סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח טובה אשר - במאית מלידה
 

 
 
משהו בער בי לקחת חומרים שלי, והיום אני יודעת עד כמה עצום ההבדל בין התעסקות בחומרים שהם שלך, שאת חשבת עליהם וכתבת אותם, שהם מתוכך – ובין התעסקות בחומרים של אחרים. אלה לא רק עניינים תמטיים. זה גם שאלות של תפיסת הבימוי ואיך את מציגה את זה. אנחנו מתעסקים בקולנוע, שזה טקסט עם דימויים, עולם שלם, ואת אחראית לכל דבר. אני לוקחת אחריות על כל מה שעשיתי, לטוב ולרע"
אחרי שנים כעורכת בולטת, טובה אשר נכנסה בטבעיות לעמדת הבמאית ביצירתה "נדיה שם זמני"


המחשבה לעבור מעריכה לבימוי הדהדה אצל טובה אשר כבר לפני שנים, כך היא מגלה. וזה לא היה רק ברמת הרעיון, אלא תורגם לאקט מעשי. "ב-1989, עוד כשנילי המאירי הייתה אחראית לתקצוב סרטים מטעם המדינה, כתבתי תסריט שנקרא 'הטור של הדסה' וקיבלתי עליו פיתוח", משחזרת אשר. "הוא הגיע לשישה או שמונה תסריטים אחרונים, אבל לא קיבל בסוף את המימון להפקה.

"היו לי מחשבות מאוד מוקדמות על כתיבה ובימוי, ובדיעבד אני מצטערת שהרמתי ידיים. זה היה תסריט מעניין ואולי אם הייתי מתעקשת וממשיכה לנסות - הייתי מביימת אותו. אבל זה חלב שפוך, וכמובן הצער מיותר כי ערכתי מאז כל כך הרבה סרטים מעניינים, אז זה בסדר. בסופו של דבר עשיתי את ההחלטה והיא קרתה. וזה מה שחשוב".

איפה התסריט הזה היום? במגירה?


"גנזתי אותו. כשחזרתי אליו לפני זמן מה ראיתי שיש לו רעיון, אבל אין לו מהלך ואני לא יודעת לאן לקחת אותו. היום אני יודעת עד כמה מהלך חשוב - להבין מהי נקודת המוצא שלך ולאן אתה הולך. זה חשוב לא פחות ממה שאתה רוצה להגיד. בעניין של ה'מה' וה'איך', חשוב שהנראטיב יחבור למה שאתה רוצה לומר, כי בלי סיפור זה אובד. קולנוע הוא מדיום שמספר לנו איזשהו סיפור ולחלק הזה יש חשיבות מאוד גדולה".

נדיה שם זמני 8 צילום טליה גלאון.jpg
"נדיה שם זמני" (צילום: טליה גלאון)


הרבה שאלות קשות

מה שאת אומרת בעצם הוא שלא עשית קאט מעריכה אחרי 40 שנה בתחום, אלא שעניין הבימוי התבשל אצלך כל השנים על אש קטנה. או גדולה.

"כל דבר שיש לו משמעות הוא תהליכי, לא קורה ברגע. זו לא איזו מן התפוצצות כזאת. חשבתי הרבה על העניין של כתיבה, בימוי, ואלה שאלות קשות בעיקר כשאת אשת עריכה טובה ומבוקשת. לסיר הבשר יש עוצמה, את עובדת, מתפרנסת, את בתוך זה ועושה דבר מעניין כמו עריכה מתוך המון מעורבות. נכון שזה לא כתיבה ולא בימוי, אבל כפי שאמר ז'אן לוק גודאר, 'סרט יוצרים שלוש פעמים. פעם ראשונה בכתיבה, פעם שנייה בבימוי ופעם שלישית בעריכה'. אז זו בהחלט התעסקות בחלק השלישי והמשמעותי של הסרט.

"ובכל זאת משהו בער בי לקחת חומרים שלי, והיום אני יודעת עד כמה עצום ההבדל בין התעסקות בחומרים שהם שלך, שאת חשבת עליהם וכתבת אותם, שהם מתוכך – ובין התעסקות בחומרים של אחרים. אלה לא רק עניינים תמטיים. זה גם שאלות של תפיסת הבימוי ואיך את מציגה את זה. אנחנו מתעסקים בקולנוע, שזה טקסט עם דימויים, עולם שלם, ואת אחראית לכל דבר. אני לוקחת אחריות על כל מה שעשיתי, לטוב ולרע".

טובה אשר עם הצלמת טליה גלאון.jpg
טובה אשר על הסט עם הצלמת טליה גלאון (צילום: יח"צ)

"נכנסתי, נכוויתי, הופנטתי"

אפשר לומר שאשר הגיעה לתחום העריכה במקרה. "למדתי באוניברסיטת תל-אביב פילוסופיה וסוציולוגיה, ופנתה אליי ערה (לפיד, אחותה הגדולה ממנה – נ.מ). היא עבדה אז על 'הגלולה', של דוד פרלוב. היא סיימה איזה קורס על קולנוע והוא ראה אותה במסדרון ואמר לה, 'אני רוצה אותך כאסיסטנטית של העורך'. הסרט היה בידיו של העורך המיתולוגי דב הניג, שבהמשך הייתי גם אני עוזרת עריכה שלו. היא נכנסה לזה ויום אחד  שאלה אותי, 'את רוצה לראות מה אני עושה?'

"עד אז הייתי בעניין של תיאוריות וגם כמו כל האנשים שלא יודעים כמה דם, יזע ודמעות יש בעשיית סרט, אמרתי לעצמי שכמו שהוא על המסך ככה הוא נולד. אמרתי לערה שאני מאוד רוצה לראות, ומאז לא יצאתי מזה. נכנסתי, נכוויתי, הופנטתי. כשהגעתי לאולפני הרצליה, הם עשו אז פוסט-סינק, הקלטת הדיאלוגים מחדש, וראיתי את התהליך על גבי המסך הגדול, את התמונה שחוזרת על עצמה בלופים, הבנתי שאני רואה קסם. ומאז לא זזתי משם".


לשתי האחיות העורכות אח בכור, עורך דין, ואחות גדולה, פסיכולוגית. הן עצמן כבר מובילות שושלת של אנשי קולנוע. בנה של ערה הוא הבמאי נדב לפיד, בתה של אשר, ענת, היא תסריטאית בשעות הפנאי, ובנה יאיר במאי ועורך, ושניהם עבדו איתה על "נדיה שם זמני".


"ערה ואני היינו כבשות הרש בעיני הורינו", מחייכת אשר. "הם לא הבינו מה נפל עלינו. למה לא להיות מורה טובה, או היסטוריונית? היו שואלים, 'מה זה הקולנוע הזה שבוער בכן?!'"

  


וגם בתך ענת ובנך יאיר נדבקו במחלה הזו.


"ענת, שהיא ואני כתבנו יחד את התסריט, מסיימת דוקטורט בפילוסופיה קונטיננטלית, וכותבת קורס חדש בנושא לאוניברסיטה הפתוחה. זה העיסוק המרכזי שלה. למרות שהיא זאת שאני תמיד מגדירה אותה כמי שינקה קולנוע מחלב אמה. מגיל כל כך צעיר היא צפתה בסרטים, ובגיל שש או שבע היא ראתה את 'סיפורה של אדל' של טריפו איזה שבע או שמונה פעמים. והסרט הזה לא בדיוק התאים לגיל שלה אז. והבן שלי בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. הוא סיים עכשיו סרט גמר מאוד יפה בשם 'פינוי'".


איך את מגדירה את הסטטוס המקצועי שלך עכשיו?


"חדלתי מעריכה ואני מתעסקת רק בכתיבה ובבימוי. כתבתי יחד עם ענת תסריט קצר ושלחתי לתחרות התסריטים הקצרים ב'הארץ'. קיבלתי מכתב ש-150 תסריטים התקבלו ומתוכם 20 עלו לשלב ב', ואני בתוכם. זה מאוד שימח אותי, אבל התסריט האחד שזכה בסוף הוא לא שלי. במכתב שקיבלתי נאמר: 'תסריט נפלא, תעשי אותו'. וזה מה שאני הולכת לעשות".

ובכל זאת, מאחורייך מאסה כל כך גדולה של עריכה.


"במרוצת השנים ערכתי הרבה מאוד פיצ'רים, ואני חייבת לומר שאין פיצ'ר אחד שהגיע למסך כפי שהוא נכתב. יש משהו בפער הזה בין המילה הכתובה, והנייר שסופג כל כך הרבה, לבין הדימוי המצולם, שמאוד משנה. אז בין אם אלה היו שינויים גדולים ומהפכות, כמו לקחת את סצנה 75 ולשים אותה בתחילת הסרט, סדר גודל כזה, או שינויים יותר קטנים. אבל אף סרט לא הגיע ב-100 אחוז כמו שהוא נכתב אל המסך, כולל ה'הסדר' של יוסף סידר שעבר מהפכות מאוד גדולות. וכך גם הסרטים של צפל, ברבש וריקליס".

ערן-ריקליס-צילום-ולד-פלאיאס.jpg
ערן ריקליס (משמאל). עבד עם אשר (צילום: ולד פלאיאסו)


"אני אדם מאוד פוליטי"

"נדיה שם זמני" הוא האקורד הראשון של אשר כתסריטאית-במאית. בסרט נדיה (נטע שפיגלמן), צעירה פלסטינית ממזרח ירושלים, טסה ללונדון בעקבות בעלה הטרי, לוחם חופש שנשלח לשם ב-1987 כדי להשתתף באיזו פעולה. היא עובדת במכבסה, אך בעקבות אירוע בו נלכד בעלה בידי השלטונות, מנסה נדיה לחזור לארץ. אלא שמתברר לה כי היא מנועה מלחזור לארץ בשמה, ושאם תנסה היא תיאסר כמשת"פית טרור. לכן היא משתמשת בדרכון שהכין עבורה איש קשר שכינויו 347 (ג'ון הרט) - של ישראלית בשם מאיה.

מקץ 20 שנה מאיה היא כוריאוגרפית מצליחה בלהקת ריקוד מובילה, הנשואה ליואב (עודד לאופולד), עורך דין במשרד ממשלתי, ואם לבת, יעלי (אלי קרן אסף) ובן, אסף (אגם אוזלבו). את סודה הגדול איש לא יודע, למעט אמה אמאל (רובא בלאל-עספור), אותה היא פוגשת מדי פעם בהסתר והיא הקשר שלה לעברה, לשפתה ולמורשתה המקורית. כאשר מגיעה משלחת מטעם האיחוד האירופי לשם שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני עם הסטודיו בו היא עובדת, מגלה מאיה לתדהמתה שהנספח הפלסטיני אינו אלא בעלה נימר (עלי סולימאן), שהיא האמינה כי נהרג. שובו מטלטל כליל את החיים האלטרנטיביים שבנתה לעצמה.

נדיה שם זמני 7 צילום טליה גלאון.jpg
נטע שפיגלמן ורובא בלאל-עספור ב"נדיה שם זמני" (צילום: טליה גלאון)


למרות שאין אף פרט שקושר את סיפור הסרט לשלך, נראה כי הוא מאוד אישי.


"אני זוכרת שבאחד מאירועי הפיצ'ינג בקרן הקולנוע דיברתי על הסרט והלקטורים האזינו בקשב ובעניין רב. כשסיימתי, אחד מהם אמר, 'את רק צריכה להגיד שנולדת ערבייה, והכל מסתדר'. וזה באמת מאוד החמיא לי. נכון שהסרט עוסק במישהי שנולדה כפלסטינית ולקחה זהות של יהודייה. ועדיין, באיזשהו מקום כולנו פלסטינים. נולדנו בישראל, וזאת פלסטין, ואי אפשר להתעלם מזה.

היא מוסיפה כי מלבד השאלות הגדולות על חברה שלא מקבלת את האחר, הסרט נחשב בעיניה כאישי מהיבטים אחרים: "גם אני היא האחר. אישה היא האחר. היא לא הגבר האינטלקטואל הלבן ההגמוני. היא זו שמטפסת עכשיו, שבונה את עצמה, אבל היא עדיין האחר. כי הגברים עדיין מסתכלים על סרטי נשים כסרטי נשים, ולא כחלק מהכלל. רוב החברות הן פטריארכאליות והגבר עדיין מנהיג ומוביל אותן. אז בוודאי שהאישה היא האחר. כך גם האתיופי, שבא מתרבות שונה לגמרי, ובוודאי האריתראי, הפליט, וגם הדתי הקיצוני. הסרט מתעסק באי קבלת האחר, כשהערבי הוא כמובן האחר האולטימטיבי. במובן הזה הסרט הוא חלק ממני, כאחר, כאישה."

"במובנים נוספים, אני נוגעת בהתפשטות הגזענות, הכוחנות, כל תפיסת העולם שהולכת ומשתלטת על המקום הזה כתוצאה מגישה של חוסר כבוד לאדם. זו מדינה כובשת שמדכאה עם אחר. יש כאן מהלכים שרציתי לעסוק בהם כי הם חלק מהחיים שלי. אני אדם מאוד פוליטי. אני זוכרת את עצמי הולכת להפגנות משנות העשרים של חיי. הולכת גם עם ילדי הקטנים, כתינוקות שלקחתי אותם בעגלה. אני כל הזמן נאבקת, כי המקום הזה בנשמתי. אומרים שהשמאלנים שונאים את המקום, אבל זה הבל הבלים. המקום הזה הוא בנשמתם והם מנסים להציל אותו מפני אנשים שמדרדרים אותו ומביאים אותו לתהום."

טובה אשר ע.jpg
טובה אשר (צילום: יח"צ)


אשר מסבירה כי בנוסף לכל התמות שבהן מתעסק הסרט בבימויה, הוא מעלה לדיון גם מערכות יחסים בין אימהות לבנות, "כמו החיבור בין נדיה ואמה אמאל, שאליה היא בעצם חוזרת, ומאיה והבת שלה, שהן הדבר הכי אופטימי בסרט ואולי מהן תבוא הישועה, וכמובן טובה וענת, שכתבו את התסריט יחד. והזוגיות הזו היא בלתי נפרדת.


"מעשה אמנות לוקח מהדמיון ומהמציאות, וזו העשייה בעצם. אילו רציתי לעשות סרט דוקומנטרי, הייתי מעגלת אותו רק לחומרים שמתקיימים ומתרחשים בחיים. בחרתי לעשות סרט עלילתי, שלתוכו אני מכניסה את האמירות החשובות שלי. ובמהלך כזה של עשייה אמנותית, אתה שואב מהדמיון ומהמציאות - והקומבינציה הזו, כשהיא עובדת נכון, היא בוודאי מרתקת. אני לא חושבת שאני צרכיה להעיד על עצמי, אבל אחת התגובות שמאוד טלטלו אותי הייתה של אישה שאני לא מכירה, שיצאה מהקרנת טרום-בכורה של הסרט ואמרה לי, 'אתה יוצא מהסרט הזה לא אותו אדם שנכנסת אליו'. הרגשתי שאין לי מה להגיד על זה, אבל לכך אני שואפת, שתעבור משהו, שתחווה איזו חוויה".

זהות מפוצלת

אפשר לראות בנדיה/ מאיה השתקפות של הקיום המשותף שלנו כאן, משהו שהיה אמור להיות הרבה יותר טבעי ואורגני.

"נדיה/ מאיה הן בעצם משהו ששאול מהמציאות ומהיומיום שלנו, ובמובן הזה אני כמובן אומרת שהשילוב של שתיהן זו דמות אלגורית שבאה לבטא משהו גדול מהחיים, אבל שהן חיות עליה ואיתה. זו לא מישהי שתלך ברחוב ותפגוש אותה, אבל האם היא מתקיימת במציאות - זו שאלה שחזרה על עצמה כמעט בכל הקרנה, בארץ ובעולם. עניתי שאני לא חושבת שנוכל לפגוש אותה ברחוב. היא לא בנויה על דמות קיימת, אלא על הרבה דמויות קיימות. יש בארץ אלפי פלסטינים שחיים בזהות בדויה. לחיות במדינת היהודים כיהודי או כיהודייה זה הרבה יותר קל, כי אתה יכול להגשים את עצמך ואת הרצונות שלך ביתר קלות. אבל עבור ערבי אלה כמעט חיים בלתי אפשריים.

"בעניין של ערבי ויהודי, הסרט שואל אם ניתן לאחוז בזהויות האלה בו-זמנית. אדם הוא יצור מורכב שיש לו הרבה מאוד זהויות. יש לי זהות כיוצרת, כאם, כאישה, כחברה – זהויות שעשויות מכל מיני חומרים, וההתנהלות שלי בכל מצב היא אחרת. יש זהויות שאפשר לאחוז בהן בו-זמנית, אבל יש כאלה שהיום במדינת ישראל זה בלתי אפשרי. אתה לא יכול להיות ערבי ויהודי בו-זמנית. אלה זהויות מתנגשות והסרט שואל מה המשמעות של הפיצול הזה".

את מזהה במציאות שלנו מישהי קונקרטית הנושאת את הפיצול הזה?    


"אני יכולה לציין את לוסי אהריש, שהיא ערבייה פלסטינית מנצרת. היא באמת חיה בזהות כל כך בעייתית, גם לדבריה. לוסי היא אישה מקסימה, נפלאה, מרגשת ביותר, אבודה מבחינת הזהות. מכיוון שלא הייתה לי קונספציה מוקדמת של מי תהייה בתפקיד הראשי, ערבייה או יהודיה, עשיתי בדרך אודישנים לכמה שחקניות ערביות דוברות עברית רהוטה, ויש כאלה. אבל ההחלטה נפלה על זו שיכולה לשאת את התפקיד הזה עליה, עם הכישרון הגדול ביותר, וזו הייתה בחירה מצוינת".

נדיה שם זמני 3 צילום טליה גלאון 4.jpg
נטע שפיגלמן ועלי סולימאן ב"נדיה שם זמני" (צילום: טליה גלאון)


הדמות בסרט היא בהחלט מורכבת, בעיקר בגלל היותה בעלת זהות כפולה.  


"הרעיון בסרט הוא שהאדם נשפט לא לפי המקום שבו הוא נולד, אלא לפי הערכים השונים שהוא מחזיק בהם. וזו התשובה שמאיה נותנת לבעל שלה כשהיא אומרת, 'אהבתי אותך כל יום, לא שיקרתי לך'. הקשר הזה התקיים לא על בסיס אתני אלא על בסיס של אהבה, אהבת אדם, אהבת אנוש, הערכה. והדיון האם היא נולדה ערבייה או לא, מבחינתה זו הייתה שאלה משנית, ולכן היא הרשתה לעצמה לעשות את המהלך הזה.

 

"כמובן שיש טענות כלפיי שיצרתי דמות ששיקרה 20 שנה לבעלה, ואני לא יכולה להתעלם מכך, כי זו שאלה כבדת משקל, ובדמות שלי ברור שזה מתקיים. היא לא משקרת, אבל היא לא מספרת את כל האמת. ומבחינתה, את השאלה האם היא משקרת לו היא מבטלת עם השנים, מכיוון שהיא חיה את חיי המשפחה ומכבדת את ההחלטות של הילדים שלה, את העבודה של בעלה, שיש בו משהו פתוח, ליברלי, ולכאורה מקבל. אבל בניגוד לבת שלה הוא לא עומד במבחן הזה עד הסוף".

למרות שהם הכירו במסיבה זמן רב אחרי שהיא שינתה את זהותה.


"במסיבה הזו מתנהל ויכוח פוליטי, שבאיזשהו שלב מאיה/ נדיה לא עומדת בו. היא לא יכולה לשאת אותו יותר. הרי הפוליטיקה כל-כך בגדה בה. כאדם שהחליט להתנתק מהפוליטיקה היא קמה ומגבירה את המוזיקה, כדי להשתיק את הויכוח.

"יש כמה סוגים של השתקות בסרט. הרי היא גם אדם מושתק. היא לא יכולה לדבר על החיים שלה, כי זה יפיל אותה. ולכן היא בוחרת במקצוע שלה, מה שקורה כבר באנגליה. בזמן שהיא מחלקת כביסה היא מגיעה לסטודיו למחול, מסתכלת על הבנות שרוקדות ורואה את האור. אז היא עושה את אקט הבחירה שלה, שאינו מקרי. היא מחליטה לרקוד את חייה ולא לדבר עליהם, כי בריקוד יש משהו מופשט, שאתה יכול לומר בו הכל והוא נתון לפרשנויות שונות ולא אומר את המילה הספציפית. אבל הוא מבטא איזשהו רעיון. ולכן היא בוחרת במהלך הזה – לרקוד את חייה, את מה שהיא לא יכולה לדבר עליו".

נדיה שם זמני 2 צילום טליה גלאון.jpg
נטע שפיגלמן ועודד ליאופולד ב"נדיה שם זמני" (צילום: טליה גלאון)

לימודי ערבית וכוריאוגרפיה

איך עבדת עם נטע שפיגלמן, ללא ספק שחקנית טוטאלית, על הדמות הכפולה?


"בראשית דרכו של הסרט התקיים דיון בין האנשים שהתעסקו בו והופעל עליי איזשהו לחץ לקחת שתי שחקניות, אחת לתפקיד הערבייה והשנייה לתפקיד היהודייה. ואני סירבתי. הבנתי שהשחקנית בה אבחר, בין אם יהודייה או ערבייה, חייבת להיות אחת, כדי שהיא עצמה תעבור את המהלך הזה של השינוי, וזה יהפוך אותה למישהי שתוכל לשאת את התפקיד המורכב הזה באמינות רבה יותר. היא חייבת מבחינתי לעבור את חוויית השינוי. כשהתחלתי את האודישנים ביקשתי מהמלהקת לימור שמילה להזמין כל שחקנית שיכולה להתאים לתפקיד כזה, בין היתר כזו שיכולה להיראות גם יהודייה וגם ערבייה, בטווח הגילאים שבין 20 ל-40. ויש לא מעט.

המפגש הראשוני עם שפיגלמן עורר באשר סקרנות מיידית. "כשנטע נכנסה לחדר לעשות את האודישן, ראיתי לפניי קודם כל אישה עם סוד, מישהי שחבוי בתוכה משהו", היא נזכרת. "וזה כבר סיקרן אותי, כי זה מה שחיפשתי עוד לפני שעמדתי על הכישרון העצום שלה. ראיתי שיש בה משהו מורכב. לקח לי שבעה-שמונה חודשים להחליט שנטע תהיה מאיה/ נדיה שלי, ונראה לי שכבמאית עשיתי החלטה מעולה. נטע מוכשרת בצורה יוצאת מן הכלל, ואישה סקרנית ופדנטית, שלא פסחה על כלום. הדבר הראשון שעשיתי איתה הוא להצמיד לה מורה לערבית, שילמד אותה את השפה, שזה לא רק מילים אלא גם תרבות, עולם שלם. היא למדה מספר חודשים ערבית, כשהיא הולכת לישון עם שירים בערבית, קמה בבוקר, שמה אוזניות ומקשיבה לשפה, להתנהלות, למקצב שלה. ומהמורה שלה, המחזאי עבד נטור, ביקשתי דו"ח יומי. והוא אמר שהיא נפלאה, תלמידה מצוינת. הוא היה צמוד לנטע במשך ארבעה-חמישה חודשים, ואליי בתקופת הצילומים בה צולמו הסצנות בערבית, כדי לוודא שהטקסט נאמר נכון.

טובה אשר ונטע שפיגלמן.jpg
טובה אשר ונטע שפיגלמן על הסט (צילום: יח"צ)


"אבל נטע הייתה צריכה ללמוד עוד משהו - להיות כוריאוגרפית. בדקתי מי הכוריאוגרפים שיפנו את הזמן ויתנו לה להשתתף בשיעורים והיא ונעמה עמית הנפלאה, העוזרת שלה בסרט, יצאו לכמה וכמה מפגשים עם הכוריאוגרפים הטובים ביותר, כדי להבין מה השפה שהן צריכות לדבר בה בדיאלוגים שלהן עם הרקדנים. בהמשך לקחנו את דפי אלטבב, כוריאוגרפית בזכות עצמה, שבשיתוף פעולה עימי העמידה שני ריקודים שהלהקה רוקדת, האחד של רקדנית יחידה עם שני גברים, 'חייה של נדיה', וריקוד נוסף, שיש ממנו פחות, 'ריקוד האדון והכלב'. לצערי מופע הבכורה שצולם כולו יצא החוצה ואני מצרה על כך, כי זו אחת הסצנות הנפלאות שצולמו, אבל מתוך החלטה של קצב ושל מהלכים הוא נשאר בחוץ".

את הסצנות של לונדון צילמתם בליברפול. למה?


"גם מסיבות תקציביות וגם מסיבות של אותנטיות. בליברפול של 2014-2015 אפשר היה למצוא מקומות שמדמים את 1987, הרחובות האלה שלא השתנה בהם דבר ב-30 שנה האחרונות. למדתי לדעת גם שליברפול הפכה לעיר מארחת של הרבה מאוד סרטים, גם הוליוודיים עם תקציבים גדולים, בגלל שהיא מכילה המון תקופות וזה הפך לסעיף תקציב מאוד משמעותי בעיריית ליברפול. קיבלו אותי, עשו לי סיור של שבועיים וחצי כדי למצוא את כל המקומות האלה. מצמידים לך איש מהמקום שאת אומרת לו מה בדיוק את מחפשת, כמו לוקיישן מנג'ר בארץ. ראיתי המון מקומות ויכולתי לארגן את הלוקיישנים בכוחות עצמי".

ולרשותך עמד שם לא פחות מאשר הכוכב ג'ון הרט, שהלך לעולמו לפני קצת פחות מחודש.


"הביאה אותו המפיקה הבריטית של הסרט, מתוך מחשבה שבקו-פרודוקציה ישראלית-בריטית כדאי שיהיה כוכב בעל שם, שידבר גם לקהל בינלאומי. צילמנו אותו בארבע סצנות, מתוכן נשארו בסרט רק שתיים. הוא התמסר להפקה כמו כל שחקן אחר, בפשטות ובצניעות. כששאלתי אותו למה הסכים להשתתף בסרט בתפקיד כה קטן, הוא סיפר שאשתו קראה את התסריט ואמרה לו שזה סרט חשוב וכדאי שיהיה בו". 

טובה אשר עם גון הרט.jpg
טובה אשר עם ג'ון הרט (צילום: יח"צ)


מחסום המחסום

למרות ניסיונך העצום בתעשיית הקולנוע, לא חשבת שבסרט ראשון כדאי ללכת על פרויקט יותר "קטן", לא קו-פרודוקציה עם עלילה שמתנהלת גם כאן וגם בלונדון?


"הנייר כאמור סובל הכל, וכשכתבנו את התסריט לא נתנו את הדעת לעניין ההפקתי. לא העליתי בדעתי שבעצם מדובר בהפקה כל כך מורכבת. אולי מתוך תמימות, אולי מתוך חוסר ניסיון. אולי מתוך כך שהתעסקתי תמיד בחומרים קיימים, אף שיצאתי הרבה לשטח, לאתרי צילומים של סרטים שהייתי אמורה לערוך לאחר מכן. כשנכנסתי לעובי הקורה והתחלתי לעסוק במה שקורה אחרי הכתיבה, בפרה-פרודקשן, חוויתי את הסרט בצורה עוצמתית, ושם הבנתי עד כמה הסרט גדול. הוא לא שלושה אנשים יושבים ומדברים בחדר. הבנתי שאני עלולה להגיע למקומות מסוכנים ולא פשוטים, משום שהלכתי כבר בסרט הראשון על משהו שהוא כל כך רחב, אפי, גדול, שקורה בהרבה לוקיישנים, בארץ ובחו"ל. אבל האמנתי שאני יכולה להתמודד עם זה. והעובדה שהסרט צולם תחילה בארץ, בתל-אביב ובירושלים, הקלה עליי כשהגעתי לחלק השני, שבאתי אליו מנוסה, אחרי 20 ימי צילום כבמאית. ובאמת היה לי סוג של ביטחון בשליטה בדברים, לא מעט בזכות העובדה שהייתי על סטים של סרטים בארץ וראיתי איך זה עובד".

ובכל זאת, היו פשרות?


"היה רגע בו המפיקים הודיעו לי, אין מחסום. המחסום יהיה שני אבנים וגדר תיל. אמרתי שזה לא מקובל עליי. היה דיון מאוד קשה ואמרו לי: אם את רוצה מחסום תצטרכי לוותר על משהו אחר. התקציב נתון ואי אפשר לחרוג ממנו. למזלי, כאדם פוליטי שחי במשפחה פוליטית, בעלי היקר יוני אשר בא לעזרי. בזמנו הפנוי, הוא מסיע חולים פלסטינים מהמחסומים לבתי חולים בארץ בהתנדבות. כשבכיתי לו על המחסום, הוא אמר לי, 'אני עובר הרבה ליד חווארה. זה מחסום מדהים, שסגור כרגע. תפני לרשויות'. ובזכותו יש לי את המחסום הזה. באנו, ניקינו, סידרנו, טיפלנו מעט בארט וצילמנו את הסצנה הזו ביום הצילומים הרביעי. רציתי יותר אנשים, אבל זה מה שקיבלתי. רציתי לתת את התחושה הזו של בקר מובל לשחיטה שעומד ועובר במקומות האלה. זה חלק מהאווירה של גדרות והפרדה, וזה מרכיב חשוב בסרט, שלא יכולתי לוותר עליו".

טובה אשר מביימת בליברפול 1.jpg
טובה אשר מביימת בליברפול (צילום: יח"צ)


הדור הבא

אם כבר חוזרים לשיתוף הפעולה המשפחתי, ספרי על עבודת הכתיבה עם הבת.


"כתבתי את הסינופסיס לסרט,עד השלב שבו היא מחליטה לעזוב והקראתי אותו לענת. אמרתי לה, אני פחדנית, לא יודעת איך לסיים את זה. היא חיוותה את דעתה הנחרצת, ומרוב התרגשות שאלתי אותה, 'את רוצה לכתוב איתי?' התיישבנו לכתוב, ובגלל שזה היה בתקופה בה עוד ערכתי, כתבנו רק בשבתות. אחר כך זה כבר נעשה יותר אינטנסיבי. טכנית עבדנו אחת לצד השנייה, אמרנו מה צריך לקרות, וכשהגענו לדיאלוגים כל אחת לקחה תפקיד, וכתבנו.

"מובן שבסצנות של אם ובתה (אמאל-נאדיה/ מאיה-יעלי) זה הלך הכי בקלות. כל הזמן שאלנו שאלות, והעמדנו את עצמנו בתפקידים שונים ובנעלי הדמויות השונות וכך זה עבד. זה לא תסריט שקל לכתוב אותו, אבל כך נבנה המתח. בגדול זה היה מהלך מאוד מורכב, ולכן מעבר לבני המשפחה - ולא היה דראפט שיוני דילג עליו - נתתי גם לכמה אנשי קולנוע לקרוא אותו, כדי לקבל דעות של אנשים חיצוניים".

ואי אפשר בלי האינפוט שלך על העבודה עם בנך כעורך.


"כעורכת, אני חושבת שתהליך העריכה היה הקשה ביותר בסרט. בו הבנתי לעומק מה שהבנתי בסרטים של אחרים אבל לא בשלי, שבעריכה אתה מייצר את הדבר הסופי, את השלב האחרון. הפקדתי את מלאכת העריכה בידיו ובידיי. עבדנו כמו שעבדתי עם במאים שישבו לצידי. לא נגעתי בעכבר, יאיר עשה זאת מתחילת הסרט ועד סופו. נכון שבשבועיים הראשונים הייתה לו קצת יראה מהעורכת, שיש לה כל כך הרבה ניסיון, אבל לאחר מכן זה התנהל כמו שהכרתי בכל הסרטים בהם עבדתי. התווכחנו, שאלנו שאלות, העמדנו נושאים לבחינה והעמקנו.

"הדבר המאוד מעניין שקרה בשלב הזה היו שני מסעות. האחד היה בעצם עריכת הסרט, במסגרתו הייתי צריכה למשל לוותר על חלקים מצולמים של הסרט, בגלל האורך ובגלל צורת הבימוי שלי. מסע נוסף ומרתק היה בהיכרות עם בני. כשאת מגדלת בנים, קשה יותר לחדור לתוכם, אבל נהגנו כאמור כמו במאית-עורך לכל דבר. וליאיר יש טעם נפלא בקולנוע, אנחנו חולקים אהבה לקולנוע מאוד דומה, ובמידה רבה אוהבים את אותם במאים, וזה הקל עלינו. וזו אחת הסיבות המרכזיות שרציתי אותו לצדי".

טובה אשר ע1.jpg
טובה אשר (צילום: יח"צ)


כעורכת אוחזת אשר ברשימה מכובדת ביותר של טייטלים שצברה לאורך השנים, בהם יותר מ-50 פיצ'רים. חלק מההיילייטס, בעיניי: "קובי ומלי", "חרבת חזעה", "נועה בת 17" (אשר: "צפל היה הראשון שנתן לי צ'אנס לערוך פיצ'ר"), "מאחורי הסורגים" (שהיה מועמד לאוסקר הסרט הזר), "המאהב", "נשים", "שביל החלב", וסרטי ערן ריקליס "עץ לימון", "הכלה הסורית" "פלייאוף" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".


"מההתחלה הייתי נורא קפדנית בבחירת הפרויקטים", מעידה אשר. "הרגשתי שאני חייבת להיות מעורבת בדברים שאני עושה, למרות שלא אני כתבתי אותם. אבל ברגע שלקחתי סרט, הוא היה סרט שלי. ובכל זאת, הניסיון שלי כיום כתסריטאית-במאית מלמד אותי שיעור נוסף בטוטאליות".


למועדי מופעים >

20/02/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (10 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
10. מעולה
יי , תא (25/02/2017)
9. נדיה שם זמני
רחל , (23/02/2017)
8. אחלה ראיון, טיפוס טיפוס זאתי...
רונן , חיפה (23/02/2017) (לת)
7. סרט מעולה, מרגש ומעניין. ללכת מהר!
עלמה , גבעתיים (23/02/2017) (לת)
6. סרט אמיץ
אלה , תל אביב (23/02/2017)
5. סרט מרתק . מומלץ בחום !
קא , תל אביב (22/02/2017) (לת)
4. סרט נפלא! מומלץ ! מקורי ביותר מפתיע ומרגש
משה , תל אביב (21/02/2017) (לת)
3. ראיון מעניין, סרט מצוין
ורד , (20/02/2017) (לת)
2. מרתק
בא , ת"א (20/02/2017)
1. סרט נהדר
יהושוע , תל אביב (20/02/2017)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע