סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: נחום מוכיח סרטים שכדאי לראות בירושלים
 

 
 
מבחר סרטים ראויים שיוקרנו במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים


"נדירה" (צ'ילה-ארגנטינה 2015)
 
סרטה של פפה סן מרטין המבוסס על מקרה אמיתי בצ'ילה ב-2004, בו נאלצו שתי בנות זוג להגיע לבית משפט על מנת להגן על זכותן להמשיך ולגדל את שתי בנותיהן, שאביהן הביולוגי תובע חזקה עליהן. פאולה (מריאנה לויולה) וליה (אגוסטינה מונוז) מגדלות יחד את שרה (ג'וליה לוברט) המתבגרת ואחותה הקטנה ממנה, קטלינה (אמיליה אוסנדון). בחיי השגרה בבית יש עליות וירידות, כמו בכל משפחה, ואחת לזמן מה ויקטור (דניאל מונוז), אביהן הביולוגי של הבנות ובעלה לשעבר של פאולה, אוסף אותן ומבלה איתן בביתו, יחד עם אשתו השנייה, או במסעדות ובמקומות אחרים. העלילה מתמקדת  בקונפליקטים של שרה במערכת הזו, שמתבררת כמורכבת מאוד, והתערבותו בעניין של אבי הבנות עלול לשנות לחלוטין את חייהן. 88 דקות.
 
הבמאית סן מרטין נמנעת בפיקחות מתיאורים סנסציוניים בחיי בנות הזוג ובוחרת לשרטט פרופיל טבעי-נורמטיבי של התנהלות משפחה, מריבות טיפוסיות בין האחיות ובינן ובין האימהות שלהן, ומערכת היחסים האחרת שלהן, זו שעם אביהן. דווקא הגישה המינורית הזו בבימוי ובמשחק - גם כשיש דרמות גדולות במשפחה - הופכת את "נדירה" לסרט אמין ואותנטי. עבודתן של השחקניות המובילות הבוגרות טוב מאוד, כשמטבע הדברים ג'וליה לוברט מתבלטת ומתעלה עליהן, בשל הצגת העלילה בעיקר מבעד לעיניה הרגישות של בת דמותה, שרה.


  



נדירה-יחצ.jpg
נדירה (צילום: יח"צ)

 

"האירוע" (הולנד-בלגיה 2015)
 
סרטו הדוקומנטרי של סרגיי לוזניצה. ברית המועצות, אוגוסט 1991. הנשיא גורבצ'וב הוביל את הגלסנוסט והפרסטרויקה, על מנת להפוך את הישות הסובייטית-קומוניסטית הדיקטטורית לדמוקרטיה. אבל קבוצה של קומוניסטים קנאים ניסו להשתלט מחדש על המדינה. הם עצרו את גורבצ'וב וניסו להחיל חוקים נוקשים שידכאו את ההמון. הקבוצה הזו השתלטה על הטלוויזיה והרדיו במוסקבה ובלנינגרד ובמקום מהדורות חדשות שידרה ללא הרף את היצירה הקלאסית "ברבור שחור", של צ'ייקובסקי. אבל הציבור שטעם את החירות לא היה מוכן לוותר עליה ויצא לרחוב כדי להפגין נגדה ולסייע לבוריס ילצין לאחוז בהגה השלטון במדינה ולהדביר את הקומוניסטים. אלפי אנשים – נחושים אך גם מבולבלים בנוגע למה שמתחולל - יצאו לרחובות ולכיכרות במוסקבה ובלנינגרד, ובאופן ספונטני הקימו מתרסים, ניהלו והצטרפו לעצרות תמיכה בדמוקרטיה ודומה כי היו מוכנים להגן עליה לשלם על כך בחייהם. 74 דקות.   
 
אסופת הצילומים הדוקומנטריים, רובם ממצלמות ניידות, כל הזמן בתנועה, היא לא פחות ממדהימה. הצופה נחשף להמון נסער, מבולבל, לחוץ, נחוש, נחרץ. כל סוגי האנשים וכל סוגי המצבים הנפשיים בהם הם שרויים. מול הצופה מתגלה תמונה המתרחשת במוסקבה ובלנינגרד - שניתן לפרשה לכל כיוון. רגע לפני אנרכיה ואובדן שליטה מוחלט. רגע לפני דיכוי קשה, רווי דם וקורבנות. רגע לפני התעלות רוח של ניצחון הדמוקרטיה. אין כמעט סדר בבלגן הצילומים שמוצגים בסרט, ובצדק, כי הכאוס שלט בחוצות ונכון היה לתת לדוקומנט מבנה תואם. מה שיוצר ויוצק תבנית לסרט אלה הפאוזות שנוטל הבמאי לוזניצה לשם החשכת המסך ושידור צליליה הדרמתיים של יצירת צ'ייקובסקי "ברבור שחור". הפסקות אלה בונות מתח וקונפליקט ומשקפות את הסתרת האמת מפני הציבור והשארתו במצב של חוסר ודאות. הסרט אמנם נראה, בגדול, כמו רצף רנדומלי-מונוטוני של סרטונים, אבל מי שיזרום איתו ייחשף לדרמה ההיסטורית האנושית הכי גדולה בעשורים האחרונים – ברגעי התהוותה.   



  

 האירוע-יחצ.jpg
האירוע (צילום: יח"צ)


"מותו של לואי ה-14" (צרפת 2016)
 
סרטו של הבמאי יליד קטלוניה, אלברט סרה. ראשית הקץ הייתה באוגוסט 1715. לואי ה-14 (ז'אן פייר לאו) מתחיל לסבול מכאב מציק ברגלו. הוא אמנם ממשיך לתפקד כמלך וממלא אחר כל התחייבויותיו אך חומו עולה והוא נחלש מאוד ובהמשך כמעט מפסיק לאכול. קרוביו המודאגים ורופאיו עושים הכל כדי להקל על גדול מלכי צרפת בן ה-76, אבל שום דבר, כולל ניסיונות להיעזר ברופא לא קונבנציונאלי, לא יכול למנוע את המוות הקרב. לואי ה-14, שראה בעצמו אל, מתחיל לאבד את גינוניו המלכותיים ככל שהמחלה מחמירה, ולתודעתו נספגת התובנה שגם הוא בסופו של דבר אדם בשר ודם, והוא מביע חרטה על היוהרה בה נקט בלא מעט מהחלטותיו כמלך. דעיכתו האיטית מסמלת גם סיום תקופה בחצר המלכות הצרפתי. 105 דקות.
 
סגנונו של הבמאי סרה ("כבוד האביר", "שירת הציפורים") כבד ומינימליסטי. הוא לא חס על הצופה בסרטיו ומחייב אותו לשמור על ערנות וריכוז גבוה כדי לא לאבד עניין במתרחש על המסך. עם זאת, הקולנוע שלו הינו מאתגר, בעל תעוזה וחדור אסתטיקה ויזואלית כובשת. הסרט מתרחש כמעט כולו בחדר המיטות של המלך ולמרות הסיטואציה הקלסטרופובית, ואף שזוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש, מרתק לעקוב אחריה. וגם אחרי נתיחת הגופה ומסקנותיה שלאחר מכן. אי אפשר שלא להתייחס למי שמגלם את המלך, ז'אן פייר לאו, בתפקיד המדגיש את הזקנה וסוף החיים. והוא החל את דרכו, כידוע, כנער הצעיר אנטואן דונאל שכל החיים לפניו, בסרטיו המכוננים של פרנסואה טריפו בסוף שנות ה-50, ראשית ה-60.      



  
  

 

מותו-של-לואי-ה-14.jpg
מותו של לואי ה-14 (צילום: יח"צ)


"דרורים" (איסלנד-קרואטיה 2015)
 
סרטו של רונאר רונארסון. אמו של ארי (אטלי אוסקר פיאלרסון) יוצאת לאפריקה לתקופה ארוכה, ובנה נאלץ, למורת רוחו, לעזוב את העיר הגדולה רייקיאוויק ולעבור לגור עם אביו בעיירה מרוחקת באיסלנד. אביו לא שולח אותו ללימודים אלא לעבוד במפעל מקומי. היחסים ביניהם טעונים ומורכבים, מה גם שהאב להוט אחר אלכוהול, כמו גברים רבים במקום. ארי מוצא נחמה מסוימת בקשר החם שלו עם סבתו, אם אביו. הוא מנסה להתערות בחברת הצעירים במקום אבל כמעט מסתבך עם החבר הקנאי של מי שהייתה חברה טובה שלו בילדותו. כמה אירועים שיקרו לבני משפחתו ולו יגרמו לארי לעצב את חייו כמתבגר ולמצוא את מקומו בחברה המקומית. 99 דקות.    
 
סרט התבגרות כן ורגיש. שרטוט פשוט, אפילו נאיבי, של מהלך העקירה של הגיבור למקומו חדש בערבות האיסלנדיות הקרות ובפיורדים בעלי היופי הטבעי המסעיר. שם הוא חש ניכור ומועקה כלפי הסובבים אותו, מאביו ועד צעירי המקום, חלקם מוכרים לו מהעבר, אלא שכעת אין לו כמעט מכנה משותף איתם. ואז נפתח תהליך ההסתגלות שלו, שיש בו רגעים של כאב, התפכחות ואובדן תמימות. את כל אלה מרכיב הבמאי רונארסון, שזהו סרטו השני, בעדינות ובמיומנות, כשהוא קשוב לדופק הפועם של הצעיר ולניואנסים המדויקים במסע החניכה וההתבגרות שלו.


  


דרורים-יחצ.jpg
דרורים (צילום: יח"צ)

 
"הלילה הארוך של פרנסיסקו סנקטיס" (ארגנטינה 2016)
 
סרטם הראשון של פרנסיסקו מרקז ואנדראה טסטה. בואנוס איירס 1977. פרנסיסקו (דייגו ולסקז) הוא איש משפחה, נשוי ואב לשני ילדים, המנהל חיים נורמטיביים. הוא מצפה לקידום משמעותי במשרד בו הוא עובד, שישדרג אותו כלכלית ומעמדית, ומתאכזב כשזה לא קורה. ואז מבקשת להיפגש איתו ללא דיחוי חברה מהעבר, שבמגזין סטודנטים חתרני שערכה בימיהם כסטודנטים, הוא פרסם פעם שיר. היא מגלה לו ששניים מחבריה נמצאים תחת מעקה השלטונות ושיש להזהירם לפני שייחטפו ויועלמו. פרנסיסקו פוצח במסע לילי לאיתור השניים, כשתוך כדי מתעוררים אצלו השדים הפנימיים שלו. 78 דקות.
 
פילם נואר מינימליסטי מצוין, בטעם של פעם. סרט המתכתב אסוציאטיבית עם סרטי פראנויה אמריקאיים קלאסיים, דוגמת "השיחה" של קופולה ו"המעקב" של פאקולה. הגיבור נע בלילה, נוסע באוטובוסים קודרים, צועד ברחובות אפלים ושוממים, בחיפוש אחר שני האנשים אותם התבקש להזהיר. מפגש שלו עם חבר בפאב, המזמין אותו למשחק ביליארד ושיחות שהוא מנסה לקיים מטלפון ציבורי, מעלים גם בנו הצופים ספקות ביחס לנכונות המידע שקיבל. האם זו רק הפראנויה האישית שלו, או הקולקטיבית המודחקת של החברה בבואנוס איירס, שמניעה אותו? 
                      
  
  



הלילה-הארוך-של-פרנסיסקו-סנקטיס.jpg
הלילה הארוך של פרנסיסקו סנקטיס (צילום: יח"צ)


07/07/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע