארק דה מאיו והסאונד החופר של המקליט אורן רביב ומעצב הפסקול גיל תורן משלימים עבודת קולנוע רבת עוצמה.

בפתיחת הסרט נראה על המסך הכיתוב: "ואם ידך הימנית תכשיל אותך, קצץ אותה והשלך אותה ממך, כי מוטב לך שיאבד אחד מאבריך מרדת כל גופך לגיהינום". ציטוט מתוך הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, ה' 27-30. שם הסרט שאול מ"אלי אלי למה עזבתני", המופיע בברית החדשה בקריאותיו הנואשות של ישו המקריב עצמו על הצלב למען חטאי האדם, וכן בתהילים כ"ב ומיוחס לדוד המלך כמדבר על אפסיות קיומו.

בחומר הרקע שנשלח לעיתונות כותבת מורג: "למה עזבתני - אלגיה על סבל. סימון וייל, פילוסופית ותיאולוגית, כתבה ב'הכובד והחסד' שהמפגש עם הפעולה האלימה, העוול, הוא מכלה הן עבור התוקף והן עבור הקורבן...".

אני מספר לה שכאשר צפיתי בסרט לראשונה, בהקרנת האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה, הוא נותר בעיניי סתום לחלוטין. אבל אחרי שקראתי את דבריה וצפיתי בו שוב, הוא נראה לי פתאום בהיר וברור.

אני שואל אותה האם לא ראוי שהצופה המגיע לצפות בסרט יקבל, כמו העיתונאים, "מדריך למשתמש" להבנת הנצפה? מורג מספרת שבהקרנת טרום בכורה בסינמטק הרצליה, שיחת הרקע איתה התקיימה לפני הקרנת הסרט ולא אחריה, כמקובל, בדיוק מהסיבה הזאת. "אבל אני לא חושבת שצריך את ה'מדריך למשתמש' הזה", היא אומרת. "נכון שדווקא יש אנשים שחוויית הצפייה השנייה שלהם באמת מאוד עזרה לראשונה. אני באמת אוהבת לראות פעמיים סרטים שדורשים את זה. אין לי בעיה שזה המצב פה וזה בסדר גם שלא כולם משתפים פעולה עם זה".

ככל שאת יכולה לנתח
, מאיזה מקום פנימי אצלך מגיעה היצירה הזאת?

"זה הכל סוג של טלאים-טלאים שמתחברים ביחד מכל מיני דברים שאני עושה ועוברת. אם אני חושבת על הסאונד והתמונה, אימא שלי (דבורה) אמנית רב-תחומית ואח שלי (עדי) מוזיקאי, פרקשניסט. גדלתי בתוך דפיקות של תופים. אולי זה קשור לזה". 

נראה כי זו חוויה אקספרימנטלית עבורך. הלכת נגד כל החוקים. כולל הבחירה המודעת בנון-אקטורס.

"זו לא המטרה בהכרח. זה פשוט ללכת עם עצמי. אני לא הולכת נגד שום חוק, אלא פשוט עם מה שאני אוהבת. אני אוהבת למצוא את הפנים האלה, להתאהב בדמויות האלה ולהגיע איתם למקום כזה אינטימי ופגיע. זה קשר מאוד מיוחד".

הדמות של מוחמד נולדה כשעשית פר"ח (פרויקט חונכות) אוניברסיטאי במשפחה בשכונת התקווה, וקיבלת השראה שם ממשפחה של משת"פים.

"אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה השראה, אבל הסיפור של מה זה משת"פ במצב ההפקרי הזה באמת הגיע משם. אני חושבת שכל מה שקורה בסרט הוא הרבה מעבר לזה. קשור לאיזושהי פרספקטיבה כללית. אבל נכון שאיכשהו במשפחה הזו נכנסתי למקום הזה, המאוד פגוע ופגיע, שהיה מאוד קיצוני. נדחפתי למשפחה הזו ומשם אולי הגיע החיבור. כשאני מגיעה למקום כלשהו, אני מסתובבת בו הרבה יותר מהמטרה שלשמה באתי. הכרתי ילד ברחוב והוא לקח אותי למשפחתו, של משת"פים. הגעתי אליהם דרך גילוי רגלי ברחוב".

ומה ראית בהם?

"הם סימלו לי מקום לימינלי, מאוד קיצוני. במיוחד בארץ. באמצעות המשפחה הזו, וכל מה שהלך שם, נחשף לי מצב מאוד קשה, שממנו אין לאן לפנות. הם היו שם מאוד מבודדים. אני לא יודעת איך בדיוק הם הגיעו לשם ואם דאגו להם בכלל, אבל היה לי ברור שמצבם מאוד לא טוב. חוויתי את זה נפשית ורגשית".


למה-עזבתני.jpg
למה עזבתני (צילום: ורד אדיר)



"מצאתי את עצמי באמצע שום מקום, באמצע הלילה"


נראה שהדרך משם להפקה הזו הייתה חתיכת מסע. דיברת על שש שנים.

"התחלתי לעבוד עם נער אחר, מג'לג'וליה. הכרתי אותו דרך שכנה שלי ביפו. הגעתי לג'לג'וליה, לשם היא הביאה אותי כדי לראות גם ילדים אחרים, ואז ראיתי אותו והתאהבתי בו. הוא היה אז עם ברזלים ברגל לאחר שירו בו. רצחו את חבר שלו מול העיניים שלו ובו ירו ברגל. הוא היה במין מצב תלוש כזה, של פחד נוראי מצד אחד ומצד שני מה שראיתי בעיניים שלו היה מאוד נוגע ללב.

"הוא בא מבית לא קל. בהתחלה הוא נראה לי מתאים, אבל ברגע שיצא מהמצב הפיזי/ נפשי, גיליתי את הילד כמו שהוא היה קודם, מאוד בטוח בעצמו, רודף נשים כריזמטי כזה. וזה לא הסתדר. זה לא היה מה שחיפשתי. זה לא התאים לסרט. ואז מצאתי את מוחמד ב'ד"ר שקשוקה'. נסעתי איתו לבד למשפחה שלו בשטחים, משהו שהתחיל כחוויה מטלטלת, אבל בסוף הייתה מאוד כיפית ורגועה".

בדברי הבמאית היא גוללה זאת באופן ציורי סיפור שנשמע כמו מותחן: "פגשתי את מוחמד לראשונה באיזה חדר אחורי של מסעדה מטונפת ביפו. הוא שטף כלים. הבוס שלו קילל אותו ללא הרף, תוך כדי שניסה להתחיל איתי כל הזמן. מוחמד לא ידע מילה בעברית. נראה לחלוטין לא שייך למקום. האוזניים שלו הזדקרו לו מתוך הראש. אני התאהבתי. אז הוא לקח אותי לפגוש את המשפחה שלו, בכפר בפאתי קלקיליה בשטחים. נעניתי בלי לחשוב פעמיים.

"לקחנו מספר אוטובוסים להתנחלות ליד הכפר. זה היה מאוחר בלילה. ישבנו בחלק האחורי של האוטובוס. מוחמד ישב ליד החלון, מוסתר. ואני לידו, גלויה. חייל נכנס לאוטובוס, בדק אותו. מוחמד הצטנף בכיסא שלו. החייל הסתכל לי בעיניים, אבל לא התקרב אפילו כדי להעיף מבט נוסף. מי בכלל יכול היה לדמיין שערבי ללא אישורים יושב לצדי, עובר איתי את הגבול. לבסוף ירדנו מהאוטובוס.

"מצאתי את עצמי באמצע שום מקום, על כביש שומם באמצע הלילה. מכוניות עם לוחות רישוי ערביות טסו על פניי. ואז בתוך החושך מוחמד אומר לי, 'ירדנו בתחנה הלא נכונה'. 'מה!?' כל הגוף שלי נרעש. 'צריך לעצור טרמפ', הוא אמר. איך לעזאזל עשיתי את זה לעצמי!? איך הגעתי לפה? חתיכת מפגרת, שמה את החיים שלי בידיים של הילד המפגר הזה. 'אני לא נוסעת בטרמפ', אמרתי לו. 'אל תדאגי, ניסע עם יהודים', הוא ענה. הסתכלתי עליו לרגע ארוך. רציתי להרוג אותו. 'אני לא נוסעת בטרמפים מוחמד! לא מעניין אותי בכלל אם זה יהודים או ערבים! אני לא נכנסת באמצע שום מקום למכונית עם גברים מזדיינים, יהודים או ערבים'".

זו הייתה "משאלת מוות" מצידך, לא? מאין האומץ?

"אני זוכרת שהייתי קצת בלחץ. לא סיפרתי על זה אפילו להוריי, אלא רק כשחזרתי. אני לא יודעת להגיד לך. האמת, הייתי עושה את זה עוד פעם".

טכנית, היה מסובך ללהק את מוחמד?

"היה סיפור גדול להוציא לו אישורים, והסכמה מצד יעל (יעל אבקסיס, מפיקת הסרט, יחד עם הלל רוזמן ואלי מאירוביץ) וההפקה, שלקחו את זה על עצמם. זה לא היה מובן מאליו בכלל". 


למה-עזבתני-3-צילום-ורד-אדיר.gif
למה עזבתני (צילום: ורד אדיר)





"פשוט צילמתי אותם"

איך עבדת עם גורביץ' ומוחמד, שאינם שחקנים בכלל?

"גורביץ' שיחק לי בסרט בשנה א' בחוג לקולנוע, ואז לא ידעתי שהוא משחיז סכינים (ומוזיקאי). תוך כדי העבודה עמו זה נודע לי וכעבור כמה שנים פיתחתי את זה לתסריט. הוא היה איתי מהיום הראשון של הכתיבה ומאז ידעתי שהוא הולך להיות איתי שם ונלחמתי עליו בכל מחיר. התחלנו לעשות תחקיר ולמדתי להשחיז סכינים. אני לא נותנת לאחרים לעשות משהו שאני לא עושה בעצמי".

איך עשית את המאצ'ינג בין מוחמד וגורביץ'?

"באתי עם גורביץ' למוחמד. אז הוא עוד לא דיבר עברית והיה שם הבוס שלו, שכבר לא נמצא שם, שנדבק אלינו וכל הזמן קילל אותו בעברית, הפריע לנו ולא נתן מנוח. אז פשוט צילמתי אותם וזה היה משהו נורא כן ושובה לב, שאי אפשר היה להימלט ממנו. כל דמות אצלי מתחילה ככה, אני מכירה אותה ואז אני פוגשת אותה הרבה פעמים עם מצלמה, לומדת איך צריך לצלם אותה, איך זה עובד, איך היא הופכת גם להיות הדמות שאני מחפשת, או איך היא מתאפיינת על ידי הצילום, ואז זה עובר לעבודה עם שארק (דה מאיו, הצלם, "שש פעמים"). אנחנו יושבים ומדברים על זה. שארק מאוד נכנס לעומק, מאוד רוצה להבין הכל ומאוד מאפשר לי להתבטא".

עשית סרט כמעט אילם.

"בתחילה לא היו כמעט בכלל מילים, אבל אנשים קצת השפיעו עליי במהלך הדרך ועשיתי סרט עם יותר דיאלוגים, שבסוף הועפו ממנו, ולמדתי שאני צריכה לסמוך על עצמי יותר. וגם בחוויה שלי את הסרט, עדיין יש בו יותר מדי דיאלוגים וסצנה אחת שיותר מדי מוסברת, שמשהו בה לא עובד לי".

את מספרת בחומר הרקע לעיתונאים גם איך התחלת עם השמן המשתעל שבסרט ברחוב ועלית איתו לביתו. עוד אקט של לקיחת סיכון לא מחושב?

"התחלתי איתו ברחוב, תוך כדי זה שאני משוטטת בלבד, לראות את הלוקיישנים ומנסה להרגיש אותם. ראיתי אותו ועקבתי אחריו. הוא כל שנייה נעצר, היה לו מאוד קשה ללכת. ופשוט הלכתי אליו והתחלתי איתו וזה המשיך בזה שבאתי לדירה שלו. זה מלחיץ ואתה מרגיש שאתה עושה משהו שגם יכול להיות מסוכן, אבל מצד שני אתה הולך עם זה עד הסוף. אני לא יודעת להסביר את זה. אני מאוהבת בו קשות. הוא אדם מדהים. אז אולי זו אינטואיציה, אולי בקלות זה יכול היה להיות משהו אחר. אבל היה משהו מאוד חשוב מבחינת הסרט, והיה צריך ללכת איתו עד סוף".

קראתי שבכלל לא היה תסריט.

"בוודאי שהיה, אבל השחקנים לא ראו אותו. מוחמד בכלל לא יודע לקרוא. אלה אנשים שלא בהכרח יש להם סבלנות. הם לא היו אמורים להיכנס לנבכי התסריט, אלא לבוא ולעשות עבודה. זה מה שאני אוהבת בתהליך הזה. הם מביאים איתם המון מעבר, אפילו רק במה שחרוט להם על הפרצוף.

"ברור שהיה תסריט וברור שגם הצלם הכיר אותו היטב, אבל חלק מהיופי הוא שאתה שם את התסריט בצד ודברים קורים גם משם. זה שמוחמד למד להשחיז סכינים מול המצלמה, זה לא משהו שאתה יכול לתכנן. אלה דברים שפשוט קורים וזה הרגע היפה. אם אתה עושה יותר מדי חזרות, אתה מאבד את זה. אני מנסה להשאיר את הכל מאוד פראי, כאוטי".


למה-עזבתני3.jpg
למה עזבתני (צילום: ורד אדיר)

"הדברים על הסט היו מאד כאוטיים"

מורג, 32, בוגרת תיכון עירוני א' והחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב (שני מוסדות בהם למדתי גם אני) מודה שהיא לא זוכרת הרבה פרטים מההפקה, כי "זה די טראומתי לצלם סרט. זה די עשה לי חור שחור בסוף. אני זוכרת קטעים מאוד ספציפיים שהיו על הסט, כמו קטע שהיינו בלווינסקי והמאפרת איפרה את מוחמד ואיזה בחור, סודני אני חושבת, מאוד פצוע בפנים, הגיע אליה, חטף לה מהיד בקבוק ושתה את כולו. וזה היה בקבוק אצטון. זה היה קטע מזעזע, כמו גם הסצנה האחרונה שבה צילמנו את מוחמד, קפצו עלינו חולדות מכל עבר.

"גם מוחמד וגם יובל עברו טלטלות. מה שטוב במוחמד זה שהוא מאוד בריא בנפשו בסופו של דבר. הוא לא הסתבך ולא התערבב עם זה וידע איך להתמודד עם התפקיד. עם יובל זה הלך יותר קשה. הוא כן התערבב עם הדמות, הוא כן נבהל ופחד ממנה.

"למרות כל התכנונים, הרבה דברים בעבודה על הסט היו מאוד כאוטיים. היה משחק כזה בין איפה אתה בשליטה ואיפה אתה לא. וגם הלכתי עם זה עד הסוף, בחוויה של כולם על הסט, בין היתר בגלל המקומות שצילמנו בהם. כל פעם קורים דברים שאין לך שליטה עליהם וזה מאוד יפה. מצד שני, בתחושה של יובל ומוחמד נתתי להם הוראות ממש מדוקדקות על הסט. אבל את זה אני פחות זוכרת, קשה לי להגיד לך". 

קראת לקונדיטוריה "טעם גן עדן".

"האמת היא שככה רציתי לקרוא לקונדיטוריה בהתחלה, וגיליתי בשכונת התקווה קונדיטוריה שקראו לה כך. התחלתי שם את התחקיר וציפורה שמשחקת בסרט היא משם. וגם את המכונה לקחתי משם, לאחר שהם החליפו למכונה חדשה. הרעש שבוקע מהמכונה, והאופן בו הקמח משתחרר ממנה, שמבחינתם לא היה דבר טוב, אלה מרכיבים שלא יכולתי לוותר עליהם.

"המכונה שכבה אצלי ארבע-חמש שנים עד שצילמתי את הסרט, כי זה עוד היה בכתיבה. עם הזמן המקום הזה נסגר והייתי צריכה למצוא את ציפורה. הלכתי לשוק התקווה, שלחו אותי מפה לשם ובסוף הגעתי לאח שלה שגר באיזו שכונה בדרום תל-אביב. לא רצו לפתוח לי כי חשבו שאני ממס הכנסה. זה הפך להיות סיפור עד שהגעתי אליה ועד שהיא חזרה לבטוח בי, כמו שהיה כמה שנים לפני כן.

"היא אישה מדהימה עם סיפור חיים לא קל בכלל, שעשתה את אותה דמות שהיא הייתה תמיד. יום יום עובדת עם המכונה, עושה את העוגיות האלה. את הקונדיטוריה מיקמנו בשכונת שפירא. מצאנו שם מקום מאוד מדויק, וגם מבחינת חלל הצלחתי למצוא את החדרון הזה של הקמח, שהוא לא בדיוק חדרון אלא מן מקום מעבר, בין לבין, וזה היה נורא חשוב לי בתור החור הזה שהוא נמצא בו, שהתחושה של המקום הזה היא שאין לך מקום בעצם. כמו המקום שבין גן עדן לגיהינום. גם יובל גורביץ' הוא מן מלאך, אבל מצד שני נראה כמו השטן. הכל שם כל הזמן נע בין המוכר למאוים, כשכל דבר שאתה מתרגל אליו או שנראה לך מוכר וחומל, הופך פתאום למאיים".



למה-עזבתני5.jpg
למה עזבתני (צילום: ורד אדיר)

בין מין ומוסר לסמלי דת

הסרט טעון בסמלים דתיים.

"אני עושה תואר שני בתיאולוגיה ופילוסופיה, שהופסק בגלל הסרט ואני רוצה לחזור אליו. האמת היא שההתחברות לתואר הזה נבעה מתוך זה שכמצטיינת דיקן קיבלתי שיעורים חינם והלכתי ללמוד פילוסופיה דתית והדברים נורא התחברו לי. הכרתי את ד"ר נחמה ורבין, שכתבה ספר על איוב בשם Divinely Abused. דרך המקומות האלה הבנתי את הנפש שלי, את מה שרציתי להעביר מתוכי, והכל התחבר יחד.

"בחצי מהשיעורים פשוט הייתי כותבת דברים על הסרט. היה לי נורא מעניין התהליך הזה. הוא התחבר לי לקשר הזה שבין האל הגדול, האב הגדול, למאמין, שמצד אחד מתייסר ממנו אבל עדיין לא מוכן לוותר עליו ולומד לחיות איתו באיזושהי צורה קצת שונה, מתוך איזו זהירות ומתוך ידיעה שהוא לא יכול באמת להיחלץ ממנו".

בסרט הקצר שלך "שתיקה" נרמז על קשר מיני לא מוסרי בעליל בין גבר בגיל העמידה וילדה בת 12, וכאן המיניות היא בין גברים.

"כשמדברים איתי על 'למה עזבתני' כמשהו שיש בו היבט הומוסקסואלי, אני לא מסכימה. זה ניסיון לשים את מה שקורה שם בתוך הגדרה ותבנית, ואני מדברת על משהו שהוא הרבה לפני ההגדרות האלה. משהו שהוא צורך בקשר שאפשר לפרש בצורה לא נכונה אולי. לא בהכרח מה שקורה כאן הוא הומוסקסואלי. אני חושבת שהגבולות מאוד דקים ומה שכל אחד רוצה יכול להתפרש באופנים שונים.

"קל מאוד לקחת את זה למקומות שאליהם אנחנו רגילים, מתוך התבנית המוכרת לנו של לוליטה. אבל אני לא בהכרח חושבת שזה הדבר הנכון. אלה מקומות שבהם הגבולות נורא מטושטשים, לשני הצדדים, וקל מאוד להתבלבל בהם. ואלה המקומות שמעניינים אותי. וזה גם עשה את הסרט הקצר, שבסך הכל הילך על הגבולות האלה. הוא לא אמר דברים מפורשים גם שם, אלא נתן לך להרגיש את המקום ההפקרי הזה, שאתה אומר זה קורה, לא קורה, זה שם, לא שם.

"זה קרה לי כל יומיים באוטובוס, כשנסעתי. היום זה לא קורה לי כי אני לא נוסעת. יש לי את ניקו (הכלבה שלה) ואנחנו הולכות הרבה ברגל. ואני שומעת את זה גם מנשים אחרות. את יושבת באוטובוס ומרגישה שמישהו נוגע בך ואת אומרת, זה לא יכול להיות, הוא לא נוגע בי. זה מקום מאוד קשה. אתה לא יודע כבר מה האמת ומה לא, מרוב שהגבולות מטושטשים. נורא מפחיד להגיד שבאמת יכול לקרות דבר כזה ואיך למישהו יש את הביטחון לעשות דבר כזה?

"זו הוויה שמאוד מוכרת לי ומאוד מוכר לדמויות במקומות האלה, כמו מוחמד. המקום הזה שבו הכל מטושטש ואתה לא יכול להגדיר את מה שקורה וקצת קשה להגיב עליו, או שהתגובה עליו יכולה להיות מאוד קיצונית".

את משרטטת תמונה מבהילה, שכל יציאה של אדם החוצה יכולה להסתיים באיזה מגע שלא בטוח שיודעים לפרש אותו נכון.

"לגמרי. על זה בדיוק אני מדברת. זו חוויה שהיא מופשטת, מחוץ למילולי. לכן הכוונה היא לבטא אותה בצורה כזו. עם המקומות המילוליים קשה לי כרגע, כי חלקם חוטאים למקום הזה. אני בטוחה שאם הייתי הולכת רחוק יותר הייתי מוצאת את הדרכים להסביר אותם גם בצורה לא מילולית. אבל יהיו עוד סרטים שבהם אוכל לעשות זאת.

"אני חושבת שהסרט הזה משאיר אותך עם המון רעש בראש. זה המקום הזה שבו שאתה לא יכול לתת את ההגדרה הסופית הזאת לדברים כך שתוכל לחיות איתם בשקט ובשלום אחר כך. אז נשאר רק מלא רעש. בגלל זה גם כל עניין הסאונד הזה".

באיזשהו מקום את מנסה להבליט את המקומות האפורים.

"כן. אני מנסה לבטא אותם, אם אנחנו מדברים על זה שהם מחוץ לשפה, אז קולנוע זו האמנות שבה תמיד אפשר לבטא את הלא מילולי".

אבל עדיין במובהק
, וגם בציטוט שאת מביאה מסימון וייל, את מדברת על קורבן ומקרבן. והמוטיב הזה נורא ברור.

"נכון. אבל הקורבן והמקרבן, משהו שהוא כאילו ברור, כל הזמן מתהפך. כי הקורבן הרבה פעמים נעשה אחר כך גם התוקפן והכל מתהפך כל הזמן, לדעתי. זה לא משהו שהוא טוב ורע, ואתה יכול לאהוב את התוקפן שלך. הכל הרבה יותר מורכב מתוקפן וקורבן. כמו שאני מדברת על גן עדן וגיהינום, והגבולות קורסים. כשאתה אומר הומוסקסואליות, זה מתוך הניסיון שלך להגדיר את הטשטוש, להכניס אותו לתבנית, לתת מעין סיבה ומשמעות כדי להשקיט את עצמך. אבל המטרה שלי היא לא שתשקיט את עצמך, אלא שתחייה עם הרעש הזה בראש. שימשיך להרעיש לך".

בעצם מה שאת אומרת זה שהכאוטיות והאנרכיזם שולטים.

"כאוטיות זו בהחלט המילה הנכונה. החיים הם כאוטיים מן הסתם, והמילים מנסות לתת לכל דבר משמעות וסדר. ברגע שאתה מוציא את המילים, הכאוטיות זה מה שעולה. המילים מתייחסות לזיכרון. הן תמיד יגיעו אחרי שהדבר קרה, חלף, נרגע. הן כאילו מנסות לשים את החוויה הכאוטית בתוך איזו הגדרה וגבולות מילוליים, כדי שיהיה נוח לחיות איתה. שאפשר יהיה לעכל אותה.

אני נורא מנסה ללכת על המקום הזה שהוא פרה-ורבלי, שהוא עוד לא עבר את המכבשים האלה של העיבוד והתיווך המילולי, ואז נשארת החוויה הטראומטית עצמה. המקום הכאוטי הזה הרועש, הלא ברור, הלא מוגדר עדיין. שעוד לא הבנו אותו ועיבדנו אותו, ואנחנו חווים אותו עכשיו. וזה מה שהסאונד נותן. הוא הכאן ועכשיו. הוא פוצע את הצופה באותו רגע, נחרט בו, ואי אפשר להשתחרר ממנו. הוא לא בא להקל ולא בא לעזור ולתמוך, כמו השפה. ואז נוצרת איזושהי חוויה סומטית, שהיא פיזית, גופנית, ולא מילולית מוגדרת. זאת הייתה המטרה".

הצלחת להסביר את כל זה באנגלית, בפסטיבל ונציה?

"אני כבר לא זוכרת מה היה בוונציה. דווקא הייתה אחלה מסיבת עיתונאים. ואז זה עוד היה בראשיתו. מאז הבנתי כבר איך לדבר את זה. כבר כתבתי לעצמי דברים. אבל אז זה עוד היה הרבה יותר כאוטי גם. ומאוד מרגש".

היה לך כבר ניסיון בינלאומי מקאן 2008, לשם הגעת עם "שתיקה".

"כל פעם כשאני עובדת עם הדמויות שלי, אנחנו במקומות בתחתית השאול, וכל פעם מחדש אלה מעברים מאוד קשים. למרות שאני בן אדם קיצוני ואין אצלי באמצע. אני בעליות וירידות לא קלות".

גם החיים האישיים שלך נראים ככה? בלי פילטרים?

"מצד אחד יש את התמונות עם השמלות המדהימות האלה בוונציה, שכשאני רואה אותן אני חשה הזרה וזרה, אבל רוב הזמן אני נראית לגמרי הפוך. הכי הומלסית ונורא שונה. אני עסוקה ביומיום בלכער את עצמי יותר מכל דבר אחר".

למה?

"לא יודעת להגיד לך. כדי לא להתעסק בדבר הזה, לא להיות בפרונט. זה נע בין לדבר ולא לדבר. בגלל זה התלבטתי אם אני רוצה להיחשף בעיתונים או לא. היה לי נורא חשוב לבוא ולדבר את הסרט מהמקום המורכב שלו, כי הרבה אנשים לא יכלו לתפוס את זה, או שהיו זקוקים להסבר. אז היה לי חשוב לבוא ולדבר את המורכב הזה. לא להניח לזה להישאר קונפליקט פלסטיני-יהודי. ואני שלמה עם זה שאני פותחת. זה דווקא משמח".


הדר-מורג-יחצ.gif
הדר מורג (תמונת יחסי ציבור)





לא מוכנה לפחד


איך נראים החיים האישיים שלך?

"בשביל זה אני עושה את הקולנוע. אם אני באה ומספרת הכל, אז בשביל מה להמשיך? אני מעדיפה לדבר את עצמי דרך הסרטים. הסרט הבא, שיהיה קשה עוד יותר, מרטיט לי עכשיו את כל המיתרים. מוציא ממני דברים שחשוב לי להוציא, וזו הדרך שלי ומדהים אותי שכך הם פני הדברים. אני לא בהכרח יודעת לדבר את הדברים, אבל פתאום זה יוצא ממני בצורה שאני נדהמת".

ובכל זאת איזה טיפוס את בחיים הפרטיים? בליינית? הולכת לבארים?

"אני לא הולכת למועדונים ולבארים. כעת אלה עדיין ימים של הטלטלות שאחרי. עוד לא הצלחתי לחזור לתסריט החדש. עוד צריכה לעכל הכל. אני עדיין מקבלת כל הזמן תגובות במייל ובפייסבוק. אנשים כותבים לי בפרטי וזה מדהים. זה עומס לא פשוט. אז היום חצי יום ניקו ואני היינו בים וטיילנו בין יפו ותל-אביב בים, בסערה המדהימה הזו. אנחנו פשוט מנצלות את הרגעים האלה שאני עדיין לא מצליחה להיכנס לדבר הבא, בשביל לנשום בחוץ. פשוט מטיילות המון, מכירות אנשים.

"הייתה פעם שהלכנו בלילה, בחוף או בטיילת, ופתאום גבר אחד עוצר אותי ומתחיל לשאול אותי שאלות על ניקו. עכשיו זאת אני, אני מדברת עם כולם ולא רוצה להשתנות. הוא התחיל לשאול אם היא מעוקרת, ועניתי לו שכן, עיקרו אותה בכלבייה. ואז הוא שאל אותי אם יש לי חבר. אמרתי לו שאני נשואה. עד עכשיו לא אמרתי את זה, כי היה לי חשוב להגיד, לא, אני רווקה וטוב לי. אז הוא שואל אם יש לי ילדים. אמרתי שלא. והוא שואל, למה? אין לו זין גדול?".

ברצינות!

"הייתי בשוק לרגע. נאלמתי. ואז התחלתי להגיד לו, למה אתה גבר דוחה? ועוד פעם. כמה פעמים. למה אתה גבר דוחה? ואז אמרתי כמה פעמים אין לי כבוד? אז הוא התחיל להגיד לי סליחה, סליחה והלך. הרגשתי שבשבילי זה סיפור של גאווה, כי הצלחתי באותו רגע להגיד את הדברים האלה, הצלחתי לשמור על עצמי ולא להתמוסס ולהפוך לשלולית קטנה על המדרכה שם, שאין לה קול. בשבילי זה היה רגע מדהים, אבל זה לא מובן מאליו וזה לא קל ברגעים האלה לדבר את הדבר הזה.

"זה משהו יחסית סולידי, כי זה נשאר בתוך הדיבור. מילולי ומוגדר. אבל במקרה אחר שהיה לי של טיסה מטורקיה, הגבולות נחצו בצורה כזאת שבאמת איבדתי מילים. עליתי חולה על הטיסה, היה לי חום ולא הרגשתי טוב בכלל. מישהו התיישב לידי ואפילו לא הסתכלתי עליו. רק התפתלתי. הוא התעניין בשלומי ושם יד כאילו כדי לבדוק אם יש לי חום. ואז הוא הרים את הידית בין המושבים ופתאום היד שלו מטיילת לי על הגוף".

מה עשית?

"העפתי את היד שלו והורדתי את הידית שבין המושבים. הגבתי באיזו צורה מילולית, אבל לא קמתי והלכתי ולא דיברתי עם אף אחד. הייתי די בהלם. זה התחיל ממקום כאילו חומל, ובהרף עין כל הגבולות התנפצו. זה משהו שחוויתי באוטובוסים לא פעם. ואני שומעת כל הזמן מבחורות אחרות שגם הן חוות את זה".

את מתארת מצב כמעט בלתי אפשרי. את חווה הטרדות מיניות סדרתיות, עד כדי איבוד אמון בגברים?

"הרבה גברים שאני מדברת איתם לא מודעים לזה, אבל נשים חוות את זה כל הזמן. יש את האתר הזה 'אחת מתוך אחת', שבו נשים מספרות את החוויות שלהן, שאתה בשוק, פשוט לא מאמין. זה לא נגמר. זה הדברים הגדולים והקטנים. כל הזמן. נורא פחדתי גם לבוא כבמאית ולעמוד על סט. הייתי נורא בלחץ מזה שיסתכלו לי על הגוף. זה היה נורא מפחיד. זה לא קרה, ואנשים היו מדהימים על הסט הזה, אחד אחד, אבל אתה בא עם הפחד הזה. לא סתם, אלא מתוך חוויה של העולם הזה, שזה מלווה אותי ושריר וקיים כל הזמן.

"כנשים, כל הזמן אומרים לנו ואנחנו לומדות כל הזמן שאנחנו צריכות להיזהר ולפחד, ולא ללכת לבד בלילה ולא להיות חשופות בלבוש, ואם נגיד כבר שתיתי עם מישהו וקרה משהו אז למה שתית? או אם עלית לאנשהו, אז למה עלית? או למה לא צעקת? או למה לא אמרת לא?

"לא משנה מה תעשי, בסוף זה תמיד מסתובב אלייך. כי חונכת שזה העולם. יש לי שיחות עם גברים שמשווים את העניין הזה לבעלי חיים וליצרים. וזה בולשיט. כי אנחנו אנשים עם מוסר ובנינו פה עולם תרבותי. אז ההשוואה הזאת לא קבילה. זה לא יצרי וזה לא בעלי חיים. זו לא השוואה ראויה בכלל. חסר כאן איזשהו חינוך נוסף. חינוך ללקיחת אחריות. לכן הסרט מנסה להוציא את הנשים החוצה לרגע, שלא תגיד היא עשתה או לא עשתה משהו.

"תסתכל על הגברים נטו, נוציא את הנשים מהמשוואה. אם כי יש בסרט, בשוליים, שלוש נשים, וכל אחת מהן חזקה, אישה שורדת. בעולם גברי. אבל הרעיון היה לא ליפול עוד פעם למקום של שיפוט ההתנהגות הנשית. אני חיה את החיים שלי כל הזמן באיזושהי חשדנות, בדיוק כמו שהסרט גורם לך כל הזמן להיות על הקצה".

אפשר באווירה כזו לפתח זוגיות?

"אני לא יודעת מה להגיד לך. אני לא בזוגיות, כבר זמן רב. ואני מניחה שהכל קשור. אני די סקפטית אבל לך תדע. אסור להגיד 'לא' אף פעם".

הסרט משקף את מה שאת חווה ומספרת עליו בצורה מדהימה.

"אני פשוט לא בטוחה שכל אחד מסוגל לחוות את זה. כי הרבה פעמים אנשים באים מהמקום המגונן או המתגונן, ומנסים כל הזמן לשים על זה את התבניות הספציפיות, ואז הם לא מצליחים ללכת עם הדבר הזה עד הסוף. נורא קשה להסיר את הכל ולהישאר במקום הרועש, החשוף, האילם והאלים הזה.

"שאלו אותי פעם אחת אם אני שונאת גברים. במקום אחר מדברים על הסרט כקשה מאוד ואלים מאוד. אבל הסרט מבחינתי מגיע ממקום כואב וחומל, של איכשהו לקחת אחריות ולעצור את המעגל הזה של ההתעללות והאלימות. אני רואה כל כך הרבה סרטים אלימים עם מעשי אונס והפלות גראפיות קשות מאוד. כל כך הרבה. ודווקא הסרט הזה הוא הקש השובר? זה מפתיע אותי. אולי הבעיה היא דווקא שאנחנו רגילים לראות מעשי אונס וזה כבר עניין של מה בכך בתרבות שלנו. ופתאום הזרקור מופנה למקום אחר, אז כולם נבהלים".

השם "למה עזבתני" מעורר אסוציאציה לטלנובלה קורעת לב או למלדורמה טורקית או הודית סוחטת דמעות.

"אני מאוד רציתי לקרוא לזה 'למה שבקתני', אבל החלטנו שזה טו מאץ'. קשה לי קצת עם ה'למה עזבתני'. יש בו את המקום של המלודרמה, וגם המילה עזב, עם ה-ז' שם, לא מסתדר לי טוב צלילית. וב'למה שבקתני', לשבוק חיים זה נורא מרגש, אבל כאמור הוחלט שזה יותר מדי. לא נלחמתי על זה ובדיעבד אני לא יודעת אם עשיתי נכון. אז בסוף זה 'למה עזבתני'. עם הז'...".



למה-עזבתני4.jpg
למה עזבתני (צילום: ורד אדיר)


למועדי מופעים >

25/01/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע