קולנוע - עולים השבוע: "ליגת הצדק" ועוד

גל גדות חוזרת כוונדר וומן - והפעם לצד באטמן שמגלם בן אפלק, "פלא" צפוי מדי ו"הפורצת" בלתי נשכח

"ליגת הצדק" (ארצות הברית, 2017)

פנטזיה. סרטו של זאק סניידר. באטמן/ ברוס וויין (בן אפלק), המונע על ידי אמונתו המחודשת באנושות, בהשראת מעשיו ההרואיים של סופרמן (שהקריב את חייו למעון בני האדם) ומגייס לעזרתו את וונדר וומן/ דיאנה פרינס (גל גדות) שתסייע לו במאבק נגד האויב המסוכן והאכזר ביותר שהעולם ידע אי-פעם. יחד אמורים השניים לצרף אליהם צוות של גיבורים בעלי כוחות על, על מנת לנסות להכריע ולהכניע את האיום שבפתח, בריון מהגיהינום בשם סטפנוולף (קירן היינדס) שיש לו חשבון ישן עם האמזונות. הורכבה כאן חבורה אמיצה, שכוללת פרט לוונדר וומן ובאטמן את אקווה-מן/ ארתור קוורי (ג'ייסון מומאה), סייבורג/ ויקטור סטרונג (ריי פישר) והפלאש/ עזרא אלן (עזרא מילר). השאלה היא רק האם תימצא דרך לצרף לליגה גם את סופרמן (הנרי קאוויל) שמצא את מותו כידוע, בהרפתקה קודמת? עם ג'רמי איירונס (כאלפרד פניוורת'), איימי אדמס (כלויס ליין), רובין רייט (כאנטיופה), קוני נילסן (כמלכה היפוליטה), דיאן ליין (כמרתה קנט), בילי קרודופ (כהנרי אלן) וג'יי. קיי סימונס (כמפקח גורדון). 121 דקות.

הרפתקה סבירה אך לא יותר מכך ברצף הסרטים הסדרתי של היקום הקומיקסי DC. חלק מהסרט, עליו חתום סניידר, בוים על ידי ג'וס ווידון, אבל גם החיבור של השניים לא שיפר בהרבה את המוצר. מה כן טוב? בדרך כלל הסרטים מבית DC אפלים, וכאן יש כמה אתנחתות קומיות (את רובן מספק עזרא מילר החביב, שמשתלב די בטבעיות בחבורה). האקשן מתוזמן היטב בסך הכל, וכל גיבורי העל שכאן סימפטיים למדי, כולל אקווה-מן וסייבורג, שהצטרפו לראשונה לקומיקס מצולם. לא קשה לאבחן שהסרט מתכתב עם עבודות בהן כבר אוחדו כמה גיבורי-על לצוות לוחם, כמו "השומרים" של DC ו"הנוקמים" של מארוול. אני לא גיק של היקומים הקומיקסיים ולכן אין לי הידע הדרוש להיכנס לרזולוציות עמוקות ומתעמקות יותר בנוגע ליצירה ומקומה במפה הכוללת. ואיך גל גדות, אתם שואלים? אפשר לשחרר אנחת רווחה: ממש אחלה. תפקיד מרכזי (לצד אפלק שעוד לא הבין מה הוא עושה כאן) עם הרבה בשר ויכולות וונדרוומניות בולטות. היא יכולה לסמן לעצמה עוד וי גדול בהוליווד, גם בזכות העובדה שהיא האישה היחידה בליגת גיבורי העל. שאפו!

למועדי הקרנות

ליגת הצדק, תמונת יחסי ציבור

"פלא" (ארצות הברית, 2017)

דרמה. סרטו של סטפן צ'ובסקי, המבוסס על רב מכר של הניו-יורק טיימס מאת ר"ג פאלאסיו. אוגי (ג'ייקוב טרמבליי) נולד עם תסמונת גנטית שבגללה פניו מעוותים. ניתוחים פלסטיים רבים שעבר שיפרו את מצבו אך פניו עדיין נראות "לא אנושיות". במשך שנים הוא לא יצא מהבית והוריו, נייט (אוון ווילסון) ובעיקר אמו איזבל (ג'וליה רוברטס) דאגו להעניק לו חינוך ביתי מסור. אך בהיותו בן עשר מחליטים הוריו לשלב אותו במערכת החינוך הרגילה, למרות התנגדותו. אוגי חובש על פניו קסדה ויוצא, למרות חששותיו וחוסר הביטחון שלו, ליומו הראשון בבית הספר. הוא נתקל במבטים מוזרים ובהערות עוקצניות, אבל בהמשך מתברר שהידע שרכש בבית עולה על זה של כל חבריו לכיתה, והוא מתחיל לרכוש לעצמו חברים, אך גם יריבים. כמו כולם. ועדיין צפויות לו התמודדויות לא פשוטות שיוכיחו האם באמת ניחן בכוחות הנדרשים להשתלבות בחברה. 113 דקות.

לג'ייקוב טרמבליי הקנדי בן ה-11 התוודענו כשכיכב בסרט "חדר", וגם כאן הוא מגלה שיש לו יכולות משחק לא מבוטלות. ג'וליה רוברטס ואוון ווילסון כעזר כנגדו עושים עבודה קורקטית, והסרט בכללותו הוא מוצר מיינסטרים מובהק - יותר מדי צפוי, פחות מדי מנסה להפתיע ולאתגר. הסרט הזה אמנם מטפל בכל הנושאים הנכונים הנגזרים מהעלילה הקונקרטית שלו: קבלת האחר, השתלבות ילדים חריגים בחברה הרגילה וכו', אלא שמעבר לכמה מומנטים מרגשים, שכמאמר הקלישאה - "לא ישאירו אף עין יבשה", אין בסרט הזה בעיניי ערך מוסף כלשהו. נראה כאילו הבמאי צ'ובסקי, שזהו סרטו השלישי (הקודם היה "כמה טוב להיות פרח קיר" המוערך) רק רצה לצלוח אותו בשלום. הוא עשה זאת, אבל זה לגמרי לא מספיק כדי לנסח אמירה קולנועית משמעותית.

למועד הקרנות

פלא, תמונת יחסי ציבור

"הפורצת" (ישראל, 2016)

דרמה. סרטה של הגר בן אשר. אלכס (ליהי קורנובסקי) בת ה-17 נותרת לבדה שבורת לב לאחר שאמה נוטשת את ביתן בערד מבלי לומר מילה ומותירה מאחוריה חובות וסיפור לא פתור. אלכס מחלקת את זמנה בעבודות מזדמנות בספא של מלונות ים המלח ובגן החיות בעין גדי, שם מסתובבת בכלובה צ'יטה יפהפייה שהיא מתחברת אליה. כשהיא חוזרת הביתה לדירה הפשוטה בבית השיכון שבערד היא מגלה שפרצו אליו ורוקנו אותו מהמעט שהיה שם. מתוך אינסטינקט של הישרדות מחליטה אלכס לפרוץ לבתים של אחרים ולהשיג כסף למימון מציאות החיים המורכבת אליה נקלעה שלא מבחירה. מפגשים ואינטראקציות עם אנשים שונים הנוכחים בחייה וכאלה שנכנסים אליהם, בהם גבר גרמני נאה (רונלד זרפלד) שבא לעבוד באזור, מסמנים איזו תקווה לשינוי. אלכס נואשת למצוא אהבה, שאולי תחליף את אהבת האם, אותה איבדה. עם ולדימיר פרידמן, סנדי בר, לירון בן שלוש, אסף קורמן. 94 דקות.

בפילמוגרפיה הקצרה יחסית שלה הצליחה הגר בן אשר לתרגם את כישרונותיה לביטויים אמנותיים מעוררי השראה, כשחקנית וכבמאית. בסרטה הראשון כבמאית, "הנותנת", היא גם שיחקה בתפקיד הראשי, וכאן היא מפנה את הבמה לחלוטין לליהי קורנובסקי הנפלאה שמשחקה השקט והמאופק מחלחל לנשמה. הסיפור הטעון של הנערה שנאלצת לגלות ולעצב את עצמה לבדה, בלי מבוגר אחראי בשטח, מקבל כאן עוצמות יוצאות דופן. אנחנו רואים אותה על רקע בתי שיכוני ערד ה"מכוערים" - אותם מבנים נטולי זהות עם עשרות חלונות ומרפסות, כשאלכס (נראה כי הבחירה בשם שניתן בעיקר לבנים אינה מקרית) נכנסת למוד אינסטינקטיבי של הישרדות ומעצבת לעצמה בנואשות זהות חדשה. היא כמו חיה לכודה, יותר נכון משוחררת וחופשייה בטבע המדברי הפראי, שמזדהה עם הצ'יטה שמאחורי הסורגים בגן החיות בעין גדי. תוך כדי התמכרות לחיים המסוכנים הכרוכים בפעילות הלא חוקית שסיגלה לעצמה, אלכס היא שורדת חזקה שאף מוצאת אהבה בזרועות גבר גרמני (זרפלד) המגיע לעבוד באזור. בן אשר מרכיבה לאלכס פרופיל קיומי לא פשוט, אך עוטפת אותו בעולם של דימויים, חלקם סוריאליסטיים, שמקלים עליה את ההתמודדות. כמו הגיבורה שלה, בן אשר היא יוצרת חסרת פשרות, שלא מנסה להתחנף לצופה אלא לאתגר אותו - בקצב אחר, בדרכי מבנה לא שגרתיים של נרטיב מינימליסטי הנמתח ומתגבש תוך כדי תנועה, בתעוזה ובפיוט קולנועיים שאינם שכיחים כאן. חוויה בלתי נשכחת.

למועדי הקרנות

הפורצת, תמונת יחסי ציבור

"סוף טוב" (צרפת-אוסטריה, 2017)

דרמה. סרטו של מיכאל הנקה. סיפורה של משפחה צרפתית בורגנית בקלסיסי שבצפון צרפת, כשברקע משבר הפליטים המציפים את אירופה. האם הדומיננטית אן (איזבל הופר) מתפעלת את חברת הבנייה המשפחתית שבראשה עמד אביה המקשיש ג'ורג' (ז'אן לואי טרינטיניאן) הסובל מדמנציה. מטפלים בו זוג משרתים מרוקאים, ראשיד (הסאם גנסי) וג'מילה (נבילה אקארי). אן עסוקה בסגירת עסקה עם חברה בריטית שאותה מייצג עורך הדין לורנס (טובי ג'ונס). בנה של אן, פייר (פרנץ רוגובסקי), בחור שתיין ולא יציב המשמש כמפקח בנייה בחברה, מתרשל וגורם לתאונה שמעמידה את המשפחה בפני תביעת נזיקין אזרחית גדולה. לאחיה של אן, תומס (מתייה קסוביץ'), הנשוי לאנאיס (לאורה ונלינדן), סודות משלו. הוא נאלץ כעת לטפל בבתו בת ה-12 מנישואיו הקודמים. ואלה רק חלק מאוסף הבעיות שבני המשפחה טרודים בהן. השאלה היא האם יכול להיות לכל זה סוף טוב? 107 דקות.

הנקה מרכיב פסיפס של דמויות הטרודות בשלל נושאים שמבטאים את קיומה היומיומי של המשפחה הבורגנית שנמצאת כאן במוקד. החברים בה עסוקים מאוד, ובין היתר מכבים שריפות שיצרו בעצמם בסיטואציות שונות כשהם לכאורה מצליחים לשמור על פאסון מכובד, אבל בשורה התחתונה מדובר במשפחה לא מתפקדת. הנקה שוזר בקפידה את הסיפורים החוצים זה את זה והמצלמה שלו פועלת כעד העוקב אחר הנפשות הפועלות ומתעד את מעשיהן מתוך איזשהו ריחוק, אך מבלי להתערב בנעשה. הנקה משתמש כאן בסגנון צילום ותחביר קולנועי שכאילו מאפשר הצצה של גורם זר על הנעשה בתוך המשפחה, על פי מתכונת ה"אורח לרגע רואה כל פגע". בחלק השני של הסרט, הסיפורים שבחלק הראשון נבנו בקטן - מתפוצצים בגדול, והדרמה, כמקובל אצל הנקה, מקבלת גוון אכזרי. זהו סרט מודולרי אופייני בפס הייצור של הבמאי האוסטרי הנחשב, אך לטעמי החוליה הזו הרבה פחות טובה מהקודמים לה ביצירתו, "אהבה" ו"סרט לבן".

למועדי הקרנות

סוף טוב, תמונת יחסי ציבור

"בית ספר לחיים" (צרפת, 2016)

דרמה. סרטה של הלן אנג'ל. פלורנס (שרה פורסטייה), אם חד-הורית, היא מורה-מחנכת מסורה בבית ספר יסודי. בשנה שלפני המעבר של תלמידיה לחטיבת הביניים לומד בכיתתה גם בנה דני (אלבר קוסי). עובדה זו מייצרת מצב לא נוח עבורה, שכן היא לא תפלה אותו לטובה, וכך יוצא שהיא לא נותנת לו להשיב על השאלות שהיא מציגה לתלמידים בשיעוריה. כשמנהל בית הספר מכניס לאחד השיעורים בכיתתה את סשה (ג'ילאס בנג'אודי), תלמיד שתקן ומסוגר, מתברר לה שאמו נטשה אותו והיא מנסה לסייע לו ככל הניתן. במקביל יש לה בעיות עם הגרוש שלה איתו עליה לעבור תהליך גישור בנוגע לבנם שרוצה להיות איתו. והיא גם מתוודעת לאביו החורג של סשה, מתייה (וינסנט אלבז), ומבקשת ממנו לקחת אחריות עליו. אלא שבין שניהם נרקם קשר מסוג אחר. 105 דקות.

צפינו כבר בלא מעט סרטים, כולל צרפתיים, שבמרכזם בית ספר או כיתה או מורה, והקונפליקטים הכרוכים בעיסוק בתחום ההוראה. ועדיין הסרט הזה מקרין רגישות אנושית, חמלה וכנות. ולמרות המבנה השבלוני פחות או יותר לסרטים מסוג זה, ניכרות בו, בתסריט ובבימוי, הנגיעות העדינות והרגישות של הבמאית הלן אנג'ל, שהתברכה בשחקנית ראשית מעולה. ראינו את שרה פורסטייה בין היתר ב"שמות של אהבה" (2010) ומאז הנוכחות שלה כשחקנית הפכה הרבה יותר בשלה, בוגרת ובעלת ניואנסים ודקויות. נכון שהסרט "יותר מדי נחמד" בטיפול שלו בקונפליקטים, כביכול כדי לא להרגיז ולהישאר סוג של מיינסטרים קל ונגיש לכל - וגם כשהוא נכנס למקומות בעייתיים הם לא יותר מדי מטרידים. נכון גם שהגיבורה מעוררת אמפתיה לכל אורכו, וכמעט שאין רגע בו נוצר אנטגוניזם כלפיה. אבל היא עדיין מכבה שריפות ופותרת משוואות קשות שמחייבות התמודדות לא פשוטה. בהחלט סרט ראוי.

למועדי הקרנות

בית ספר לחיים, תמונת יחסי ציבור

"47 מטר" (ארצות הברית, 2017)

מתח-אימה. סרטו של ג'והנס רוברטס. ליסה (מנדי מור), צעירה השבורה מכך שהחבר הצמוד שלה עזב אותה בגלל ש"היא משעממת", יוצאת עם אחותה הצעירה קייט (קלייר הולט) לחופשה בחוף אקזוטי במקסיקו. קייט מנסה לעודד את ליסה המדוכאת והשתיים יוצאות לבלות במועדון ופוגשות שני בחורים צעירים מקומיים. אלה משכנעים אותן להשתתף בחוויה מדהימה: להפליג בספינה ללב ים ולרדת במעין כלוב ברזל לעומק מסוים מתחת לפני המים ולצפות בכרישים לבנים גדולים. ליסה מהססת אבל בסופו של דבר מסכימה. השתיים מצטיידות במסכות ומיכלי חמצן ומורדות עמוק מתחת לפני הים. הן צופות בכרישים גדולים המקיפים את הכלוב, אבל כשהן מבקשות בקשר שיעלו אותן בחזרה לספינה, נקרע הכבל והן צונחות עם הכלוב עד לעומק של 47 מטר. קייט וליסה נכנסות לפאניקה כשהן מבינות שהן תקועות בתוך הכלוב, כבל חלופי או צוות חילוץ לא נראה בדרך והכרישים שבאזור מתחילים לחוג סביבן. עם מתיו מודין, כריס ג'ונסון, יאני גלמן, סנטיאגו סגורה. 89 דקות.

לפני כשנה צפינו ב"מים לא שקטים", סרט בז'אנר הזה בו תוקף כריש לבן גדול צעירה שתרגלה גלישת גלים ונפצעה ואחר נתקעה על אי קטנטן. "47 מטר" מתכתב איתו ונראה שכל תכליתו היא ליצור נרטיב שישרת את המתח והאימה שמרגישות שתי הצעירות בכלוב שמתחת לפני הים, שייתן במה הולמת לצילומים תת-ימיים וכל האפקטים הכרוכים בכך. סיפור המסגרת קלוש: נקודת המוצא היא בחורה שהחבר שלה עזב אותה - ואחותה הקטנה מנסה לאתגר אותה במהלך שבאמצעותו היא תוכל להוכיח לחבר לשעבר שהיא לא משעממת. נו, באמת. סצנות האימה מתחת למים, בהן הבנות מנסות לשרוד ולהציל את עצמן מטביעה או ממאכל על ידי כרישים - עשויות לא רע, אבל בסך הכל מדובר כאן במותחן/ סרט אימה סתמי למדי.

למועדי הקרנות

47 מטר, תמונת יחסי ציבור