סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח ערן ריקליס - במאי נון-סטופ
 

 
 
כל האירופה הזאת היא סיפור די מורכב. יש תחנות טלוויזיה וקרנות, כמו בכל מקום בעולם. אתה אחד מתוך 200 וסופג חבטות ותשובות שליליות, שעליהן אף אחד לא יודע. יש איזו מין 'האשמה' כזו שאנחנו מצליחים רק כשאנחנו מביאים סיפורים 'נגד ישראל' לכאורה, אבל זה ממש לא כך. כשבאתי עם 'עץ הלימון' אמרו לי, 'עוד פעם ערבים וישראלים? אין לנו כוח לזה'."
כשברקורד שלו יש 12 פיצ'רים, הבמאי של "מסתור" מגלה איך הוא מגייס כסף מחו"ל וחושף סיפורים מאחורי הקלעים של סרטיו


כוכבת וכוכב בינלאומיים, מוניקה בלוצ'י ובן קינגסלי, וגם בכיר מכוחותינו - איתי טיראן, ישחקו בסרטו הבא של ערן ריקליס (63), "עכביש ברשת". קינגסלי יופיע בדמותו של אדרת, איש מוסד השתול בבריסל תקופה ארוכה ומפקדיו מתחילים לחשוד בדיווחיו. יהיה עליו להוכיח שהטענות כלפיו מופרכת לחלוטין והוא יעשה זאת בעזרת סוכן צעיר (טיראן) הנשלח כדי לפקח עליו. השניים יעקבו אחר פעילותה של אנג'לה (בלוצ'י), יועצת מקצועית לגוף בטחוני, בעלת קשרים מפוקפקים עם גורמים במזרח התיכון.

"מרגש אותי לעבוד עם כוכבים כאלה, מהשורה הראשונה בעולם", אומר ריקליס. "זה הולך להיות סרט אינטימי העוסק בנושאי אמון, נאמנות ובגידה, ונוגע במוטיבים בהם אני מטפל תמיד: חיפוש עצמי, שייכות וזהות. וכל זאת בתוך תבנית של סרט מתח המשקף אירועים בני זמננו".

ההצעה הגרמנית

שחקנים מהזירה הבינלאומית כבר הופיעו בסרטי ריקליס, בהם סטיבן דורף ("זייתון" / "להישאר בחיים"), דני יוסטון ("פלייאוף") והשחקנית האיראנית גולשיפטה פרהאני בסרטו "מסתור", שעלה לאחרונה בבתי הקולנוע בארץ. וכרגיל אצלו כבר יותר מעשור, פרט למימון מקרנות ומפיקים מקומיים, יהיו שותפים בהפקת הסרט גם ספונסרים כלכליים מאירופה. למעשה, ריקליס הוא אחד הבמאים הישראליים הבודדים שמצליח לגייס בעקביות מימון אירופי לסרטיו.

"עד 'הכלה הסורית' עבדתי על פי הקודים הישראליים המוכרים", הוא מספר. "את 'גמר גביע', צילמתי בזמנו ב-35 מ"מ, עם עשרה שחקנים על הסט כל יום. צילמנו משהו כמו 37 יום בגליל והסרט עלה איזה 600 אלף דולר. חשבתי שמשהו פה לא הגיוני. ואילו 'זוהר' היה סרט מורכב, מוזיקלי, ועלה נדמה לי כ-900 אלף דולר, שאז זה היה המון כסף.


מסתור, צילום: גורדון טימפן


"ב'הכלה הסורית' גיליתי משהו לגמרי במקרה, לאחר שהגיעה אליי מפיקה גרמנייה שחיפשה לעשות קו-פרודוקציות. אמרתי לה, אני לא בדיוק יודע למה את מתכוונת במילה הזו, אז היא אמרה, אני מחפשת משהו שיעבוד לכל הקהלים בעולם, אבל בלי להתפשר. אמרתי, 'טוב, אני אספר לך את הסיפור על הכלה הדרוזית שמתחתנת בקונייטרה, אבל לא נראה לי שזה יעניין מישהו. זה נראה לי מופרך. אפילו בארץ אני לא בטוח שיתעניינו בזה'. אבל היא אמרה שזה דווקא נשמע מעניין וששווה לנסות. אני זוכר את היום שבו עליתי לפיצ'ינג הראשון בגרמניה, מול כ-200 מקבלי החלטות, באיזה מקום בקלן.

"הזעתי כולי ורעדתי מפחד, ניצבתי מול מאות אנשים שעומדים לחרוץ את גורלי. ואני זוכר שכשהפה שלי נפתח, המשפט הראשון שאמרתי היה: 'יום חתונתה של מונה היה היום העצוב ביותר בחייה, כי היא ידעה שברגע שהיא תעבור את הגבול היא לא תוכל לחזור לביתה ולמשפחתה'. וכשאמרתי את זה השתרר שקט באולם ופתאום השתחררה לי ההבנה שיש פה הכל. יש חתונה, שכולם מבינים. יש פה מונה, שם אקזוטי, שגם אותו כולם מבינים. ויום חתונה עצוב, כולם מבינים, כי יש פה דרמה. אחר כך קלטתי שאם יש סיפור טוב, לוקאלי ככל שיהיה, ואם אתה מבצע אותו טוב - תהיה התעניינות ודרישה לזה, בעיקר באירופה.

"יש חיפוש אחר סיפורים טובים, ואנחנו הישראלים באים עם רעיונות לתסריטים ולאחר מכן לסרטים מרתקים כי אנחנו חיים באזור מרתק של העולם, עם כל המורכבות שלו וכל הכעסים שיש לנו עליו לעיתים.

"אז אני חושב שזה שילוב של שני דברים: סיפור טוב והיכולת למכור אותו, לשכנע אנשים להיות חלק מההרפתקה הזו, ובהמשך שימור יחסים, כי כל האירופה הזאת היא סיפור די מורכב.

"יש תחנות טלוויזיה וקרנות, כמו בכל מקום בעולם. אתה אחד מתוך 200 וסופג חבטות ותשובות שליליות, שעליהן אף אחד לא יודע, והחיים שלך כבמאי די מורכבים מהבחינה הזו. יש איזו מין 'האשמה' כזו שאנחנו מצליחים רק כשאנחנו מביאים סיפורים 'נגד ישראל' לכאורה, אבל זה ממש לא כך. כשבאתי עם 'עץ הלימון' אמרו לי, 'עוד פעם ערבים וישראלים? אין לנו כוח לזה'".


  


כשעושים סרט הממומן גם על ידי גורמים מחו"ל, אין להם שום התניות?


"מעולם לא עמדתי בפני מצב שבו היה לחץ של מפיק - בוא נאמר, צרפתי - שאמר, תעשה לי טובה ותכניס משהו לסרט כדי שגם הקהל בצרפת יבין. יש מקרים יוצאי דופן, כמו המקרה של 'זייתון', שבו היו מאבקים. אני רציתי שחקן ישראלי והם אמרו שחייבים מישהו אמריקאי. בחרנו בסטיבן דורף, ואז העיתונות בצרפת ירדה עליי - מה פתאום הבאת שחקן אמריקאי? מצד שני, בארצות הברית זו לא הייתה שאלה בכלל. הרי ב'רשימת שינדלר' רואים נאצים מדברים אנגלית, ולא מתעוררת כל שאלה בעניין.

"אז אם ניקח את הסרטים האחרונים שלי, 'הכלה הסורית' היה מאוד מקומי וזכה בהצלחה גדולה, כך גם 'עץ לימון', למרות שמדובר בשר ביטחון ומישהי עם עצי לימון במדינה אחרת. וגם 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', המגיע מלב הישראליות. ב'זייתון' וב'פלייאוף' יש מן המשותף – בשניהם יש שחקן זר בתפקיד הראשי. בעיניי, ואני יודע שלא רבים יסכימו איתי, אלה שני הסרטים הכי טובים שלי. אני ממש אוהב אותם אהבת נפש".

ב"ערבים רוקדים", הקודם שלך, עסקת במהות יחסי יהודים-ערבים כאן.


"זה היה מבחינתי אתגר להיכנס לנשמה של מישהו אחר, סייד קשוע, ערבי שיש לו אישיות משלו".

מבוסס על מקרה אמיתי

את העלילה של "מסתור", שרץ כאן בימים אלה, ריקליס מתאר כך: "נעמי (נטע ריסקין, "געגוע", "להציל את נטע"), סוכנת מוסד הסוחבת איתה היסטוריה מאוד מורכבת שבגללה פרשה מהעניינים, נקראת לדגל למשימה פשוטה. בדירת מסתור בהמבורג שבגרמניה שוהה משתפת פעולה לבנונית, מונה (פרהאני) שהוצאה מלבנון והועברה לשם. היא עברה ניתוח פלסטי כדי לקבל זהות חדשה ו'להיעלם מהעולם', ובמשך שבועיים היא צריכה להיות בדירה הזו על מנת להתאושש.

"אף אחד לא יודע עליה. הכל שקט, הכל רגוע. נעמי אמורה להיות בייביסיטר של המשת"פית במשך שבועיים. אבל כמו בחיים, ובטח כמו בסרטים, הדברים מתפתחים. זה הופך להיות סיפור אינטימי של שתי הנשים המוצאות עצמן בדירה הקלסטרופובית והפרנואידית 24/7, וזה הופך להיות מסוכן מכל הבחינות, כי יש אנשים שרוצים לגרום למות הלבנונית. לתוך העניין נכנס העולם הנוכחי שקשור לסכסוך המזרח-תיכוני ולאינטריגות בינלאומיות".


מסתור, צילום: סבסטיאן אדשמיד


הסרט הזה, שמשתתפים בו, בין היתר, דוריד לידאווי, ליאור אשכנזי ויהודה אלמגור, משתייך גם הוא במובנים מסוימים לקטגוריית מתח-אקשן.


"המילה אקשן קצת גדולה על הסרט הזה. אין לי כאן טום קרוז מטפס על רכבות. זו בעיקר דרמה חזקה בין שתי דמויות נשיות, למעשה שתי נשים עצמאיות בזכות עצמן שלכל אחת מהן יש את סיפור הרקע שלה. הן מוצאות את עצמן בסיפור ולוקחות אחריות על עצמן מול עולם מאוד גברי שמסתכל עליהן כל הזמן. הן חותרות לשחרור האישי שלהן, כל אחת בנפרד ושתיהן ביחד, ואותי העיסוק בזה ריתק".

איך הגעת לסיפור הזה?


"הוא החל אצל שולמית הראבן ז"ל שכתבה ספר בשם 'חוליה' ובו סיפור קצר בשם זה, לפני הרבה שנים, תחת השם טל יערי. קראתי את הספר כשיצא. מיחסי הציבור אמרו אז שטל יערי זה שם בדוי של גבר שעבד במוסד ואלה סיפורים אמיתיים. חודשים אחר כך, כשהתברר שכתבה אותם שולמית, הועלתה הסברה שעומד מאחוריהם בעלה, אלוף הראבן, שהיה בכיר במערכת הביטחון. כשפגשתי אותו הוא אישר לי את הדבר וגילה שהספר מבוסס על סיפורים שסיפר לאשתו, כך שהיה בהם יותר מגרעין של אמת. כשיצא 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', שלחו אליי צלם מ'הארץ' לצלם אותי ליד הספרייה שלי. אז דינה (צבי-ריקליס, רעייתו, במאית, "שלוש אימהות", "ברקיע החמישי", נ"מ) ואני עשינו סדר וגילינו את הספר. קראתי שוב את הסיפור ואמרתי, 'וואלה, זה שווה סרט'.

אז במהות זה הנרטיב של הסרט, אבל הלכתי רחוק ממנו. הסיפור המקורי הוא על שתי נשים כאלה בדירת מסתור בפריז. האתגר כאן היה, מבחינתי, לעשות משהו שמצד אחד אני מכיר - מערכות יחסים בין נשים, שאיכשהו בשנים האחרונות יצא לי לגעת בסרטים שלי בסיפורים שהלב שלהם נמצא בדמות של אישה, אבל כאן נוסף המימד של סרט מתח, ואני לא חושב שיש מישהו שלא אוהב סרטי מתח טובים, ויש לנו מודלים מול העיניים.


מסתור, צילום: גורדון טימפן

"מצד אחד זה 'הידיד האמריקאי' של וים ונדרס, סרט מתח אלגנטי שקורה בהמבורג - העיר בה מתרחשת עלילת 'מסתור' - אותו ראיתי בזמן לימודי הקולנוע והיה לי חיבור מטורף אליו. היה לי מאוד מרגש לחזור להמבורג אחרי כל השנים האלה. מצד שני, ראיתי את מיטב סרטי פולנסקי בז'אנר, שגם בהם מתפתח מתח בלי לראות מכוניות מתהפכות או פיצוצים. במקרה שלי, יש אקדחים ויש מתח הנבנה בתוך דירת מסתור. אומרים לך שאתה מוגן ושמישהו שם עין, ואל תדאג, אבל בסופו של דבר הכל פרוץ בעולם הזה ובכל מיני מקומות מחכים לך אנשים כדי לפגוע בך".

"רציתי שחקנית לבנונית"


ספר על המסע שעברת עד למימוש הסרט.


"זה היה סיזיפי. זה היה אמור להתרחש בצרפת, אז הלכתי לצרפתים וקיבלתי כסף לפיתוח וישבתי וכתבתי תסריט. ואז הצרפתים ירדו מזה ואמרו שהם לא בעניין כי הם רוצים לעשות קומדיות. נשארתי בלי כלום והייתי צריך להעביר את העלילה לגרמניה, כי הבנתי שאולי שם ירצו להשקיע בזה. וזה לקח עוד שנתיים, אבל בתקופה הזו של המשבר, שבה לא ידעתי מה יהיה עם הפרויקט, עשיתי את 'ערבים רוקדים', אז הוא אמנם לא נכנס לקיפאון מוחלט, אבל זה סרט שסוחב איתו היסטוריה של תלאות".    

וכשהתחלת את הליהוק, איך בעצם הגעת לגולשיפטה פרהאני? אני מניח שראית סרטים שלה, כמו "פטרסון", "אבן הסבלנות" וכו'.


"הייתה לי פנטזיה שתעשה את זה דווקא שחקנית לבנונית, ואפילו שלחתי את התסריט לשתי שחקניות שם, אבל ברור שזה לא יכול היה לעבוד. התשובה שלהן הייתה: 'אם אתה רוצה שנגמור כמו הגיבורה שלך אז תקרא לנו לסרט'. ברור שזו הייתה פנטזיה.

"אז התחלתי להתלבט כי ברור שיש בארץ שחקניות פלסטיניות מצוינות, וגם באירופה. גולשיפטה נקרתה על דרכי באמצעות מפיק צרפתי שעבדתי איתו. ראינו יחד בטיסה לאיזה פסטיבל את 'אבן הסבלנות', והוא אמר לי, אתה חייב לקחת אותה, שלח לה תסריט. היא קראה אותו, פגשתי אותה והיא סיפרה לי שראתה את 'עץ לימון' ו'הכלה הסורית', ואמרה לי, 'אני מבינה מה אתה רוצה להגיד ואני מתחברת לזה. אני אוהבת את התסריט ואת הדמות הזו. אני יודעת שאני מביאה על עצמי צרות, כי הרבה אנשים לא יאהבו שאני עושה את זה, שאני הולכת לעבוד עם עם במאי ישראלי ולשחק מישהי שהיא בעצם בוגדת, אבל אם אנחנו לא נפסיק לפחד ולא נעשה דברים שאנחנו מאמינים בהם, אז מי יעשה את זה?'

"היא החליטה לעשות זאת, עם כל הפחדים. אני בטוח שקשה לה בימים האלה כשהסרט מתחיל לרוץ בארץ ועוד מעט ייצא בצרפת, בגרמניה ובארצות הברית. אבל היא שחקנית ובחורה אמיצה, שעזבה את איראן בזמנו בגלל שהרגישה שהחופש האמנותי יותר חשוב לה מאשר לחצים כאלה ואחרים. היא כבר לא שם הרבה זמן, אבל המשפחה שלה שם. זו משפחה מכובדת. אבא שלה הוא במאי תיאטרון.


גולשפיטה פרהאני ב"מסתור", צילום: סבסטיאן אדשמיד


"היה לי איתה חיבור טוב ברמת הכימייה של במאי-שחקנית, וגם הייתה בזה אמירה של 'בקולנוע אין גבולות', למרות שלא בגלל זה לקחתי אותה. צילמנו אותה בכמה סצנות בארץ. אלא שהחיים השתלבו בקולנוע ובאופן אבסורדי עיכבו אותה בנתב"ג כשהיא נחתה פה. לקחו אותה לבדיקה נוספת לפני הדרכונים. קיבלתי טלפון ממישהי מההגירה או מהמשטרה בנתב"ג ששאלה אם אני ערן ואמרה שהיא נורא נהנתה מהסרט 'ערבים רוקדים'. אמרתי לה, נו, אז למה את מחזיקה לי את השחקנית? שבע שעות היא ישבה שם לפני שאפשרו לה להיכנס למדינה.

"פגשתי אותה בלובי של המלון, היא חיבקה אותי והתחילה לבכות. אחרי שנרגעה הלכה לישון אבל העירה אותי בשש בבוקר ואמרה לי שהיא לא בסדר. החקירות בנתב"ג הזכירו לה חקירות שעברה בזמנו באיראן. אז הטסנו אליה את בעלה, שהיה בפולין, ולקח לה שלושה ימים להירגע".

ואיך ליהקת את נטע ריסקין? עשית אודישן להרבה שחקניות כדי לבחור בה בסוף?


"הזמנתי לאודישנים כמעט כל מי שאתה יכול לחשוב עליה מקבוצת הגיל הזו. כולן טובות וזה היה ממש קשה. בסוף בחרתי בנטע כי היא נראית קצת רחוקה מפה ובחורה שיכולה לרגש. והיא הצטיירה לי כמאוד אמינה, למרות שיש פער נורא גדול ומרתק בין איך שהיא נראית בחיים ובין איך שהיא מתקבלת דרך עדשת המצלמה. יש בה סוג של סוד ואניגמטיות, שאתה לא באמת מצליח לפענח מי הבחורה הזו.

"ומה שמאוד הרשים אותי אצלה זה הדיוק שלה. לוקח לה זמן ומעגלים של חזרות ומחשבות, אבל ברגע שהיא מבינה את הדמות ואת הסצנה ומה היא עושה בה - זה תענוג. היא באה מהרגש, אבל היא כן אנליטית. גולשיפטה לעומתה כולה רגש, באה מהנשמה. ומבחינתי היה נורא מעניין להפגיש את השתיים האלה, גם ברמת אסכולת המשחק, ולראות איך הן שונות כל כך האחת מהשנייה. נטע לא עושה בכלל תיאטרון, לא מתרגלת את אמנותה יום-יום, ובכל זאת מצליחה לשמור על כישורים משחקיים חדים".


נטע ריסקין ב"מסתור", צילום: סבסטיאן אדשמיד



פסקול משפחתי

בנו של ריקליס, יונתן, הלחין את הפסקול של "מסתור". וזו לא הפעם הראשונה שבה הצטלבו דרכיהם של השניים.

"יונתן כבר כתב לי מוזיקה ל'ערבים רוקדים'", מספר ריקליס האב. "הוא הרי ילד ג'אז, גדל בג'אז, בוגר ה'ניו-סקול' - בית הספר לג'אז בהא הידיעה בניו-יורק, מאוד פנאטי לג'אז קלאסי של הפיפטיז והסיקסטיז. ובכל זאת הוא נענה לאתגר של 'ערבים רוקדים' וחיבר מוזיקה מאוד יפה, אבל כזו שעדיין מסתמכת על ג'אז. ופה גיליתי אצלו יכולות השתנות וכניסה לעולם שלא חשבתי שיוכל לחדור אליו. התברר לי שהוא יכול ללכת מהג'אז לכיוונים אחרים שאינם אזור הנוחות שלו וגם לעמוד מאחורי ההפקה של זה. אני מאוד גאה בו. זה יצא כיף מכל הבחינות".  

אתה אחד הבמאים הבודדים שפעילים נון-סטופ מאז שנות ה-80, כשכל שנה אנחנו רואים לא מעט במאים חדשים, שחלקם יוצרים סרטים טובים מאוד. הם זוכים להעדפה בקרנות לעומת יוצרים מיומנים ובעלי ניסיון?


"זו שאלה טובה. ברמת הקרנות המסבסדות יש את הוויכוח התמידי הזה. הוותיקים אומרים, מגיע לנו לדלג על כמה שלבים. והצעירים אומרים, מגיע לנו שיתנו לנו צ'אנס להתחיל. זה ויכוח שלא ייגמר לעולם.

"זה נכון שכשמישהו עושה סרטים ברצף, יהיו שיאמרו שאני עושה יותר מדי ושאני עושה סרטים לחו"ל, למרות שמעולם לא עשיתי עדיין סרט שכולו על נושא זר. כשעשיתי את 'גמר גביע', שיצא ב-1991, הוא נכשל בקופות וגם קיבל ביקורות קטלניות. אז הלכתי עם הסרט לפסטיבל ונציה והוא היה במסגרת הרשמית, קיבל ביקורות מדהימות ונמכר לארצות הברית. ואז כתבו עליו ה'ניו-יורק טיימס', ה'אל.איי טיימס' ו'הוושינגטון פוסט' שהוא אחד הסרטים הטובים שיצאו מישראל ובוודאי בנוף הסרטים האנטי מלחמתיים. וזה היה ממש דיסוננס.

"כתבתי אז במקומון 'תל-אביב' מדי שבוע, כי נסעתי לכל הפסטיבלים, והיה לי מאמר כזה של הוצאת עצבים על הביקורת בארץ. סוג של שחרור לחץ. אני אף פעם לא עושה סרט מסיבות כלכליות, במובן הזה שאני מספר סיפורים לאו דווקא גדולים, אבל כן פיצחתי משהו בדי.אן.איי האירופי. לא באמריקאי, כי שם זה עולם אחר.


ערן ריקליס עם ליאור אשכנזי על סט "מסתור", צילום: גורדון טימפן


"אני חושב שסיפור טוב הוא סיפור טוב. ואם הם באמת מתעניינים בו, הם יאפשרו לך לעשות אותו. אז הסיבה שאני עובד הרבה היא כי יש לי הרבה סיפורים בראש שבא לי לספר אותם, ויש מי שרוצה לשמוע, ויש לי את האנרגיות לזה כי אני עובד בזה".

"גדלתי במשך כמה שנים בחו"ל, כי אבי היה בהמון מקומות בעולם", משתף ריקליס. "ייתכן שבזכות זה יש לי את היכולת הזו להסתכל על דברים מבחוץ, בראייאה אולי יותר רחבה. מצד שני אני מפה, מבאר-שבע, הכי הארד-קור ישראליות, בבכל המובנים".  

בין קולנוע לטלוויזיה

על השאלה כיצד התגלגלה הקריירה של ריקליס מאז ימי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, הוא משיב ברצף סיפורים שממחישים את שאירע מאחורי הקלעים של סרטיו.

"למדתי שנתיים בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א ואחר כך שלוש שנים בבית הספר הלאומי לקולנוע בלונדון. וכשחזרתי זה היה נורא מתעתע. עבדתי כשישה חודשים ב'קיץ הפקות', של אבי כהן ויצחק צחייק. ניהלתי שם הפקת  פרסומות, ובאיזשהו שלב עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי, 'מה? אחרי חמש שנות לימודי קולנוע אני עושה פרסומות לאגוזים?'

"ואז נתנו לי לביים פרסומות, ובינתיים גם צילמתי את 'ביום בהיר רואים את דמשק' (1984), סרט סטודנטים שהפך לפיצ'ר, ונחמן אינגבר כתב עליו בזמנו: 'ביום בהיר עדיף ללכת לים'. לא דיברנו שנים והוא קטל גם את 'גמר גביע'. אבל יום אחד, כשיצא 'הכלה הסורית', קיבלתי טלפון לא מזוהה. זה היה נחמן, אני חושב שאז הוא כבר לא עבד כמבקר. הוא אמר: היה בינינו דם רע, אבל ראיתי את 'הכלה הסורית' ואני אומר לך שהוא יצירת מופת. אמרתי לו, 'נחמן, You are my best friend'.

"האמת היא שכשחזרתי לארץ קיבלתי החלטה מורכבת, כי הייתי כבר אבא ונכנסתי לחיים השוטפים, אז אמרתי - אני עובד בזה. לא בחלתי בפרסומות כי גם מזה למדתי. מהלחצים של הלקוח, מהעמידה בלוחות הזמנים, מהעבודה מול הפרסומאי וכו'.


ערן ריקליס ונטע ריסקין על סט "מסתור", צילום: גורדון טימפן


"ב-1990 התחלתי לצלם את 'גמר גביע', כשהרגשתי שיש לי אג'נדה וסיפור טוב שגם ביסס את היכולת שלי לעבוד עם תסריטאים, במקרה ההוא איל חלפון. ואז רצתי ל'זהר', שלידתו הייתה מוזרה. סעדיה מרציאנו מהפנתרים השחורים פגש אותי בפרמיירה של 'גמר גביע'. הכרנו כי עשיתי עליו דוקו. והוא אמר לי, 'אני יודע מה יהיה הסרט הבא שלך'. אמרתי לו, 'ספר לי'. והוא אמר, 'זהר ארגוב'. אמרתי לו, 'מה זהר ארגוב?' והוא השיב, 'עשית סרט על פלסטינים, אז אתה יכול לעשות סרט גם על תימנים'. כש'זהר' יצא (ב-1993) ראו אותו בסוף השבוע הראשון 30 אלף צופים, והיו שאמרו לי בהמשך שהם ראו אותו שלוש פעמים.

"לאחר מכן הייתה לי הבלחה לטלוויזיה כי בדיוק אז נפתח ערוץ 2, ובין 1994  ו-1999, אז יצרתי את 'צומת וולקן', עשיתי מלא טלוויזיה. 'סיבת המוות רצח', 'ייסורי אפריים' ועוד. את 'צומת וולקן' עשיתי ב-400 אלף דולר והפצתי אותו לבד, אחרי שהמפיצים הגדולים לא רצו אותו, אז למדתי גם איך עושים הפצה וזה היה נורא מעניין. הסרט עבד סביר, לא מדהים, אבל בהמשך הפך לקאלט.

"אחרי 'צומת וולקן' עשיתי את 'המשאית', סדרה שהייתה בנויה כמו פיצ'ר. ובעקבות הסדרה בת חמשת הפרקים 'סיבת המוות רצח', שהוקרנה ב'רשת'   ב-1997, רם אורן, שכתב את הסינופסיס, נורא התלהב ואמר לי, קח את כל הספרים שלי ותראה אם אפשר לעשות מהם סרטים.

"לקחנו את 'פיתוי' והלכנו ל-ICP (שהפעילה בזמנו את ערוצי הכבלים 3 ו-4), שם היו אחראים על ההפקות עמיר מאורי ונפתלי אלטר. שאלתי אותם מי יביים את זה. אמרו לי, 'אתה'. אמרתי שזה לא בתוכניות שלי. אז אמרו לי, 'אם אתה לא מביים אז אין סרט'. אמרתי, 'אם תפיק - אביים, נעשה סרט אמריקאי כזה'. ליהקתי אותו טוב: דפנה רכטר, אורנה פיטוסי, שרון אלכסנדר. זה היה ניסיון לעשות משהו מקצועני, מלוטש, קצת אירוטי. כמובן שלעומת '50 גוונים' של היום זה סרט ילדים".


ערן ריקליס, צילום: איתן ריקליס


מהמקום הזה של יצירה רצופה לאורך שנים, יש לך תובנות על התחום הזה שבו בחרת להתבטא?


"אני באמת מרגיש שכשאתה נמצא במסלול קבוע של עשייה, קשה לך לעצור ולחשוב על כל מיני היבטים של איך רואים אותך מהצד. אני מסתכל על העניין  של מה היוצר עובר עד שהוא מגיע לפרמיירה של הסרט שלו, ואז יש תחושה לפעמים שכל המאמץ הזה לא מוערך מספיק. אין קורלציה בין מה שמשקיעים למה שמקבלים בסוף, והעובדה שאין הערכה זה לא דבר מכעיס אלא מכאיב. הקולנוע הוא הכי מסובך מבין האמנויות. התיאטרון למשל הרבה יותר מוגן.

"קולנוע הוא ריצה למרחקים ארוכים. כששואלים אותי למה אני עושה סרטים בכזו אינטנסיביות, התשובה היא פשוטה: כי אני יכול. האג'נדה שלי היא לעשות סרטים שמעניינים אותי וגם אחרים שמוכנים ללכת איתי. זה ממש לא פשוט למצוא כל פעם מחדש פרטנרים לדרך - שיהיו גם שותפים אידיאולוגיים וגם כלכליים. זה מקצוע שמחייב הקשבה, דיפלומטיה ופוליטיקה".

למועדי מופעים >

31/01/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע