סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח "טרומן קפוטה" – האוסקרים בדרך
 

 
 


סרט ראשון של תסריטאי (השחקן בדרך כלל דן פטרמן) ובמאי (בנט מילר) - וכבר יצירה מהפנטת, בוגרת ועמוקה - אודות המפגש הטעון של טרומן קפוטה עם צמד הרוצחים, שהוביל לכתיבת יצירת המופת הספרותית "בדם קר".

רוצח כאלטר אגו

בסוף 59` טרומן קפוטה (פיליפ סימור הופמן) הוא סופר שכבר הצליח לבסס את עצמו וכדמות חברתית-ספרותית צבעונית ססגונית ומכתיבת אופנה באליטה הניו יורקית (מאחוריו בין היתר הרומן "ארוחת בוקר בטיפאני"), והוא גם הומו מוחצן.

בשנה זו נתקל בכתבה ב"ניו יורק טיימס" המגוללת את רציחת משפחת חוואים בעיירה הולקומב שבקנזס. זה רצח תמוה, סתום, של אנשים שלא היו להם אויבים ולא עשו רע לאיש. הם אפילו לא נשדדו. קפוטה גוזר בקפידה את הכתבה מהעיתון ומשכנע את עורך השבועון "ניו יורקר", וויליאם שון (בוב בלבן), לאפשר לו לצאת למקום ככתב העיתון, כדי להביא את הסיפור במלואו לקוראים. נוסעת איתו חברת ילדות מאלבמה, הארפר לי (קתרין קינר), סופרת בזכות עצמה, שחודשים מעטים לאחר מכן תזכה בפרס הפוליצר על ספרה "מות הזמיר".

בעיירה הכפרית-חקלאית הקטנה, שאנשיה עובדי אדמה מחוספסים, הסופר האינטלקטואל, האריסטוקרט והחלקלק, נתפש כאדם מעורר חשד ולוקח לו זמן (וגם התערבותה וסיועה הרגיש והעדין של לי תורמים מאוד), לפצח את המעטפת הקשה של התושבים, לזכות באמונם ולשמוע את סיפוריהם. קפוטה זוכה גם בשיתוף פעולה מצידו של אלווין דיואי (כריס קופר), החוקר המקומי שעליו מוטלת המשימה לפענח את הפרשה.

עד מהרה נתפשים בלאס וגאס שני רוצחי משפחת החוואים, מובאים בחזרה לקנזס סיטי למשפט, ונגזר עליהם גזר דין מוות. קפוטה נפגש איתם, מתחיל לפתח איתם יחסים מיוחדים, במהלכם יזכה לדובב אותם על הפשע האכזרי התמוה אותו ביצעו ללא כל סיבה. בעיקר ישתף איתו פעולה פרי סמית (קליפטון קולינס), שאת הרגש שקפוטה מפתח כלפיו בהחלט אפשר להגדיר כמשיכה רומנטית. הסופר מוצא עצמו מעורב במימון ותמיכה בהליכים משפטיים נוספים שידחו את הקץ ואת הוצאתם להורג של שני הרוצחים - סמית וריצ`רד היקוק (מרק פלגרינו), פסיכופט שקט.

קפוטה מזהה בסמית את האלטר אגו שלו, ונמשך בסקרנות לטיפוח ולפיתוח הקשר עימו, ומשתמש בו לצורכי המסע הפנימי האישי להכרת עצמו, שהוא כה זקוק לו. מחרידה אותו העובדה שהטראומה שחווה בנערותו, התאבדות אמו, שותפה לו ולפרי, שאיבד את אמו בדרך דומה. לשניהם גם היו אבות קשים בעלי רמה מוסרית נמוכה ביותר. המעקב אחר מה שעובר בראשם של פרי והיקוק הופך לו לאובססיה. קאפוטה עורך רשימות, מתייק, ממיין, מתחיל לכתוב את הרומן, ואף עורך ערב הקראה, אבל הרומן רחוק מסיום. כעבור יותר מחמש שנים ממועד הרצח, השניים מוצאים להורג בתלייה (קאפוטה נוכח בבית הכלא וחוזה בה בבמו עיניו). רק אז יתחיל להיפרץ הסכר ומחסום הכתיבה יישבר. כעבור שנה מגיש קאפוטה לציבור יצירת מופת ספרותית תקדימית, "בדם קר", שיצאה לאור ב-1966.

קונצרט משחק מופלא

ב"בדם קר" יצר קפוטה יצר סוג ספרות חדש - נובלה עיונית: תיעוד יבש ולקוני של המתרחש, כרוניקה קרה ונטולת אמוציות של מוות ידוע מראש, שאין לו כלל סיבה. הוא רצה להוכיח שנרטיב עובדתי שמסופר נכון עשוי לרתק כמו כל סיפור פיקטיבי בדיוני. עד יום מותו, ב-84`, לא הצליח קפוטה לחבר ספר נוסף. הוא אף התדרדר והפך לצורך אלכוהול מאסיבי ולמחולל שערוריות סדרתי. בסופו של דבר הוא הפך לבדיחה אפילו בקרב חוגי החברה הגבוהה שהעריצו אותו, ולבסוף הקיאו אותו מקרבם. אבל "בדם קר", נחשבת עד היום לאחד המהלכים המהפכניים ביותר בספרות האמריקאית. עד להופעתו סופרים נהו בעיקר אחר יוצרי סיפורת בדיונית, כמו סקוט פיצג`רלד, וויליאם פוקנר וארנסט המינגוויי, ואחרי "בדם קר", האידיאל הספרותי הפך להיות המודל העיוני, של עיתונות חוקרת מתעדת מציאות.

במידה רבה, שווה הישגו הספרותי של קפוטה להישגם הקולנועי של דן פטרמן (המוכר כשחקן סדרות טלוויזיה אמריקאית, "וויל וגרייס", "חוק וסדר", "סקס והעיר הגדולה"), לראשונה בעמדת תסריטאי, ובנט מילר, במאי של סרט עלילתי ארוך ראשון (קודם לכן ביים פרסומות וסרט תיעודי אחד). השניים מגישים יצירה מהפנטת, בוגרת, עמוקה, כובשת, קודרת וחודרת לכל תאי החישה.

הסרט שמתחבר ישירות לסגנון הספרותי שאותו יצר קפוטה - מאופק ומוקפד, ריאליסטי ומתעד מציאות שחזקה מכל פיקציה. פיליפ סימור הופמן מגיש כאן קונצרט משחק מופלא. למרות שדמותו של קפוטה הזמינה ניואנסים תיאטרליים וליצניים מוחצנים, הופמן עושה את זה בקטנה, יודע לעצור בזמן כדי לא להפוך לקריקטורה של הסופר. דווקא האיפוק והרגישות בדיאלוג הטעון כל כך של קפוטה עם פרי, וההלם שהוא חווה כאשר בני טיפוחיו עולים לגרדום, אלה רגעים קולנועיים שלא יישכחו. האוסקרים בדרך.

ועוד סרטים חדשים שעולים השבוע (23 בפברואר 2006):

"הפנתר הוורוד" (ארה"ב 2006)

קומדיה. קשה להיכנס לנעליו הגדולות של איש אלף הפרצופים הבריטי, המתוסבך והמחונן, פיטר סלרס. קשה במיוחד, אם מי שמנסה לעשות את זה הוא סטיב מרטין, קומיקאי אמריקאי בעל ותק שאותי לא מצליח להצחיק, למרות ניסיונותיו המרובים. גם הבמאי שון לוי לא בדיוק האיש שייכנס לנעליו של בלייק אדוארדס, שב-1963 יצר את מיתולגיית איש המשטרה הצרפתי ההזוי אינספקטור קלוזו - שניפקה מאז עוד כמה המשכונים, אבל לבסוף גוועה לאיטה. מוות טבעי.

יש אגדות שלא כדאי לנסות להחיותן, וזו אחת מהן. ובכל זאת היה מי שעשה את הטעות. "הפנתר הוורוד" מודל 2006 הוא פרי תסריטם של לן בלום ומרטין עצמו. פקד דרייפוס (קווין קליין), מפקח המשטרה הבכיר של פריז, נדרש לרצח מאמן הכדורגל של נבחרת צרפת, במשחק רשמי, ועוד לעיני אהובתו, זמרת הפופ סניה (ביונסה נולס). מתברר שחץ מורעל פגע בו ובאופן מסתורי הוסרה מאצבעו טבעת ובה היהלום המשובץ הגדול בעולם. דרייפוס, שעתיד לזכות באות הכבוד היוקרתי ביותר של המשטרה מחליט להזמין את שוטה הכפר, השוטר הפרובינציאלי קלוזו (מרטין), כדי לטפל בתיק כביכול, ולהסיט אליו את תשומת לב התקשורת ומבצעי הרצח והשוד, ואז יוכל הוא לפענח בשקט תעשייתי ובחשאיות את הפרשה. לקלוזו מוצמד עוזר אישי, הז`נדרם ז`ילבר פונטון (ז`אן רנו), שהוא בעצם מושתל של דרייפוס, והשניים מתחילים, בסיוע המזכירה המסורה ניקול (אמילי מורטימר), לחוות הרפתקאות סוערות הנובעות כמובן מטמטומו של קלוזו, טראבל מייקר עם קבלות, ומרחיקים בחקירתם עד ניו יורק.

בדרך הם מתחקרים כדורגלן שחצן (וויליאם אבדי), יחצנית פלרטטנית (כריסטין צ`נווית) מליונר בעל קזינו (רוג`ר ריס). מי פענח את הפרשה ומי זיכה באות הכבוד? את זה תוכלו לגלות אם תשרדו את הסרט הזה עד הסוף. 93 דקות.

רפליקה חיוורת במיוחד של המקור, האותנטי בזמנו. וולגרי, מביך ובעיקר לא מצחיק. נקודת האור היחידה היא נעימת ה"פנתר הוורוד" הקלאסית שחיבר בזמנו הנרי מנציני, שמגויסת גם לרימייק.

"העולם החדש" (ארה"ב 2006)

דרמה. טרנס מאליק הוא יוצר קולנוע שלפחות שני מאסטרפיסים גאוניים שביים כבר נכנסו ולקלאסיקה הקולנועית: "שביל הזעם" (73`) ו"ימים ברקיע" (78`). לא שהוא עשה הרבה מאוד סרטים לאחר שני אלה. רק את "הקו האדום" (98`) וכעת את "העולם החדש". כבר בסרט הקודם אפשר היה לחוש ברגרסיה, לעומת הפיוט הקולנועי הטהור שאפיין את שני סרטיו הראשונים.

מאליק הוא לא רק במאי תוכני אלא לא פחות מכך ויזואלי. הוא בוחר בקפידה את הצלמים שלו (את שני סרטיו הראשונים צילם נסטור אלמנדרוס הענק, וביחד הם גיבשו קונספט של צילומי חוץ רק ב"מג`יק האוורס", השעות שלפני השקיעה), בונה יחד איתם מארג מהפנט, ששולח את הצופה למסעות ויזואליים פנטסטיים. כך גם ב"העולם החדש", אותו צילם עמנואל לובזקי, שלא בכדי מועמד לאוסקר.

הבעיה היא בחלק עיקרי אחר בפאזל הקולנועי. הסיפור והעלילה. זה קורה בשנת 1606. שלוש ספינות בריטיות שחוצות את האוקיאנוס האטלנטי מגיעות לחופי יבשת אמריקה, שכונתה אז העולם החדש. 103 הבריטים שנחתו על החוף הקימו את המושבה הראשונה, ג`יימסטאון (על שמו של מלך אנגליה) על אדמת אמריקה, באיזור שלימים ייקרא וירג`יניה. מפקד המושבה קפטן ניופורט (כריסטופר פלאמר) מטיל על החייל המקצועי היחיד שבצוות שלו, טיפוס מרדן ולא שיגרתי בשם ג`ון סמית (קולין פארל) להוביל משלחת לחיפוש אוכל, ולנסות לבנות קשרי ידידות עם האינדיאנים הפראיים העוינים, שמקיפים אותם. מתקפה פתאומית על הצוות מצד האינדיאנים גורמת לרציחת כולם פרט לסמית, שמובל לכפר האינדיאני והופך לשבוי שלהם.

אט אט מתפתח קשר בינו ובין בתו של צ`יף פאוואטן, פוקהונטס (קוריאנקה קיצ`לר, נערה בת 15 ותגלית מדהימה). השניים מלמדים זה את זו את הלכותיהם השונים, והיחסים ביניהם הופכים עד מהרה לרומן אסור. בהמשך יחזור סמית לאנשיו אבל אהבתו לפוקהונסטס לא תדעך, וגם לא תשוקתה אליו, והקונפליקט הזה יוליד בהמשך תלאות, סבל וייסורים לשני הצדדים. עם כריסטיאן בייל, בן צ`פלין וג`ונתן פרייס. 135 דקות.

שחזור התקופה, האמצעים האמנותיים והצילום נהדרים, אבל הסיפור רחב היריעה הולך לאיבוד. איתרתי בסרט לפחות שלושה סיפורים שכל אחד מהם יכול להיות סרט בפני עצמו. כאילו שמאליק התאהב בחומר המצולם שלו ולא ידע איך לערוך, איפה לחתוך ואיך למקד ולכוון את המסר, שמתפזר לכל מיני כיוונים, בעיקר מתארכים ומייגעים. אמנם מוצר בינוני של מאליק עדיין טוב מרוב הסרטים האמריקאיים של התקופה האחרונה, אבל עדיין מאכזב לקבל סרט כזה מיוצר שהציפיות ממנו הן הרבה יותר גבוהות.

"שקרים באפלה" (ארה"ב 2006)

דרמה. ברנדה (ג`וליאן מור), אישה שנמצאת במצב של הלם בפרבר נידח בניו ג`רסי, מגלה בחקירתה לבלש לורנצו (סמואל אל. ג`קסון), שהיא אולצה על ידי גבר אלמוני לצאת מרכבה, שנגנב ממנה כשלידה הקטן, בן הארבע, נמצא במושב האחורי. הבלש מגלה המון סתירות בעדותה של האישה המזועזעת והמבולבלת, והוא מגייס את כל כוחות המשטרה כדי לנסות לאתר את הילד. במקביל מתברר לו גם שאחיה של האישה הוא איש משטרה ממחוז אחר, שמגיע למקום ומנסה להשתלט על החקירה. לתמונה נכנסת קבוצה של אמהות, שבראשן עומדת קרן (אדי פאלקו), שאיבדה את ילדה ומאז הקימה קבוצת תמיכה לאמהות שחוות אובדן דומה ומבקשות סיוע. נשות הקבוצה, בשיתוף עם לורנצו ואנשיו, וכמובן ברנדה, פותחים במסע חיפושים קדחתני ואינטנסיבי אחר הילד, שתוצאותיו מפתיעות ביותר. עם רון אלדארד, וויליאם פורסייט. 116 דקות.

סרט צעקני, היסטרי, מבוים בכבדות ובדרמטיות יתר לא מובנת. לא ברור איך מור וג`קסון התחברו לפרויקט הזה, לא מתאים להם.

"ארץ קרה" (ארה"ב 2005)

דרמה. סרטה של הבמאית ניקי קארו. סיפורה האמיתי של אשה, בסרט שמה ג`וסי איימס (שרליז ת`רון), אם חד הורית לשני ילדים, שמתחילה לעבוד במכרה ברזל, ונתקלת בסדרה של הטרדות מיניות מצד חבריה לעבודה הגברים. כשהיא פונה להנהלת המפעל היא נתקלת בתגובה מזלזלת, ואז מחליטה להגיש נגדם תביעה, שבהמשך הופכת לתביעה הייצוגית הראשונה של נשים נגד גברים במקום עבודה משותף. עם וודי הרלסון, סיסי ספייסק, ריצ`רד ג`נקינס, פרנסיס מקדורמנד ושון בין. 126 דקות.

סרט כן, אמיתי, מרגש ונוגע, שמטפל באיפוק ובדיוק בבעיה הקיימת עד היום. ריאיון בלעדי לאתר הבמה עם הבמאית.

"לחצות את הגשר: הצלילים של איסטנבול" (טורקיה 2005)

תיעודי. סרטו של הבמאי הגרמני פאטי אקין ("עם הראש בקיר") שיצא יחד עם המוזיקאי בן ארצו אלכסנדר האקה במסע מרתק בעקבות סגנונות המוזיקה השונים של איסטנבול ואמנים טורקיים ותיקים ומסורתיים, צעירים וחדשנים. 90 דקות.

טריפ אודיו-ויזואלי נהדר, בשורה חדשה לאוהבי מוזיקת עולם וחובבי קולנוע דוקומנטרי סקרן, שבוחן את פני החברה בעיר הססגונית בה הוא חוקר את סצינת המוזיקה התוססת. (כתבה מורחבת על הסרט תפרסם בשבוע הבא).

"הוואנה בלוז" (ספרד-קובה-צרפת 2005)

דרמה. סיפורם של שני מוזיקאים קובנים, רוי (אלברטו גואל גרסיה) וטיטו (רוברטו סן מרטין), השואפים לפרוץ עם ההרכב שלהם ולהפוך לשם דבר באירופה. מפיק ומפיקה שמגיעים מספרד מסמנים עבורם את התקווה לממש את החלום. ביים הספרדי בניטו זמבראנו. 110 דקות.

סרט מקסים, תוסס וסוחף, שמקרין חדוות ושמחת חיים. (כתבה מורחבת על הסרט תפרסם בשבוע הבא).


23/02/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע