סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח גלגל המזלות של דורית חכים
 

 
 
זו באמת הייתה כתיבה מאוד אינטואיטיבית ומפחיד לפעמים לגלות כמה נחשפתי בסרט מבלי להתכוון לכך. היו המון סימבולים, בעיקר בפן הסיפורי, שלא הייתי מודעת להם, בעוד שבפן האסתטי הכל היה במודעות מלאה".
"ירח בבית 12" הוא אקורד מנצח של הבמאית דורית חכים. היא גדלה בלי אם ביולוגית וחוותה ילדות קשה, אבל המציאה את עצמה מחדש בקולנוע


חיים לא שגרתיים
 
זו רחוקה מלהיות יצירה אוטוביוגרפית, אבל לא קשה לאתר ב"ירח בבית 12", פיצ'ר הביכורים של דורית חכים, סממנים מובהקים לפרקים שונים בחייה הלא שגרתיים. "כשסיימתי לכתוב דראפט, או עברתי על התסריט לפני הצילומים, הייתי מגלה עוד ועוד אלמנטים שלא הייתי מודעת להם", מספרת חכים. "זו באמת הייתה כתיבה מאוד אינטואיטיבית ומפחיד לפעמים לגלות כמה נחשפתי בסרט מבלי להתכוון לכך. היו המון סימבולים, בעיקר בפן הסיפורי, שלא הייתי מודעת להם, בעוד שבפן האסתטי הכל היה במודעות מלאה". 
  
בתחילת הסרט היפה, הטעון מסתורין ואווירה מיוחדים, נראות בפלאשבק רחוק שתי ילדות, האחת יותר גדולה מרעותה, צועדות יד ביד בחורשה ובה עצים עירומים, נטולי עלים. האווירה סגרירית, עגמומית. ברגע אחד עוזבת הגדולה את יד הקטנה ורצה קדימה. הקטנה אבודה, צועקת אחריה: "מירה". התמונה הזו מופיעה בתודעת הילדה כשהיא כבר אישה צעירה, בת 21, לני (יערה פלציג), המתגוררת לבדה במושב פסטורלי. היא מרבה לשחות בבריכה המקומית ולנסוע לבית החולים בו מאושפז אביה הדועך.
 
אחר כך אנחנו מתוודעים למירה (יובל שרף), סלקטורית במועדון תל-אביבי, למעשה מנהלת אותו יחד עם החבר שלה דורון (גל תורן), כשהיא שקועה בחיי הלילה אפופי הפיתויים של עיר החטאים הגדולה. כשהיא מגלה שנכנסה להריון ומאוכזבת מתגובת דורון, מתייצבת מירה בבית במושב, בו גדלה עם אחותה לני. החיבור המחודש ביניהן לאחר נתק ארוך יוצר קונפליקט שפותח פצעים ישנים אבל גם מציע סיכוי ליחסי קרבה מחודשים.    


ירח-בבית-12-רן-מנדלסון1.jpg
ירח בבית 12 (צילום: רן מנדלסון)

 
"ראיתי ילדים שהאימהות שלהם אהבו אותם"
 
הוריה של חכים עלו לארץ ממצרים, התיישבו בחולון, עבדו בבנקים וגידלו שלושה ילדים, בת ושני בנים. ב-1971, כשהילדים היו בני 16, 15 ו-10, הגיחה דורית לאוויר העולם בבית החולים ליולדות הקריה בתל-אביב, אבל דימום פנימי פתאומי הכריע את האם והיא הלכה לעולמה. חכים לא זכתה להכיר את אמה הביולוגית ולאחר שנתיים נישא אביה לאישה צעירה ממנו בהרבה. המשפחה עברה לכפר סבא והאישה השנייה ילדה שני ילדים נוספים. הילדה הקטנה מהרעיה הקודמת הפכה בהדרגה קורבן לאם מתעללת, וסבלה פיזית ונפשית מהתקפי הזעם שלה. 
  
"ראיתי ילדים אחרים שיש להם אמהות נחמדות שאוהבות אותם", היא מספרת. "ותמיד ידעתי שיש לי אימא לא ביולוגית, אפילו כשעוד לא סיפרו לי. בהתחלה הייתי מוקפת במשפחה המורחבת, דודה, סבתא, אחותי. היו סביבי אנשים שבאו והלכו, אך רוב הזמן הייתי עם אימי החורגת. זה לא שהיא הייתה לא נחמדה אליי מהרגע הראשון, אבל זה החמיר אחרי שהיא הפכה לאימא בעצמה, ובתור הילדה הקטנה מהאישה הקודמת התחלתי לסבול ולפחוד ממנה. 
  
"מלפני גיל עשר יש לי זיכרונות בודדים, בהם תמונה אחת ברורה: הסתובבתי עם האימא החורגת ותמיד ידעתי להגיד שהיא לא אימא שלי. הייתי ילדה עם פה נורא גדול, פטפטנית כזו, והרגעים הכי יפים בחיי אז היו כשאחד האחים שלי היה מוציא אותי מהבית של אבא - שהיה אדם שתקן, עבד מבוקר עד ערב והפגין חוסר אונים למצוקתי - ועושה איתי משהו. אני זוכרת שהייתי נוסעת עם אחי הגדול באוטובוס והייתי מאזינה לשיחות של האנשים שם. והוא היה אומר לי שאני עושה לו בושות". 
  
למזלה של חכים אחותה רחל, הגדולה ממנה ב-15 שנים, דאגה לה כמו אם, גם לאחר שנישאה ועזבה את הבית. כאשר הייתה בת 12 והתחילה ללמוד בחטיבה, נחשפה הילדה למודל של ילדים אחרים, מבתים לא קלים, וקלטה שאפשר להתנגד לאם החורגת. זו, בתגובה, החמירה את היחס אליה, מה שגרם לחכים לעזוב את בית המשפחה ולעבור לבית אחותה.

שם סוף סוף היה לה בית חם, מגונן ומלטף, שגרם לה לריאקציה הפוכה. היא הפסיקה ללמוד, הפכה לדבריה ילדה מופרעת ואז החליטה לעזוב גם את בית האחות, למרות מחאותיה, וללכת לפנימיית הדסים. שם היא גילתה ילדים וילדות שחוו טראומות הרבה יותר קשות משלה. בתום שנתיים במקום חזרה לבית אחותה ובהיותה בת 18 התברר לה שלא מגייסים אותה לצה"ל, מסיבות של חוסר התאמה.        




   

   
  
ירח-בבית-12-עמית-יסעור1.jpg
ירח בבית 12 (צילום: עמית יסעור)


"תמיד היה בי צד מרדני"

"תמיד היה בי איזה צד מרדני", היא מספרת. "בתוך בית אמי החורגת מאוד פחדתי, אבל מחוצה לו לא הייתי כזו פחדנית. הייתי מאוד אקטיבית תמיד ביחס לחיים שלי ולמה שטוב לי. היה בי משהו שלא יכול היה להישאר לאורך זמן במקום שלא טוב לו. משהו בי תמיד ידע מה טוב לי ומה נכון לי לעשות. לפעמים הדרך הייתה פתלתלה, אבל תמיד היו אחות ואחים שדאגו לי. הם הלכו יותר בתלם ואני רציתי אחרת, אבל הם תמיד היו שם. לא יכולתי לעשות צבא כי הייתי מעורערת אז, אבל הצטערתי על זה מאוחר יותר כי יש רגע בחיים שבו אתה מרגיש שחסר לך איזה נתח בישראליות. זה מפריע לי גם היום". 
  
במקום ללכת לצבא היא עברה לחיות בתל-אביב. "הייתה לי דירת חדר בפינסקר", היא משחזרת. "אחרי זה כבר הייתי עם שותפים ובני זוג. הסתדרתי. הייתי אמיצה תמיד והרגשתי שאני לבד וצריכה לדאוג לעצמי ולסדר לבדי את העניינים. לגמרי חייתי את הלילה, נשאבתי לזה. מגיל 17-16 ועד 30 כל ערב הייתי יוצאת. גם היום אני אוהבת לצאת, אבל פעם בשבוע".          
  
בעת שביססה את מקומה בתל-אביב היא התקבלה לעבודה בארכיון של עיתון "העיר", וזמן לא רב לאחר מכן הציעו לה גם לכתוב. חכים הפכה לבעלת טור אישי, ולכתבת חיי לילה ותרבות בכלל. "היה לי מזל שהעבודה הראשונה המשמעותית שלי התאימה למי שאני", היא אומרת. "כשהגעתי לתל-אביב הרגשתי שקרה לי איזה נס והצלחתי להמציא לעצמי חיים מנותקים לגמרי מהנעורים הקשים שעברתי. לא הלכתי לצבא, בקושי סיימתי תיכון, והייתי מאוד מתוסבכת ולא יציבה נפשית. ופתאום מצאתי את עצמי מחדש, בעיתון 'העיר', שהפך לכלי הביטוי שלי, וזה משהו שהייתי טובה בו. הייתה בי סקרנות, יכולתי להתחבר לאנשים בקלות. והייתה המוביליות שלי בתוך העיר. 
  
גיליתי שכל הדברים שאני עושה בשביל לחיות, כולל חיי לילה תוססים – מתאימים לעיתון, ומהר מאוד גם נסקתי בו. באותה תקופה הייתי חברה של גיא פינס. היינו זוג, חיינו יחד. הוא היה כתב התרבות של גלי צה"ל ונתן לי את הכלים המקצועיים והייתי נורא מאושרת. אני חושבת שבגלל הפוזיציה שהייתי בה, של בוקר-בוקר עבודה והצורך להגיש כל שבוע כתבה, לא יכולתי להסתמם למוות. אז הסמים היו מעין סוג של פאן, לא ברחתי אליהם. לא היה לי את מה שאני מראה על מירה בסרט. זה לא אחת לאחת. לא נפלתי לתוך העולם הזה, מבחינתי מה שהיה בו הוא גרוב וכיף". 

 
דורית-חכים1.jpg
דורית חכים (צילום: רן מנדלסון)

"הדמויות משקפות שני צדדים בי"
 
בסרט יש תחושה שלני ומירה הן בעצם ישות אחת שהתפצלה.
 
"עמית יסעור הצלם ואני פענחנו את זה כך. לכל אחת יש את הסגנון הצילומי שלה בתחילת הסרט ובסוף הן מתחברות לסגנון אחד. גם אני הרגשתי הרבה פעמים שבעצם הן משקפות שני צדדים בי. הצד של הבת הטובה והצד של הבת הרעה. הפגוע והפוגע. בגלל זה גם הניגודיות ביניהן כל כך בולטת. אבל ברובד אחר זה כן מבוסס על היחסים שלי עם אחותי, שתמיד הייתה האחות הטובה לאבא שלי באיזשהו אופן. תמיד סלחה לו וטיפלה בו כשחלה. אולי לא ממש טיפלה, אבל הייתה בקשר איתו. לעומתי, שבאמת התנתקתי. 
  
"יש משהו בתחושת האשמה של מירה, המופנית כלפי אחותה, שהיא גם איזושהי אשמה שאני תמיד הרגשתי כלפי האחים שלי, שכאילו בגללי נגזלה מהם האימא שלהם. וזה משהו למשל שלא הבנתי בזמן הכתיבה אלא הרבה אחרי. בשלבים שהסרט הלך לקרות, פתאום ראיתי אותו, בעוד שבזמן שכתבתי אותו לא ראיתי את כל זה. 
  
"ראיתי סיפור על בחורה תל-אביבית ובחורה שנשארת במושב. נורא ריתק אותי שהן משפיעות אחת על השנייה, שהן קטליזטור האחת לשנייה. שבזכות זה שמירה מגיעה לני מתחילה לגלות את הצדדים המיניים שלה, את התשוקות שלה. ושהיא גם מעזה לצאת נגדה, לתקוף אותה ולומר לה, 'נטשת אותי'. וגם ראיתי את ההשפעה של לני על מירה, שרוצה לחזור הביתה, רוצה פתאום להשאיר את הילד ולא להפיל אותו. היו חשובים לי יחסי הגומלין ביניהן". 
 
ברור שאת הרבה יותר מירה מלני, כמי שהייתה מעורבבת בחיי הלילה התל-אביביים וגם לך היה את החבר המניאק, נוסח דורון בסרט.
 
"שאלתי את עצמי הרבה זמן למה היה לי דווקא בתקופה הכי טובה שלי חבר שהתעלל בי. מישהו שאמר לי כל הזמן שאני לא טובה, שאיים שהוא יעזוב אותי, שכל הזמן עשה דברים שפגעו בי. אני חושבת שזה חלק מההרס העצמי שהגעתי איתו. אז למרות הדבר הטוב הזה שקרה לי בעיתון 'העיר', עדיין לא היו לי את הכוחות להתנער ממנו. לימים הרגשתי שאילו לא הייתי נופלת למקום הזה עם הבחור הזה, הייתי יודעת להזניק ולתעל את ההצלחה שהייתה לי בעיתונות למקום עוד יותר גבוה.

"חלק מהבעיה הוא שלא היו לי חיים נורמליים. שמסיימים תיכון, עושים צבא, הולכים לאוניברסיטה, רוכשים ניסיון, מבקשים קידום. ואני כל בוקר הייתי מגיעה לעיתון 'העיר' בתחושת תודה שמישהו נותן לי לעבוד. הייתה בי איזו חוסר הערכה עצמית של אדם שלא יודע מה הוא שווה ולא יודע מה לדרוש. למרות שתמיד היה לי כיף ב'העיר', במיוחד בשנים של גל אוחובסקי כעורך, בראשית שנות ה-90". 


ירח-בבית-12.jpg
ירח בבית 12 (צילום: דודי חסון)

 
ריצה למרחקים ארוכים
 
איך בעצם הגעת מהעיתונות ללימודי קולנוע?
 
"הצלחתי בעיתונות והייתי גם כתבת תרבות, כשסיקור חיי הלילה היה הדובדבן, כאמור. ולאורך כל התקופה הרבה אנשים 'חשובים' הפנו את תשומת לבי לעובדה שהכתיבה שלי נורא טובה. אני זוכרת שגם כמה עיתונאיות ותיקות אמרו לי שחבל לי להישאר בעיתון ושאני צריכה להתפתח. ובדיוק אז פתחו את סם שפיגל וכמה מחבריי הטובים למדו שם, אז זו נראתה לי אופציה טובה ללמוד משהו מעניין.
 
"תמיד גם אהבתי סרטים, והייתי גם כתבת שסיקרה קולנוע ותיאטרון ונמשכתי לזה. יותר חשבתי שאהיה תסריטאית, פחות חשבתי על בימוי. ומכיוון שהתקבלתי, הייתה לי עוד סיבה שרציתי ללכת – לעזוב את החבר שהתעלל בי נפשית ולא היה לי טוב איתו, אבל התקשיתי לעזוב. אלא שלגור בירושלים הוא לא היה מוכן, אז אמרתי, נתחיל בזה שאנחנו מפרידים את החיים המשותפים, וזה עבד, נפרדתי ממנו בזכות בית הספר".
 
וחזרת אליו, בערך, בדמות דורון בתסריט. 
 
"היחסים בין מירה ודורון הם על בסיס של תשוקה ואינטרסים. הוא נתן לה בית, המועדון הזה שהיא בנתה את הדמות שלה בין כתליו. הוא שומר עליה, הם מתפרנסים ביחד. הוא העניק לה איזושהי זהות. הבחור שאיתו חייתי היה קמצן רגשית, והיה יורד עליי כל היום ומאיים שניפרד. הוא הכניס אותי למצב חרדתי תמידי בשביל להרגיש חזק. לא הייתה לי משיכה לטיפוסים כאלה, אבל היה בי משהו שלא ידע לקבל את הטוב. כשהייתי מרגישה משהו טוב, הייתי צריכה לקלקל אותו באיזשהו אופן. ליוותה אותי תחושה שהטוב לא מגיע לי".
 
אבל העבודה ב"העיר", ולאחר מכן הלימודים בסם שפיגל, הפכו את המשוואה והמחישו לך שיכולים לקרות לך גם דברים טובים. 
 
"לפני שהתחלתי ללמוד קולנוע, אני זוכרת שרנן שור (מנהל סם שפיגל) אמר לי משפט שתמיד הולך איתי. כשבאתי להיבחן, הייתי עיתונאית ידועה וכעת הייתי בסיטואציה מוזרה. כעיתונאית התקשרתי אליו כדי לקבל תגובות על דברים שקשורים לפסטיבל ירושלים, לבית הספר וכו'. והנה אני יושבת מולו ורוצה להתקבל ללימודים. אז הוא אמר לי: 'אני מודאג לגבייך, משום שקולנוע זו ריצה למרחקים ארוכים, ועיתונות זו ריצה למרחקים קצרים. אתה מקבל נושא לכתבה, מבצע אותה, היא מופיעה בעיתון וזה נגמר. אז איך תתמודדי עם זה?' זו הייתה שאלה נכונה ועניתי עליה שאני בוודאי אלמד ואתמודד. ובאמת התקבלתי לבית הספר. 
  
"המעניין הוא שלאורך השנים הייתי עושה הרבה ספורט, אבל אף פעם לא רצתי. וכשהתחלתי לעבוד על 'ירח בבית 12', התחלתי לרוץ, למרחקים ארוכים. ויום אחד הכתה בי הקורלציה הזו בין סוג הספורט שבחרתי לעסוק בו בנקודת הזמן הזו, הראיון בסם שפיגל והעובדה שאני עושה את הסרט הראשון שלי. ואני חייבת להגיד שהרבה דברים שהייתי תקועה איתם במחשבה על הסרט, נפתרו בריצה. אז רנן צדק. זו באמת הייתה ריצה למרחקים ארוכים". 


ירח-בבית-12-רן-מנדלסון2.jpg
ירח בבית 12 (צילום: רן מנדלסון)
  
"בניתי זוגיות וקשר"
 
אבל עוד לפני כן, במסגרת סם שפיגל, סרט קצר שביימה חכים בשנה ב', "משהו בעל ערך", התקבל לפסטיבל ונציה 1998, זכה בפרס "אריה הזהב" לסרטים עלילתיים קצרים, ואף קטף פרסים בינלאומיים נוספים. בהמשך בא כשרונה לידי ביטוי גם בכתיבת התסריט לדרמה "קרוואן 841", שביים ציון רובין במסגרת הסדרה "שיעור מולדת" לערוץ 2, שזיכה אותה בפרס התסריט בפסטיבל ירושלים, וכן כתבה וביימה את "שיווי משקל".      
  
ואז הכירה את שלמה קרמר - עוד משהו טוב ברצף. "זה קרה לפני 18 שנה", היא משחזרת. "הוא היה בחור צעיר, רק בן 32, שכבר התעשר נורא מהר מ'צ'ק פוינט' (חברה שפיתחה תוכנות אבטחת מידע, רשתות ומחשבים, אותה יסד עם גיל שויד ומריוס נכט, ואשר הפכה אותם לכוכבי הייטק) וסיים פרק בחיים, לאחר שנפרד מאשתו, אם ילדיו, וחזר לגור בארץ. עד אז הוא חי בקליפורניה, בסן פרנסיסקו. הוא חידש קשר עם חברי ילדות שלו ואיכשהו התגלגל להיות חבר גם של גור בנטביץ' (במאי ושחקן קולנוע, "הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי", "לרדת מהעץ"), שעבד אז על 'משהו טוטאלי'.

"אני הכרתי את גור מחיי הלילה, ודרכו התוודעתי לשלמה, כשהייתי בת 27. הוא הביא אותו להיות איתו באיזה סרט סטודנטים. כשהכרתי את שלמה, עוד לא היה הבום הזה של ההייטק, אם כי הוא כבר היה אחרי 'צ'ק פוינט', עדיין בחברה, וזו עוד לא הייתה תקופה שבה לכל אחד היה סטארט-אפ. זה קרה כשחזרנו לארץ. 
  
 "ליוויתי אותו בהקמת חברות ההייטק הבאות שלו, ובשבילו כל חברה זה כמו סרט. יש הרבה דמיון בהרבה מובנים בין קולנוע לסטארט-אפ. קודם כל גיוס הכסף, אחר כך בניית המוצר, הרכבת הצוות שיעשה את העבודה. אחרי זה המכירות, השיווק, הפנייה לחו"ל. ממש אותם שלבים. הוא באמת עזר לי הרבה בסרט. לא רק בצד של המימון, אלא גם בצד של העצות. של משאבי אנוש, ניהול סיכונים, תעדוף החלטות. והוא גם קרא המון דראפטים ונתן לי עצות על התסריט. ראה ראף-קאטים. הוא שוחר אמנות מטבעו אז זה היה מהלך טבעי". 
 
ובכל זאת עברו עשר שנים עד שהחלטת לעשות את הפיצ'ר.
 
"כשסיימתי את בית הספר סומנתי כהבטחה, ואז נזרקתי להמון דברים. כאן כתבתי פיצ'ר, שם כתבתי סדרה, פה ערכתי תוכנית, שם פיתחתי משהו והייתי אול-אובר. אבל במקביל, בחיים האישיים, בניתי זוגיות וקשר ובהמשך גם רציתי ילדים. ואז התקשיתי להיכנס להריון וגם מצאתי את עצמי לא מצליחה לממש שום דבר מהפרויקטים שעבדתי עליהם. כל יוצר מכיר את זה שעובדים על כמה דברים במקביל ומחכים שמשהו יקרה. ואתה יודע כמה מייגע זה ההגשות לקרנות. אז באיזשהו שלב, יחד עם הרצון שלי להביא ילדים לעולם וטיפולי הפוריות, פשוט הרגשתי שאני חייבת לעצור שנייה, להתמקד רק במשהו אחד, ואחרי זה להתמקד רק בכתיבה של פיצ'ר. אז כאילו יצאתי מהמשחק.
 
"ואז הריתי, ילדתי את הילדים (תאומים שכיום בני 12, וילד שלישי, בן 10) וחזרתי לעבוד בטלוויזיה. אבל מהר מאוד הרגשתי שאני לא יכולה גם להיות אימא וגם לעבוד בטלוויזיה. כי מה עשיתי בזה? ילדתי אותם ואני צריכה בבוקר ללכת לעבודה ולחזור רק בלילה? ואז אמרתי שאעזוב את זה לכמה זמן ושקעתי. קל מאוד לשקוע בחיים הנוחים בעמק הסיליקון, שם גרנו ביישוב פסטורלי בהרים. 
  
"היום אני מבינה שהייתי צריכה המון כוחות כדי להקים משפחה ולא יכולתי להיות גם ביצירה וגם במשפחה. ועשיתי בחירה לכמה שנים, שבהן אני במשפחה. וזה כנראה גם על רקע הילדות הקשה שהייתה לי, שהדברים לא באו לי בטבעיות. הייתי צריכה המון כוחות נפשיים. והיצירה נורא תובענית מבחינה נפשית. גם העשייה עצמה וגם ההתמודדות עם הדברים שיוצאים בכתיבה.           
  
"אני אמנם נורא טובה בלהיות חלק ממערכת ומצוות, ונורא טובה בלכתוב, אבל הרגשתי שכשאני יוצרת, אני רוצה לעשות את הדבר שלי. אני לא רוצה לכתוב או לביים סרט למישהו אחר. אני רוצה לעשות את האמנות שלי. ולכן אני חושבת שבסוף הצלחתי לעשות את הסרט בצורה שמבחינתי הייתה הכי מדויקת שיכולתי כי חיכיתי עוד ועוד. אז זה התבשל ובאתי לזה משומקום, לא הייתי חלק מהתעשייה. באתי להגשים וזה ישב לי המון זמן בראש".

ירח-בבית-12-רן-מנדלסון3.jpg
ירח בבית 12 (צילום: רן מנדלסון)
 
"השבעה האמיתית על אמא שלי"
 
מה היה הטריגר הסופי למימוש הסרט? 
  
"כשאבא שלי נפטר הגעתי לשבעה מאמריקה, ואחי הבכור גם הגיע מעמק הסיליקון, הוא מדען. ואחותי ואחי שחיים בארץ גם היו כמובן. השבעה הייתה מאוד מטלטלת עבור כולנו. במיוחד עבור אחיי ואחותי, כי הם ידעו שזאת הייתה השבעה האמיתית גם על אימא שלי. משום שכאשר היא מתה, המשפחה הייתה בכזה הלם, והכל היה כל כך מטורף שלא היה את המצב הזה של לשבת ולהתפרק ולדבר. זה לא כמו שמישהו מבוגר מת. וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני חוזרת לארץ, לא שוקעת בחיי הנוחים באמריקה, ועושה את הסרט.
 
"אחת החברות שלי שם אמרה לי, את חיה בסרט אם את חושבת שתחזרי לישראל, תעשי סרט, תאקלמי שלושה ילדים למערכת החינוך. את צריכה קודם כל שנה-שנתיים כדי להתאקלם. אמרתי לה שאם אתחיל להתאקלם אין סיכוי שאעשה את הסרט, כי אשקע בישראל. אני צריכה להתחיל את הסרט עכשיו. והתחלתי את הצילומים פחות משנה לאחר שחזרתי (המשפחה השתקעה בנווה צדק בתל-אביב) והתקשרתי אליה ואמרתי לה, את רואה? הצלחתי. ידעתי שאסור לי להרפות. בעלי הקריב את זמנו וגופו, כי הוא היה צריך לטוס הרבה לאמריקה. אבל לפני כן נתתי הרבה שנים לקריירה שלו, אז זה היה הגון מצידו לתמוך בי כשהייתי צריכה. הוא אדם נורא הגון. ידע שאם אשאר עוד שנה, זה עלול להתארך לעד".
 
אבל לחזור לעשייה כאן אחרי עשור לא היווה בעיה?
 
 
"זה היה חיסרון, כי אנשים פה לא ידעו מי אני ומאיפה באתי להם. ובעשייה של קולנוע, במיוחד בעולם הפיצ'רים, אתה נורא צריך לרכוש את אמון והערכת הצוות. זה לא היה קשה כי אני לא נלחצת מאנשים, אבל הייתי צריכה לגרום להם להבין שאני יודעת מה אני עושה. מעוזר הבמאי ועד המלבישה. הייתי חדשה והייתי צריכה להסביר להם מי אני. זה לא לקח הרבה זמן כי מהר מאוד הם קלטו שאני מבינה עניין. אבל כן, כשאתה חוזר אחרי עשר שנים, אתה צריך להגיד להם מי אתה. הם צריכים לקלוט אותך נורא מהר". 
 
אני מניח שקל יותר כשלא צריך לחכות לאישורי קרנות.  
  
"הייתי אצל הקרנות עם התסריט הקודם, 'קזינו רמון', בכמה סיבובים. נורא אהבו אותו והייתי בטוחה שזה סגור. ואז מתחלפים הלקטורים ולחדשים יש הערות אחרות. כל התהליך הזה נורא ייגע אותי בזמנו. אז עם התסריט הזה אמרתי שאני חייבת לעשות אותו ואם אני אחכה אז יעברו עוד עשר שנים ואני אמשך שוב לבית ולילדים. ואני אימא נורא מסורה, אז בקלות אפשר לגנוב אותי לשם. ולא מדובר כאן בהשקעה מטורפת. בעלי משקיע סכומים לגמרי שונים בהייטק. וזה כולה סרט. נתחיל עם משהו. וסמכתי על דוד (מנדיל, המפיק) שידאג לשאר. והוא לא אכזב. אבל רוב ההשקעה אכן באה מאיתנו". 

אמנם אף פעם לא מאוחר מדי, אבל בכל זאת, סרט ראשון בגיל 45?
  
"רמה בורשטיין הייתה מאוד השראה בשבילי. כשהיא הוציאה את 'למלא את החלל' היא הייתה בת 45 והייתה דתייה חרדית עם המון ילדים. אז אמרתי לעצמי, אם רמה, שגם הייתה בסם שפיגל עשתה את זה, אז זה לא מאוחר. אני חושבת שהיום גם נשים עושות הכל בכל גיל".


דורית-חכים2.jpg
דורית חכים (צילום: שרון ברקת)

מקום קטן ומוכה גורל

את עובדת כבר על הדבר הבא?
  
"כן. זה סיפור על יזם טכנולוגיה מצליח בעמק הסיליקון ומערכת היחסים שמפתחת איתו בחורה שמגיעה מארץ אחרת. אני כבר כותבת אותו וזו תהיה קומדיה. סרט לגמרי שונה. אני רוצה שהוא יהיה מצחיק וקליל. יש בי צד הנובע מכל השנים שהייתי בתקשורת, שהייתי אמורה לכתוב דברים נורא קלילים. תמיד התעסקתי בצד הפופי של הדברים. תרבות. חיי הלילה. לא הייתי אמורה סרט כבד, אז עכשיו אני מנסה לעשות את זה, לכתוב משהו קל, מתוק וכיפי. קראוד-פליזר כזה". 
  
התסריט הארוך הראשון שכתבה, "קזינו רמון", הוא אודות אישה שגרה במצפה רמון ונשואה לעבריין היושב בכלא. היא עובדת במרכז המבקרים ונחשבת אישה פיקחית ומוצלחת. כאשר בעלי הון מחליטים להשקיע בקזינו במקום, המשימה מוטלת על צעיר בורגני וזה שוכר את שירותיה כדי שתכיר לו את המקום. יזמים מקומיים מצפים שהיא תשיג להם מכרזים הקשורים בפרויקט והיא מתאהבת בבחור אותו היא מלווה.
 
אם ב"ירח בבית 12" ובקומדיה המתהווה יש יסודות ביוגרפיים ברורים, מה לך ולמצפה רמון?
  
"נכון שלכאורה אין קשר. חבר שלי גור שאל אותי למה כתבתי את 'קזינו רמון', וכאשר שמע שאני הולכת לעשות סרט הוא שמח שזה יהיה דווקא 'ירח בבית 12', כי הוא נובע ממני. אבל למרות שהעלילה של 'קזינו רמון' נשמעת כלא קשורה אליי, בלב הסיפור בחורה בתוך משפחה, בלי אימא ואבא, וגם שם יש שתי אחיות, והוא מדבר אליי בקטע של למי אתה חייב יותר, לעצמך או למשפחה.
 
"זה כן מתקשר לסיפור שלי, אבל עטוף בצבעוניות דרומית. אני אוהבת את החוויה השבטית של מקום קטן במדבר, מוכה גורל כזה, ופתאום מגיע מישהו שנוטע תקווה לשינוי. אלה חומרים שהצלחתי להסוות את עצמי בתוכם יותר טוב, אבל הם עדיין אני".   


למועדי מופעים >

12/09/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע