סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח בלעדי: שיחה עם במאי "זיכרונותיה של גיישה"
 

 
 


מדונה ב"זיכרונותיה של גיישה"? הצחקתם אותו. קלינט איסטווד במיוזיקל? הוא ממש מתפקע. אבל שחקניות סיניות בתפקידי גיישות יפניות? עם זה דווקא אין לו בעיה. קבלו את הבמאי רוב מרשל ("שיקגו"), שהוא גם רקדן-כוריאוגרף-במאי תיאטרון, ומקדם את סרטו החדש "זיכרונותיה של גיישה". ריאיון בלעדי.

גיישת צמרת

רוב מרשל מגיע למפגש בבית המלון הלונדוני המהודר כשהוא לבוש חליפה הגזורה על פי מידותיו (ללא עניבה), מבנה גופו רזה וגמיש, תסרוקתו מוקפדת ומסודרת וכולו מקרין לוק של "מיסטר קלין".

אמנם במשך מרבית חייו הבוגרים, מרשל, 45, פעל בעיקר כרקדן, ככוריאוגרף וכבמאי מחזות זמר בימתיים, אבל כבר בנערותו הוא השתעשע עם שתי אחיותיו בביתם שבמדיסון, וויסקונסין, ביצירת סרטים ביתיים. הם עשו יחד, בין היתר, פארודיה על "משפחת בריידי", הרבה לפני שסדרת הטלוויזיה הפופולרית הפכה לסוג של מוצר קאלט. אבל לאחר מכן בילה מרשל לא מעט שנים כרקדן, כוריאוגרף ובמאי תיאטרון, לפני ששב אל תחביב הנעורים שלו. זה קרה לראשונה רק ב-2002, אז העתיק למסך הגדול את המחזמר "שיקגו" (מ-72`, של ג`ון קנדר ופרד אב). הנגיעה הבודדת הקודמת שלו במשהו שאינו תיאטרלי נטו הייתה ב-99`, אז יצר לטלוויזיה את המחזמר הנודע "אנני", שכבר עובד לקולנוע ב-82`, על ידי ג`ון יוסטון.

מהלכי הקריירה של מרשל מזכירים מאוד את אלה של עמיתו סאם מנדס (השניים ביימו יחד את המחזמר "קברט", לבימות ברודוויי). שניהם, אחרי שנים רבות של עבודה בתיאטרון, ניסו כוחם - בנפרד כמובן - בבימוי קולנוע, ואף קטפו אוסקרים בזכות האקורדים הראשונים שלהם במדיום הזה (מנדס בזכות "אמריקן ביוטי", ומרשל בעבור "שיקגו", אם כי לא בקטגוריית הבימוי אלא בקטגוריית הסרט).

מאז מנדס עשה גם את "הדרך לפרדישן" ואת סרט המלחמה "ג`ארהד", שאמור לצאת בקרוב. ואילו מרשל חתום כעת על סרטו השני, "זיכרונותיה של גיישה", על פי ספרו רב המכר של ארתור גולדן מ-97` - וזוהי ללא ספק כבר אופרה אחרת מ"שיקגו".

הסרט גדול התקציב (80 מיליון דולר) והיריעה (שעתיים ו-25 דקות) מתאר את קורותיה של הילדה צ`יו מכפר נידח, שנמכרת בשנות ה-30 לבית גידול גיישות, לאירוח גברים אמידים, בעיר קיוטו, ופותחת במסלול ארוך ומפרך שיהפוך אותה לבסוף לגיישת צמרת ששמה המקצועי סאיורי (זיי זאנג). בדרך, היא תתעמת עם האצומומו (גונג לי), גיישה ביצ`ית החיה איתה באותו בית, ואשר תנסה להכשיל אותה בכל הזדמנות. למזלה של סאיורי באה לעזרתה מאמהה (מישל יאו), יריבתה של האצמומו, שתהפוך לחונכת שלה לאחר שתזהה את הפוטנציאל הטמון בה. סאיורי נדלקת על היושב ראש (קן וואטאנבי), גבר נאה המשתמש בשירותיהן של גיישות, וגם הוא עליה, אלא שהם מהססים לחשוף את רגשותיהם זה בפני זו, וייאלצו לעבור את טראומת מלחמת העולם השנייה לפני שזה יקרה.

אפוס גדול מהחיים

יש בסרט - שהלוק שלו מרהיב, ססגוני, צבעוני ועוצר נשימה – משהו מאוד אנכרוניסטי וריאקציונרי. בין אם זה בבימוי המלודרמטי המוגזם, או בגלל המבנה, ההתפתחות והרצינות התהומית-טרגית-קיצונית שבה מתנהלים בו העניינים. כאילו מרשל עשה כאן מעין "חלף עם הרוח" יפני, או התרפק על "היאנג צה הגועש", אם להיתלות בעוגן דומה מהעבר, של הפקה אמריקאית שמתרחשת בדרום מזרח אסיה.

- מתקבל הרושם שיצא לך אפוס גדול מהחיים

"זה ניסוח יפה, והאמת היא שזו הייתה הכוונה. כשחשבתי על הפרויקט, ראיתי בעיני רוחי סצינות רחבות יריעה, בעלות אופי מאוד דרמטי, ודמויות מאוד עשירות ומפותחות. מישהו אמר לי לא מזמן, `האם העלית בדעתך שהנושא הזה יכול לעבוד כאופרה או כמחזמר על הבמה?` במובנים רבים יש בזה היגיון. זה סיפור קלאסי, מאוד רגשי, שיכול היה לעבוד גם במדיומים האמנותיים האלה באותה מידה של אפקטיביות".

- מה בדיוק משך אותך לעשות סרט על פי הספר הזה?

לאחר `שיקגו` הייתי במצב נפלא, ואפשרות הבחירה לגבי המשך הקריירה שלי הייתה בידי. כמה פעמים אתה באמת יכול להחליט באיזה פרויקט לבחור בקריירה? לכן הנטייה שלי הייתה ליצור משהו אחר, שירגש אותי, וכשהתחלתי קלטתי מייד שזה יהיה אתגר של פעם בחיים.

"יש בסיפור הזה שילוב מעורר השתאות של יופי אדיר ואכזריות, סוג של אחדות ניגודים כזו, וחשבתי שזה יהיה מרתק עבורי לחקור את העולם הזה. סיפור ההישרדות המרגש של הילדה בתוך העולם הזה, המאבקים שהיא נאלצת לעבור, הכאב שספוג בתוכה, והעובדה שלמרות שכגיישה היא סופגת השפלות, כמו המים שבעיניה היא ממשיכה לזרום בכל מחיר, ובסופו של דבר שורדת. יש בזה סוג של ניצחון של הרוח האנושית".

- כאחד שקרא את הספר, הופתעתי לגלות שאת 40 העמודים הראשונים בו אתה מראה בשתי דקות מסך. זה לא מתסכל לעבד ספר לסרט?

"זה ממש מכאיב. אבל יוצר הקולנוע מבין שזה מדיום שונה לגמרי מהספרות, ואתה חייב להתאים את עצמך לכך. מה שניתן לתאר בספר עמוד אחרי עמוד אחרי עמוד, אתה לא יכול להרשות לעצמך בסרט. אתה חייב להחליט את מה להשאיר ועל מה לוותר, וזו משימה קשה ביותר. כמו להחליט את מי מילדיך אתה אוהב יותר. אבל זו פעולה שחייבים לבצע, ובסופו של דבר זה תהליך מאזן.

"במקור, הפתיחה של הסרט הייתה הרבה יותר ארוכה, כי היה לי הרבה יותר חומר, הוא הגיע לארבע שעות. היום זה לא מחזיק, אנשים לא מסוגלים לשבת בבית הקולנוע כל כך הרבה זמן. התקופה היום הרבה יותר מהירה, ואין כל כך מקום לסרטים ארוכים נוסח `חלף עם הרוח`. אני לא חושב שסרטים ארוכים יכולים לעבוד היום. היה לי מאוד קשה לקצר, וכמוך אני אוהב את הפתיחה של הספר, ובהחלט הייתה לי בעיה קשה לקבל החלטה, על מה ממנו לוותר".

שפילברג פרגן

- את הסרט אמור היה לביים בתחילה סטיבן שפילברג

"אני לא יודע מה לא בסדר איתי... גם ב`שיקגו` לא הייתי כידוע הבמאי הראשון או השני שהוצעו לפרויקט. שוב ושוב אני יורש סרטים שהיו להם במאים מתוכננים קודמים, ותסריטים אחרים. זה קורה לי כבר שנים... כשהכניסו אותי לתמונה של הסרט הזה, הודעתי שאני חייב להתחיל מבראשית, לא להמשיך את מה שעשו לפני. חזרנו לספר, דיברתי ארוכות עם ארתור גולדן, הבאתי תסריטאי חדש והתחלנו לעסוק במשימה הקשה של הפיכת הספר הנהדר הזה, בעל 400 העמודים, לסרט. במרכז השארנו את סיפור האהבה האמוציונלי הגדול. כשנכנסתי לפרויקט, סטיבן שפילברג היה מאוד נדיב כלפי ואמר לי, `אני מאמין שתעשה עבודה יותר טובה ממה שאני הייתי עושה`. במילים אלה. זה היה דבר גדול מצידו לומר, מה שמאוד עודד אותי בדרכי ונתן לי ביטחון".

- היו שמועות שמדונה רצתה להשתתף בסרט הזה.

"שמעתי על כך, אבל זה היה כנראה הרבה לפני שנכנסתי לפרויקט. התחושה שלי היא שבגלל שהיא עשתה כמה קליפים בהשתתפות שחקני קבוקי, ובהשראת התרבות היפנית, היא אולי עקב כך היא התעניינה בסרט הזה. אולי היא רצתה לשחק את האצומומו... על כל פנים, כשאני עבדתי על הסרט זה לא היה על הפרק. אני אוהב את העובדה שהיא התעניינה בזה, אני חושב שהיא פנטסטית ואני מעריץ גדול שלה".

סיניות במקום יפניות

- מה בעולמן של הגיישות סיפק לך השראה?

"קודם כל עצם התובנה שהגיישות הן בעצם אמניות, דבר שכלל לא ידעתי. הרבה טועים באשר לטבען של הגיישות, חושבים שהן פרוצות. אנשים לא יודעים שהן אומנו יומם וליל כדי להיות אמניות, ולמעשה הן יצירות אמנות מהלכות. הן לומדות הכל, לרקוד, לפרוט על השמיסן (כלי נגינה בעל שלושה מיתרים), ועוד ועוד ועוד. הן ממש פרפורמריות. כשהייתי לאחרונה בקיוטו, שם נשארו אולי כמה מאות גיישות מתוך אלפים רבים שהיו בתקופה שבה הסרט מתרחש, ראיתי שם גיישות שמשמיעות לאנשים את הדיסקים שלהן, הרי הן גם זמרות. למרות שמדובר בצורת אמנות מסורתית עתיקה, הגיישות הן בעצם גם רקדניות וזמרות".

- במה הן הכי הרשימו אותך?

"בפרטים הקטנים של מה שהן עושות, אפילו בדרך שבה הן זוקפות את ראשיהן. הלכתי לבית התה הוותיק ביותר בקיוטו, שעדיין עובדות בו שבע גיישות, שעושות המון כסף, אלפי דולרים בפעילות שמסתכמת בכמה שעות ביום. אחת מהן הגישה לי תה, מזגה אותו מתוך הקומקום לכוס, וזו הייתה פעולת אמן. לא פחות. הדגשת הפרטים הקטנים, איך הן אוחזות בקומקום, כיצד הן מוזגות ממנו. באירועים מסוג זה אתה קולט כוריאוגרפיה מדהימה, וזה מה שהלהיב וריגש אותי במיוחד".

- למה בחרת בשחקניות סיניות במקום יפניות?

"בחרתי את השחקניות הכי טובות לתפקידים שהן עושות. היו לנו מלהקים שהסתובבו בכל רחבי העולם, ואלה שנבחרו היו הכי מתאימות. התפקיד שלי הוא להביא את השחקניות שהקהל יאמין שהן אכן הדמויות שהן עושות. קן וואטאנבי נבחר על ידי לגלם את היושב ראש לא בגלל שהוא יפני. מה שהיה חשוב לי יותר זוהי העובדה שהוא היה השחקן הכי טוב והכי מתאים לתפקיד. ראינו שחקניות יפניות וגם סיניות אחרות, אבל אלה שנבחרו היו הכי מתאימות לצרכים שלנו".

" אנחנו מתייחסים בכבוד רב למקצוע הגיישה "

- שקלת בכלל לעשות את הסרט ביפנית?

"מכיוון שהספר נכתב על ידי סופר אמריקאי, היה הגיוני שגם הסרט יהיה באנגלית. אם השחקנים היו מדברים ביפנית, כמובן שלא הייתי מבין מילה ממה שהם אומרים... בעצם, זה המשך למסורת של סרטים כמו `ד"ר ז`יוואגו`, אודות רוסיה, הדובר אנגלית, או `הקיסר האחרון`, על סין, הדובר אנגלית, או `רשימות שינדלר`, סרט על גרמניה, שאף הוא דובר אנגלית. יש מסורת ארוכה של סרטים דוברי אנגלית, על תרבויות אחרות".

- ואיך היפנים הגיבו לסרט?

"אני חושב שצריך קודם כל להתייחס לאיך הם הגיבו לספר, בייחוד הדור המבוגר יותר, וזה היה די בהסתייגות, ואני יכול להבין זאת. בייחוד הדור המבוגר יותר. צריך להבין שמדובר בחברה סגורה, שאינה רוצה לשתף זרים במה שקורה בה.

"אני חושב שהרבה בני הדור היפני המבוגר יותר אינם מרוצים בייחוד מהקטע של `מכירת הבתולין`, המיזואגה. זה לא משהו שמעורר גאווה, וגם אני לא הייתי גאה בכך במיוחד אילו זה היה מקושר לתרבות שלי, והם כנראה גם חוששים מכך שיחשבו שהמנהג הזה עדיין נמשך, והוא לחלוטין כבר לא. אבל ארתור גולדן הכניס את זה לסיפור, כי זה היה חלק מההיסטוריה, כך זה אירע, ומעניין לחקור ולגלות את המנהגים האלה. אבל דבר אחד אני חייב לומר על הסרט ויחסו לעולם הגיישות, ובזכותו אני מקווה שהיפנים יצפו בו – אנחנו מתייחסים בכבוד רב למקצוע הגיישה. אני חושב שהמחשנו בסרט צורה ברורה שהן לא זונות, ושיש במקצוע הזה הרבה יופי ואמנות. נתנו הרבה כבוד לעיסוק הזה של נשים יפניות, ואני מקווה שכך זה יתקבל גם שם".

- באופן מסורתי, הרי נאסר על הגיישות לקיים יחסים רומנטיים עם חבר, שלא לדבר על להיות נשואות

"על פי הקודים של המקצוע זה נכון, בהחלט. היום, אגב, הדברים שונים לחלוטין. לקראת הסרט פגשתי כמה וכמה גיישות והן נשמעו לי מאוד פרקטיות. אחת מהן אמרה לי, אני הולכת לעסוק בזה עוד 14 שנים, ולאחר מכן בכוונתי להתחתן עם החבר שלי. כיום אורח החיים שלהן הרבה יותר חופשי ומשוחרר, כי זו תקופה שונה לחלוטין, אבל אז, בתקופה בה מתרחש הסרט, באמת לא ניתנה להם החירות לאהוב באופן גלוי, ואנחנו מראים את הקשיים הכרוכים בכך, ומה זה עשה לכל גיישה וגיישה. אני חושב שהסרט הזה מראה את זה במדויק".

"אין גרוע ממיוזיקל רע"

- עד לאחרונה עשית בעיקר תיאטרון. האם היום היצירה הקולנועית יותר מרתקת ומרגשת אותך?

"היום כן, בגלל שהאמנות הזו חדשה לי עדיין. אני אוהב תיאטרון וברור לי שאחזור לשם, כי זה המקצוע שלי. לא ציפיתי להפוך ליוצר סרטים, והעובדה שזה קרה היא מתנה עבורי, שאני מאוד נהנה ממנה. יחד עם זאת אתה חייב להיות מצויד ברגישות מיוחדת כדי לעשות סרטים, אתה חייב להיות אדם בעל סבלנות עצומה, אתה מבלה 18 שעות ביממה בעבודה על סרט. אני אוהב את העבודה הזו, בעוד שאני יודע שיש במאים שאין להם הרבה סבלנות והם רוצים כל הזמן להזיז ולתקתק עניינים. אני אוהב את ההרכבה האיטית של הפאזל מהרבה חלקים קטנים, עד לכדי יחידה אחת גדולה ושלמה. אני אוהב את התהליך הזה, אבל כאמור הוא עדיין די חדש בשבילי, אבל אני מקווה שאמשיך לעשות עוד סרטים".

- אתה בטח שמח שז`אנר המחזמר חוזר לקולנוע.

"אני גאה בכך, ואם אוכל לתרום לכך עוד אהיה מאושר. לאחרונה עלו שני מחזות זמר קולנועיים חדשים, `רנט` ו`המפיקים`, ואם נפתחת להם הדרך מחדש, אני נרגש. ברור שזה ז`אנר שאני אוהב ושגדלתי עליו. אני חושב שזה ז`אנר מפואר, ודי היה לי עצוב שהוא נעלם לכל כך הרבה זמן. מצד שני, אין גרוע ממיוזיקל רע. אנשים שרים ואתה רוצה לקבור את עצמך... ".

- תן דוגמה

"תן לי רגע למחשבה... או.קיי, יש לי אחד, לא איכפת לי לציין אותו, כי ידוע שזה לא היה מיוזיקל כזה גדול. מדובר ב`המכורים לזהב`, שקלינט איסטווד שר ורקד בו. הוא שחקן מבריק ובמאי דגול, אבל אני לא בטוח שעבור הסרט הזה הוא היה הבחירה המושלמת. בתקופה ההיא המיוזיקלס איבדו כיוון, נעשו יותר ויותר גדולים ומנופחים, והדברים יצאו מפרופורציות, דווקא בזמן שהסרטים האלה היו מאוד אופנתיים. זה לא שהז`אנר היה גרוע, אלא שהמוצרים שנעשו במסגרתו היו רעים. אז אם היה לי חלק בהפחת רוח חיים מחודשת בסגנון ובכך שאנשים ישובו ויתעניינו בו, זה כבר משהו גדול בשבילי".

"אני כבר לא רוקד כל כך יפה כמו פעם"

את דרכו האמנותית החל מרשל כרקדן כאמור, לאחר שסיים לימודי משחק וכוריאוגרפיה באוניברסיטת קרנגי-מלון. עד מהרה הצליח להתברג בתעשייה והופיע במחזות זמר פופולריים כ"קאטס" ו"זורבה". עבודת הכוריאוגרפיה הראשונה שלו להפקה בברודוויי הייתה יצירת נאמברים נוספים ל"נשיקת אשת העכביש" (93`). ככוריאוגרף ראשי הוא חתום, בין היתר, על "היא אוהבת אותי", "דאם יאנקיס", "ויקטור ויקטוריה", "דבר מצחיק קרה לי בדרך לפורום" ועוד, וכבמאי, האקורד הראשון שלו היה ב"קברט" (יחד עם מנדס, כאמור), ב-98`.

עבודותיו הבימתיות סיפקו לו כמה פרסים ועיטורים. מרשל מוצא חיבור בין הרקורד שלו כרקדן וככוריאוגרף גם ל"זיכרונותיה של גיישה". "אחד מסוגי האמנות הנעלים אצל הגיישות זה הריקוד", הוא אומר. "וכמי שעסק בכך שנים, ואף שברתי איברים ומפרקים וסבלתי לא מעט בקריירה, גיליתי שאמן חייב להקריב את חייו למען אמנותו. לתחושתי, גם אצל הגיישות תחושות השליחות וההקרבה מאוד חזקות".

- אתה עדיין רוקד?

"לא ממש. כרקדן, אתה אמור להיות בכושר ובפורמה גבוהה כל הזמן. כשאני יוצר כוריאוגרפיות, יוצא לי לרקוד, וזה ממש פאן בשבילי. בזמן הפקת `שיקגו` רקדתי, כי הייתי צריך ללמד את ריצ`רד (גיר) ואת קתרין (זיטה ג`ונס) את הצעדים הנכונים. ואז יצא לי לזוז קצת. בדי.וי.די הכפול החדש של `שיקגו`, יש הרבה בונוסים, ושם אפשר לראות אותי רוקד, לא כל כך יפה כמו פעם, אבל זה מה יש".

- ואתה עובד כבר על סרט חדש?

"עוד לא. אני לא טוב בלפתח משהו חדש כל עוד לא סיימתי עדיין את מה שאני עובד עליו. אני מאלה שמשקיעים כל רגע מהיום, וכל טיפת דם בגופי, לפרויקט העכשווי שלי, אז בשנתיים האחרונות הקדשתי את עצמי ל`זיכרונותיה של גיישה` ולא יכולתי אפילו לקרוא תסריט אחר או לחשוב על הדבר הבא שלי. סיימתי את הסרט ממש לא מזמן, אני מתכוון לקחת חופשה, ויכול להיות שבאביב אתחיל להתעניין בדברים חדשים. כעת אין לי מושג מה אעשה, אולי משהו קצת יותר קטן, סרט עם שני אנשים בחדר...".



לפרטים נוספים


01/01/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע