סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: נחום מוכיח סקירה של מבחר מסרטי פסטיבל חיפה
 

 
 
במוצ"ש ייפתח פסטיבל הסרטים ה-35 על הכרמל. קבלו סקירה של 15 מהסרטים הבולטים שיוקרנו באירוע


"מי אתה חושב שאני" (צרפת-בלגיה 2019, 101 דקות)

סרטו של סאפי נבו, אדפטציה לרומן שחיברה קאמיל לורן, נוגע בעולם האשליות המתעתע של המרחב הדיגיטלי והרשתות החברתיות. כאן, בהקשר ספציפי לנישת הדייטינג. קלייר (ג'ולייט בינוש), רווקה כבת 50, יושבת מול הפסיכולוגית שלה, ד"ר קתרין בורמנס (ניקול גרסיה) ומספרת לה כיצד נסחפה לפרשיית אהבים וירטואלית. היא מגלה כי פתחה לעצמה עמוד פייסבוק מזויף, בו הציגה עצמה כקלרה, בת 24, וזאת כדי לעקוב אחר מאהבה לודו. כך מגיע אליה אלכס (פרנסואה סיוויל), צעיר יפה תואר, חברו של לודו ומתאהב בדמות הפיקטיבית שלה, בעיקר לאחר שהיא מוסיפה תמונת פרופיל של צעירה יפהפייה, בת משפחה שלה. הקשר בין השניים הולך ומתהדק, ומהתכתבות בהקלדה הם עוברים לשיחות טלפון, אבל מכאן ואילך הקשר "נתקע". קלייר יודעת שאם הם ייפגשו והוא יגלה כי היא בת כפול מהגיל עליו הצהירה, וגם די רחוקה מתמונת הפרופיל אותה הציגה. עם זאת, כפי שהיא מספרת לד"ר בורמנס, יש ביניהם כימייה נהדרת שהשיחות הטלפוניות רק מחזקות אותו. הקשר הווירטואלי של קלייר עם אלכס מציף אותה, מספק טעם חדש לחייה ומזין את עולם הפנטזיות הרומנטי שלה. לבסוף היא נעתרת לו וקובעת איתו פגישה. זו דרמה פסיכולוגית הנוגעת בקסמה המהפנט והמכשף של הפנטזיה הרומנטית, שלא אחת מנתק מהמציאות, ויחד עם זאת בסיכונים, בהטעיות ובאשליות של החיזור בעולם העכשווי באמצעות הרשתות החברתיות. ג'ולייט בינוש הצליחה לפענל לעומק את הדמות שתפר הבמאי נבו למידותיה ועושה תפקיד מעולה.



מי אתה חושב שאני, תמונת יחסי ציבור


"בלון" (גרמניה 2018, 126 דקות)

ראינו בעבר את "חיים של אחרים" ו"להתראות לנין", ובשנה שעברה את "שתיקה רועמת". בדיוק לסוגה הזו - של גילויים רוח החופש המרדניים במזרח גרמניה שלפני נפילת חומת ברלין - משתייך גם "בלון". סרטו של מיכאל בולי הרביג מתבסס על מקרה אמיתי שהתרחש ב-1979, תקופת המלחמה הקרה. פטר (פרידריך מוק) ודוריס (קרוליין שוש) שטרלזיק וגונטר (דיוויד קרוס) ופטרה (אליסיה פון ריטברג) ווצל, שני זוגות נשואים עם ילדים הגרים בעיר טורינגן, שמתכננים בחשאי לערוק ממזרח גרמניה למערבה. הם תופרים מבדים בלון פורח ומשתמשים בידע הטכני שלהם כדי להכינו לריחוף, שיטיס אותם למערב גרמניה. אלא שהמבצע, שתוכנן לפרטיו, לא עולה יפה ובגלל תנאי מזג האוויר הבלון נוחת בשטח הטריטוריאלי של מזרח גרמניה. שתי המשפחות אורזות את עצמן בזריזות וחוזרות לבתיהן, אם כי שרידי הכדור הפורח נותרים בשטח. הדבר מעורר כמובן את חשדם של אנשי השטאזי, המשטרה החשאית ואלה, בדרבון מפקד נוקשה, פותחים בחקירה מאומצת לאיתור הבוגדים שניסו לברוח מהמדינה הסוציאליסטית. במקביל, שתי המשפחות לא אומרות נואש ומתחילות לתפור כדור פורח חדש, יותר חסין לפגעי האקלים. מכאן הנרטיב הוא של סרט מתח העוקב במקביל אחר הכנות שתי המשפחות להמראה מחודשת, תוך כדי נקיטת אמצעי זהירות שימנעו את גילויים על ידי השלטונות, ובמקביל את התפתחות החקירה שמגמתה לחשוף ולאתר אותם בטרם יוציאו לפועל שוב את מזימתם. למרות בניית הסיפור, לפחות בחלקו השני, כמותחן, ושינויים בתסריט לעומת העובדות האמיתיות (בין היתר היו שלושה כדורים פורחים שהמשפחות העלו לאוויר, ותיאור ההכנות למבצע הנוסף כשבמקביל הם הולכים ונחשפים על ידי המשטרה החשאית – מה שמתאים לסרט אבל בחיים התנהל באופן קצת שונה) מדובר בעבודת קולנוע חזקה, דינמית, מציתת דמיון ומעוררת השראה.


בלון, תמונת יחסי ציבור



"בשורות טובות" (ישראל 2019)

לארז תדמור יש לא מעט קבלות בקולנוע הישראלי. הוא יצר את "זרים" ו"הבן של אלוהים" (עם גיא נתיב), "סיפור גדול" (עם שרון מימון), "ארץ פצועה" ו"נמל בית". אבל "בשורות טובות", המבוסס על פרק אוטוביוגרפי בחייו, הוא סרטו האישי ביותר. את התסריט כתב יחד איתו רועי אסף, המשחק בתפקיד הגברי הראשי. טלי (נלי תגר) ולירן (אסף), זוג בשנות ה-30 לחייהם, מנסים להביא ילד לעולם. הרופא המומחה המטפל בהם (אלי גורנשטיין) מבהיר להם שהבעיה היא אצל לירן, אבל דווקא טלי היא זו שתצטרך לעבור טיפולי פוריות כואבים. המצב המורכב מעמיד אתגר פיזי ונפשי לא פשוט בפני בני הזוג, מה גם שנוסף לכך הלחץ הגלוי והסמוי של בני משפחותיהם. משפחת האב מתגורר בעוטף עזה וכשנופלים טילים מתאכסנת בביתם של טלי ולירן, מה שמוסיף למתח. תוך כדי התהליך נקלעים בני הזוג למשברים קטנים כגדולים בינם ובין עצמם ובינם ובין המשפחות, הם לא מסוגלים לתפקד במקומות העבודה שלהם והמצב רק הולך ומדכא ומדכדך אותם מרגע לרגע. תדמור יצר סרט מרגש ונוגע ללב העוסק בבעיה רגישה של זוגות לא מעטים. הוא יודע לשרטט בעדינות את המקומות בהם הרומנטיקה החזקה מנצחת את התהליך הרפואי אבל גם את אלה בהם האינטימיות נפגעת בגלל התהליך הרפואי והופכת טכנית עד כדי ייאוש. הוא מעצב בדיוק רב את התסכולים, ההאשמות ההדדיות והבושה שלהם מפני משפחותיהם והחברה בתוכה הם פעילים וגם מיטיב לעצב את הפולקלור הססגוני ואורח החיים של בני משפחתו הדרומית של לירן. עם אוולין הגואל, שמיל בן ארי, רמי הויברגר, אילן דר, ערן פסח, אייל רוזאלס, רבקה בכר, תום אנטופולסקי.           


בשורות טובות, תמונת יחסי ציבור



"לידה" (ישראל 2019, 108 דקות)

זהו הפרק המסיים של הטרילוגיה המרתקת של ירון שני (שייצג את ישראל ב-2010 באוסקר הסרט הזר כבמאי "עג'מי", יחד עם סכנדר קובטי). פרקיה הקודמים היו "עירום" ו"עיניים שלי", שזיכה את שני בפרס הבימוי ואת ערן נעים בפרס השחקן הראשי. הוא מכוון הפעם את העדשה לסיפורה של אביגיל (סתיו אלמגור), אשתו של רשי (נעים) מ"עיניים שלי" ולעבר שתי גיבורות נוספות, יעל (אורי שני) ונעמה (לאה טוניק). לכל אחת מהן העולם שלה. אביגיל היא אם מגוננת לבתה, אשתו של רשי ועובדת כאחות. כלפי חוץ היא מקריבה עצמה למען כל סובביה אך בפנים היא חשה תסכול ואת הזעם שלה היא מפנה כלפי עצמה. יעל היא בת פגועה שהוזנחה על ידי הוריה. היא שואפת להיות האמא של כל היתומים, אך מזניחה את האחת הזקוקה לאהבתה אולי יותר מכל, אחותה נעמה. זו מלווה את אביה החורג שהתעלל בה לבית אבות, מרחמת עליו ובה בעת היא כל כולה פקעת עצבים שמתפוצצת על כל סובביה. בלילה היא עולה על מדי הסוואה של דיילת אך מחליפה אותם בלבוש סקסי מינימליסטי כשהיא מגיעה למועדון בו היא עובדת כמספקת יצרי חרמנות של גברים. ירון שני בדרכו המיוחדת: עבודה עם נון-אקטורס ותסריט שנכתב על ידם יחד איתו בשטח, מצליח ליצור כאן סרט אותנטי על אחווה נשית. הסצנות שלו, שיש בהן הרבה מלל בדרך כלל, נראות כאילו נעשו באימפרוביזציה, ולכן יש בהן את הערך המוסף של הטאץ' האנושי הטבעי. מצאתי כאן סיפור יותר אניגמטי, טעון ועגול מאשר בסרטי הטרילוגיה הקודמים. אתה מאמין לנשים האלה, לקונפליקטים המורכבים המעסיקים אותן, ולצורך הנואש שלהן לאהוב ולהיות נאהבות.              


לידה, תמונת יחסי ציבור



"אלפא: הזכות להרוג" (הפיליפינים 2018, 94 דקות)

על רקע מכת הסחר בסמים הבלתי נשלטת בפיליפינים, מגולל הבמאי ברילנטה מנדוזה סיפור קולנועי שיש בו הכל: אקשן, מתח, סיפורים משפחתיים ושחיתות בכל דרגי ההיררכיה, מהחבר'ה מהמעמד הפשוט שרק רוצים לשרוד ועד קודקודי המשטרה והשלטון בכלל. היחידה המיוחדת לטיפול בפשיעה חמורה משנסת מותניים ויוצאת למבצע שיביא למעצרו של אבל, אחד מבכירי מאפיית סוחרי הסמים במנילה. אחד הקצינים הממונים על הפעולה בשטח הוא אספינו (אלן דיזון), שנעזר בחשאי באלייז'ה (אלייז'ה פילאמור), דילר רחוב קטן שהפך למודיע שלו ומספק לו את המודיעין למבצע. הפעולה הופכת לקרב יריות ואלימות קיצונית בין יחידת המשטרה וכנופייתו של אבל, בפרברי מנילה. אלא שחיסולו של אבל רק מחריף את הבעיה, כי בפועל אין מה שימנע את המשך הסחר בסמים המאוד רווחי שכולם נהנים ממנו. למרות צוותי שוטרים העורכים מעצרי פתע ואפילו בודקים ועורכים חיפושים על אנשים ברחוב, מוצאים טייקוני הנרקוטיקה דרכים יצירתיות להפיץ את מרכולתם - בין היתר באמצעות משלוח יונים "מאולפות", הנושאות איתן סמים ואת מסלולי המעוף שלהן קשה למשטרה לאתר ולמנוע. ומתברר שכל חוליה אנושית בנתיב הסמים גוזרת את הקופון שלה מהמשלוח וכך גם לראשי המשטרה, הנהנים אף הם מהסחר, אין אינטרס אמיתי למנוע אותו. מנדוזה, במאי עתיר ניסיון, בונה במיומנות את עלילת סרטו והנפשות הפועלות ומפעיל במיומנות את שחקניו ואנשי הצוותים הטכניים. הסרט לא מחדש יותר מדי בכל הקשור לשחיתות, למחולליה ולמרוויחים ממנה, אבל הסרט מקצועי, מותח ומעורר עניין.



אלפא: הזכות להרוג, תמונת יחסי ציבור


"סוג של שתיקה" (צ'כיה 2019, 96 דקות)

סרט הביכורים של מיכל הוגנאוור. מיה (אליסקה קרנקובה), צעירה בת 20 פלוס מפראג, מגיעה לבית משפחה בורגני בעיר אירופית קטנה (לא מזוהה בסרט, אבל זו בעצם ריגה, בירת לטביה). היא נשכרה להיות אופר לסבסטיאן (ג'ייקוב ג'וטה), בנם בן ה-10 של אמא (מוניק הנדריקס) ואבא (רולנד פרנהוט). הורי הילד מכילים על בנם משמעת קפדנית ומנחים אותה להתנהג בהתאם. מיה נחשפת לאווירת התנהלות וחינוך הילד הנזירית-מינימליסטית הכבדה ולרוטינת הפעילות בבית. ככל שנוקפים הימים ההורים חודרים יותר ויותר לפרטיותה של מיה ואף גורמים לה, באמצעים פסיכולוגיים ובאיומי פיטורין, לשתף איתם פעולה בהכאת הילד כאקט של ענישה ובכלל להבין את מהות החינוך הספרטני שלהם. באחד הימים נעלם סבסטיאן וילד אחר מגיע לבית במקומו וגם איתו מתבקשת מיה לנהוג בהתאם ל"ערכים" שאבא ואמא הקנו לה. לאורך הסרט הטעון רגשית, שמצולם בצבעי פסטל מונוכרומטיים והאסתטיקה שלו נקייה, שקטה ומינימליסטית, אנחנו רואים בעריכה מקבילה את מיה גם נחקרת על ידי אנשי משטרה, שמנסים להוציא ממנה וידויים על התנהגויות לא חוקיות בתוך הבית ותוך כדי היא מתחילה להבין שמשהו אינו כשורה בהתנהלות הבוסים שלה. עלילת הסרט היא בעצם אלגוריה לפעילותה המטרידה של כת "12 השבטים", שב-2013 בוצעה פשיטת משטרה על אחד ממקומות המסתור שלה בגרמניה, שם נחשפו 40 ילדים שהוחזקו במקום ועברו שטיפות מוח. מטרת הכת, שיש לה נכסים רבים בארה"ב ובאירופה, לגדל 144 אלף ילדים "טהורים", ובזכות זאת יוכל ישו לחזור לעולמנו. ככל הידוע הילדים שהכת מגדלת סופגים מכות שעה שהם מפגינים רגשות, משחקים  ולא מצייתים לבני המשפחות אליהן צוותו. וכדרכן של כתות, גם "12 שבטים" צברו ממון ורכוש במקומות שונים בעולם ויש להם חוות, אכסניות נוער, בתי קפה ומסעדות בארה"ב, קנדה, צרפת, אנגליה, ספרד, ברזיל ארגנטינה וצ'כיה.


סוג של שתיקה, תמונת יחסי ציבור


"יום לבן, לבן" (איסלנד 2019, 109 דקות)

סרטו של הלינור פלמאסון מתרחש בעיר פרובינציאלית באיסלנד. אינגימונדור (אינגבר סיגורדסון) הוא שוטר פנסיונר שעדיין פוקד את התחנה שלו ומסייע בעבודה המועטה הנדרשת במקום. הוא בשלבי התאוששות מהתאונה שקיפדה לא מזמן את חייה של רעייתו האהובה (שרה דוג אסגירסדוטיר). בראשית הסרט רואים אותה סוטה עם רכבה מדרך מושלגת וצונחת לתהום. אינגימונדור מתחיל לשפץ ולבנות מחדש את ביתו כשנכדתו הקטנה סלקה (אידה מקין הילנסדוטיר) מסייעת לו. בזמנו הפנוי הוא מגיע לתחנת המשטרה או משחק כדורגל עם קבוצת חברים. הקשר שלו עם בתו אלין (אלמה סטפניה אגוסדוטיר) ובעלה סטפן (הרלדור סטפנסון) לא חזק במיוחד והוא בעיקר משמש כמי ששומר על בתם-נכדתו כשהם עסוקים בעבודתם. בעת שהוא עובר על ציוד ומסמכים שהותירה אשתו המנוחה הוא מגלה מסרטת וידאו עם סרטון בו נראית האישה משתעשעת בעירום עם גבר זר והשניים מקיימים יחסי מין. אינגימונדור הנרעש מתבונן בחומר המצולם שוב, ומזהה את הבחור ששוכב עם אשתו כאחד מבני החבורה איתה הוא משחק כדורגל. אנחנו למדים שאהבתו לאשתו הייתה טוטאלית והוא אינו מסוגל לקלוט שהיא בגדה בו, ועוד עם גבר המוכר גם לו. מאחר שממנה כבר לא יוכל לקבל תשובות, הוא מחליט להוציא אותן מהאיש איתו ניהלה האישה מערכת יחסים אינטימית מאחורי גבו. ובתוך כדי התהליך, התנהלותו של אינגימונדור מתחילה לצאת משליטה. "יום לבן, לבן" זו דרמת מוסר ששלובים בה זה בזה התאבלות, יצר נקמה, תובנות לגבי טבעם האנושי הלא תמיד צפוי של הקרובים לנו והתפכחות מאמונה אבסולוטית במערכת יחסים אידילית ואידיאלית. ואת כל זאת מיטיב הבמאי לשרטט על רקע האווירה הצפונית הקפואה, האיטית והעצורה של איסלנד, כשמתחת לפני השטח פועמים בה יצרים עזים.


יום לבן, לבן, תמונת יחסי ציבור


"זהירות, ילדים" (נורבגיה-שוודיה 2019, 157 דקות)

זהו סרטו השני של דאג ג'והן האוגרוד, סופר, היסטוריון, הומניסט ובמאי נורבגי. בעת ויכוח בין ליק בת ה-13 ובן כיתתה ג'יימי בסמוך לשער מגרש הכדורגל הבית-ספרי שלהם, היא חובטת בו עם התיק שלה והוא מתמוטט, נלקח לבית חולים ושם מת. ליק היא בתו של פוליטיקאי ממפלגת שמאל, ג'יימי הוא בנו של פוליטיקאי ימני קיצוני. האירוע הטרגי מתסיס את בית הספר. את המורים והמחנכים ההמומים שפותחים מייד בחקירה לבירור נסיבות האירוע, ואת הורי תלמידי הכיתה שחשים שילדיהם שוב אינם מוגנים ובטוחים כשהם בחזקת אנשי החינוך. החיטוט הבלתי נלאה בפרשה, כשאחד העניינים הדחופים לבירור הוא האם ליק לא תועמד למשפט בגלל גילה הצעיר או משום שהיא לא התכוונה לגרום למותו של ג'יימי. אבל זה רק קצה קצהו של קרחון, כשנפשות פועלות רבות מנשוא דשות בעניין באובססיביות וחושפות סודות ושקרים. מתברר כי מנהלת בית הספר מנהלת רומן עם אביו של ג'יימי. לא שאסור להם, שניהם אנשים בוגרים פנויים, אבל למנהלת היה נוח שלא יפורסם דבר הרומן שלה עם איש המפלגה הנחשבת קיצונית. או האם דף פייסבוק לזכר ג'יימי תוקף את מדיניות הפרטיות של בתי הספר הנורבגיים הכפופים למשרד החינוך, משום בעלותו של תאגיד אמריקני על בית הספר של ג'יימי וליק. המקרה הטרגי פתח תיבת פנדורה או סוג של קן צרעות. האירוע הקשה והמטלטל הופך להיות קטליזטור לחברה הנורווגית, או למיקרוקוסמוס שלה, המגולם באמצעות אותה שכונה באוסלו בה שוכן בית הספר. הסרט מכיל המון מלל, שיחות והתחבטויות, מעשיות ופילוסופיות. ערכי בית הספר והחברה המקומית נבחנים מחדש, הסייסמוגרף של היחסים הבינאישיים הופך רגיש לכל אוושה ותנודה. זה סרט שיש בו המון מלל אבל שווה לתת לו צ'אנס ולו רק בזכות העובדה שהקהילה בוחנת את עצמה לאור המקרה, לא מקלה ראש בדבר ועושה הכל כדי להפוך אבן על אבן ולהבין כיצד יוצאים מהמקרה בצורה מכובדת ומכבדת. עם הנרייט סטינסטרופ, יאן גונאר רויזה, ת'ורנביורן האר.


זהירות, ילדים, תמונת יחסי ציבור



"לב העולם" (ליטא-רוסיה 2018, 124 דקות)

הבמאית נטליה משצ'אנינובה מציגה סיפור המתנהל באזור כפרי איש שם בפרובינציה רוסית. משפחה מנהלת משק חיות, בהם גם חוות בה מגדלים שועלים לשם אילוף כלבי ציד. אבי המשפחה הקשוח ניקולאי (דמיטרי פודנוזוב) שולט במקום ביד רמה, ולצדו  ובתם דאשה (יאנה סקסט), אם חד-הורית לילד קטן. במקום מועסק איגור (סטפן דבונין), וטרינר צעיר, בחור בן 25, טיפוס עצור ומבויש המנותק מבני משפחתו שנראה כי הוא סוחב אחריו עבר כאוב וטראומטי, ובהמשך נלמד לדעת שאמו האלכוהוליסטית זנחה אותו. הוא עובד בחווה במסירות, משרת את כל בני המשפחה, מציל כלבה פצועה ממוות ואף דואג לשקם אותה והוא למעשה חלק מהמשפחה. למרות שיש לו כוך מגורים נפרד, הוא אוכל יחד עם בני הבית. כשמתברר לו שאמו הלכה לעולמה, יוצא איגור לבנק המקומי כדי להעביר כסף שיסייע לבני המשפחה לקבור אותה, אך לא נוסע להלוויה. אין לו אמון בבני אדם, ובחיות לעומת זאת הוא בוטח ויודע שהן לא יבגדו בו. באחד המקרים בהם יוצאים איגור ודאשה יחד לנסות לגרום לכלבה המתאוששת לשחות, הם לא שולטים ביצריהם ונסחפים לסקס יצרי. הדבר משנה את האיזון בחווה וברוטינה של איגור, שכן מעתה שקיים מתח מיני בינו ובין דאשה, ואסור שהוריה יידעו על כך. אנשי ארגונים ירוקים בולשים סביב החווה כדי לבחון האם המשפחה מתעללת בחיות או נוהגת בהן שלא כשורה, והדבר גורם כאב ראש לא קטן לניקולאי ולאיגור, שמתפתה למעשה קיצוני. ניכר כי הבמאית משצ'אנינובה - שכתבה את התסריט עם בעלה, כוכב סרטה דבונין, שהוא עצמו וטרינר ואוהב חיות - מכירה את חיי והווי הכפר וגידול בעלי החיים. סרטה, שאפשר גם לאתר בו ביקורת על החברה הרוסית האורבנית המנוכרת שבגללה מעדיפים גיבוריה את החיים הבועתיים בכפר עם חיות, אותנטי ומדייק לפרטים. "לב העולם" הופך בהדרכתה לדרמה שקטה, נוגעת ללב וחודרת לנשמה.


לב העולם, תמונת יחסי ציבור

"מר ג'ונס" (פולין-אוקראינה-אנגליה 2019, 118 דקות)

הבמאית הפולנייה אניישקה הולנד כבר יצרה סרטים חשובים מבוססי סיפורים אמיתיים מתקופת השואה, "אירופה אירופה" ו"באפילה", ובפילמוגרפיה שלה גם "סוד הגן הנעלם", "ליקוי מאורות" ועוד. כאן ההיא בוחרת להביא למסך את סיפורו האמיתי הלא מוכר של גארת' ג'ונס (ג'יימס נורטון), עיתונאי-צלם וולשי הרפתקן, אמיץ ואמביציוזי, שיוצא ב-1933 למסע בברית המועצות הקומוניסטית. מאחורי זהותו העיתונאית עומדת גם משימה דיפלומטית חשאית אותה ביקש ממנו הפוליטיקאי הבריטי לויד ג'ורג' (קנת קרנהם): לברר איך באמת מתנהלת המדינה הסוציאליסטית תחת הנהגת הברזל של סטלין. את מסעו של ג'ונס מרכיבה הולנד כמותחן מרתק שהולך ונבנה כפאזל דרמטי בעל מוטיבים חברתיים, פוליטיים והומניים מובהקים. ג'ונס פוגש במוסקבה פקידי ממשל משתפי פעולה אך חשדנים, הבכיר שבהם וולטר דוראנטי (פיטר סרסגארד), ואף נעזר בצעירה אינטליגנטית יפה, איידה ברוקס (ונסה קירבי) בה הוא מתאהב. כאשר הוא לוקח רכבת למרחביה המושלגים של אוקראינה, מתבררת לו ההתעללות הנוראה של המנהיג הסובייטי העריץ בבני עמו הסובלים והרעבים ללחם – היפוכה הגמור של האוטופיה הסוציאליסטית שהמדינה מנסה להציג כלפי חוץ. השאלה היא עד כמה מוכן ג'ונס ללכת רחוק כדי לפרסם את האמת לאמיתה, אף שמופעלים עליו לחצים מכל הכיוונים להימנע מכך. מסעו של העיתונאי האידיאליסט ג'ונס סיפק השראה לג'ורג' אורוול (דמותו מופיעה בסרט בגילום ג'וזף מאוול) בכתיבת "חוות החיות". הולנד לא חוסכת באמצעים ויזואליים ובמוזיקה להגברת הדרמה, לא אחת באופן קצת מוגזם וצעקני, וגם מנסה להרכיב כאן סוג של אפוס קולנועי, שנשען קצת על המיתולוגיות הקולנועיות "ד"ר ז'יוואגו" ו"האדומים".



מר ג'ונס, תמונת יחסי ציבור


"קולות רקע" (ישראל 2019, 88 דקות)

הבמאי יבגני רומן ("איגור ומסע העגורים", "האיש שבקיר" מביא מבט אירוני מריר על האופן הקלוקל שבו נקלטו בארץ חלק מעולי חבר העמים בשנות ה-90. ויקטור (ולדימיר פרידמן) ורעיה (מריה בלקין), בני 60 ומשהו, היו קולות הזהב של הדיבוב הסובייטי במשך מספר עשורים. כל הסרטים הגדולים והקלאסיים שהגיעו מהמערב לברית המועצות דובבו על ידם בכישרון רב. בשנת 1990, עם ראשית התפרקות ברית המועצות, מחליטים בני הזוג היהודיים לעלות לישראל, גם בגלל הפחד מהעתיד המעורפל במדינתם, וגם בגלל מניעים ציוניים והזיקה למדינה. הם מגיעים לדירה לא משהו במרכז הארץ, ומפגישה עם חבר מתחום התרבות שעלה לארץ הרבה לפניהם מתברר להם שאין צורך כאן במקצוע שלהם, ולנסות את כוחם בעבודה בתיאטרון בשפה הרוסית לא נראה להם. תוך כדי התאקלמות ולימוד עברית באולפן, רעיה נתקלת בהצעת עבודה לדוברות רוסית. היא מגיעה למשרדה הרעוע של אוולין הגואל ומתברר לה שמדובר במרכזיה של שיחות אירוטיות ושהיא אמורה לספק גברים בטלפון ברוסית, באמצעות קולה הסקסי. תחילה היא מסרבת אך בלית ברירה מתחילה לעבוד שם. ויקטור מנסה כוחו בתיאטרון, אבל לא מתקבל בגלל שהטקסט שהוא עושה מ"חופי הכרך" אינו אלא חיקוי של מרלון ברנדו. זה מה שהוא יודע, לעשות חיקויים. אחר כך הוא מנסה כוחו בסבלות ובחלוקת דואר, עבודות שמתישות אותו. לבסוף הוא מוצא עבודה כמדובב סרטים לקלטות וידאו פיראטיות ומביא גם את רעיה למקום, אבל היא ממשיכה גם בשיחות האירוטיות, מגלה מה באמת היא יכולה לעשות באמצעות קולה ונכנסת לעניין יותר ויותר. יבגני רומן מביא באופן אמיתי, כן ונוגע ללב את סיפור הקליטה הרוסית מזווית שמתכתבת עם הקולנוע, אבל כל כך רחוקה ממנו.


קולות רקע, תמונת יחסי ציבור

"המחשמלים" (ישראל 2019, 90 דקות)

בסרטו של בועז ארמוני ("מסווג חריג") בשנת 1984, להקת הרוק "המחשמלים" הייתה על הגובה. היא זכתה בתואר תגלית השנה, היה לה להיט גדול אחד, היא הופיעה בתוכנית הטלוויזיה "עד פופ" וסומנה כהבטחה גדולה. אלא שהם לא השכילו לשמור על המומנטום. היום, כחבר'ה בני 60 הם עדיין מופיעים מדי פעם, אם כי בפני ועדי עובדים ובמלון הנופש/ בית הבראה "הגושרים", וגם משם הם מפוטרים בגלל קטטה בה היו מעורבים. היריב המוזיקלי הגדול שלהם שנושף בעורפם כל הזמן הוא דודו (טל פרידמן). מנהיג הלהקה מיקי תבל (צביקה נתן, שגם נמנה עם כותבי התסריט ומפיקי הסרט) לא אומר נואש והוא הרוח החיה שעומדת עדיין מאחורי חבריו, אותם מגלמים יגאל עדיקא (בסיסט ההרכב), שרון אלכסנדר (הקלידן) ואורי הוכמן (המתופף). האמרגן שלהם הוא ויקטור (אלי יצפאן). מיקי גר בוואן של הלהקה בחצר ביתו לאחר שנפרד מאשתו (אודליה מורה-מטלון) והיא כבר מנהלת רומן עם גבר חדש. מי שדואגים לצרכיו של מיקי הם בתו החיילת (אלה ארמוני, אחותו של הבמאי בועז) והחבר שלה (אלישע בנאי). פתאום מסתמנת להם הזדמנות חדשה להופעה בארה"ב, שאולי תחזיר אותם לעניינים בגדול, ולשם כך הם מקבלים עצה, להצטייד בזמרת טמפרמנטית צעירה, אנה (תמרה קלינגון), שתעשה את ההבדל. בין שחקני האורח אפשר למצוא בקומדיית המוזיקה הנוסטלגית הזו לאייטיז את שימי תבורי, סי היימן, דפנה ארמוני ועידו מוסרי.



המחשמלים, תמונת יחסי ציבור

"שעתו האחרונה של מר קול" (ישראל  2019, 80 דקות)

יהושע סובול חיבר את המונודרמה עטורת הפרסים ודורון ערן עיבד אותה לקולנוע. לעורך הדין מיקי קול (אוהד שחר) נותרה שעה בטרם ייכנס לבית הכלא בעוון תקיפת שופט שפסק נגדו. קול עומד בכניסה לכלא כשהוא מקבל שיחת טלפון שטורפת את הקלפים ומגלה כי עדיין לא הכל אבוד. וזאת שלאחר הפסיד במשפט את אשתו, הונו וחירותו. במהלך אותה שעה, באמצעות שיחות טלפון עם הנשים בחייו ודרך הבזקי זיכרונות, מגלה קול את האמת אותה לא ידע על המשפט ועורך עם עצמו חשבון נפש נוקב. כמו המונודרמה עליה הוא מבוסס, גם הסרט רווי טקסטים והרבה פחות "אקשן", ומצריך ריכוז ותשומת לב לנאמר. לערן יש פילמוגרפיה עשירה מאוד כמפיק והוא גם ביים, בצד הפקה, כמה וכמה סרטים (ברשימה: "הדרך לעין חרוד", "תסתכל לי בעינים", "טאהרה", "להיות כוכב", "רגליים קרות", "נמס בגשם", "סנאפשוט", "רוח חדשה"). אבל דומה שזהו סרטו המאתגר ביותר, וגם המינימליסטי ביותר, כפי שניתן להבין. הוא נשען על שחקן אחד, אוהד שחר - ששיחק אצל ערן ב"רוח חדשה" ובין היתר הופיע גם ב"היורד למעלה" ו"עץ הדומים תפוס" - שעושה תפקיד מצוין ובעצם כל משקל הסרט נשען עליו ועל משחקו.


שעתו האחרונה של מר קול, תמונת יחסי ציבור


"סקין" (ארה"ב 2018, 120 דקות)

הבמאי גיא נתיב זכה באוסקר על סרטו הקצר "סקין", אבל כאן מדובר בסרט באורך מלא, שאמנם עוסק באותו נושא, אך שונה ממנו במובנים רבים. "סקין" מבוסס על סיפורו של בריאן וידנר (ג'יימי בל), גבר צעיר חסר כל שאומץ בילדותו על ידי כת של גלוחי ראש גזענים וכנגד כל הסיכויים עבר תהליך אמיץ ומעורר השראה כדי להפנות את גבו לשנאה ולאלימות ולהתנתק מחייו הקודמים. זאת בעזרת פעיל אפרו-אמריקאי, האף.בי.איי. ומערכת היחסים שלו עם ג׳ולי, אם חד-הורית לשלוש בנות. בריאן חי בפחד תמידי שעברו האפל ירדוף וישיג אותו דווקא כשהוא מחוץ לכת האכזרית, יותר חשוף ופגיע. הסיפור מבוסס על סרט טלוויזיה דוקומנטרי מ-2012 בו תואר וידנר, חבר בכנופיית גזענים מסוכנת באינדיאנה, כגזען הכי מבוקש על ידי האף.בי.איי. הוא היה מכוסה בכתובות קעקע גזעניות מכף רגל ועד ראש וביצע שוב ושוב פשעי שנאה. ואז הוא פוגש בג'ולי ומתאהב בה ובבנותיה ממערכות יחסים קודמות. השניים נישאים וכעבור שנה נולד להם בן משלהם. אז מתעוררים בו חושי אחריות לאישה שאיתו ותחושת אבהות לילדיהם והוא מוכן לקחת את הסיכון ולעזוב את חבורת הגזענים שלו, מה שגורר איומים על חייו מצדם. בעזרת האף.בי.איי ו"המרכז המשפטי לדרום העני" הוא ממשיך בתהליך בו החל באומץ ובנחישות. בדרך הוא עובר 25 ניתוחים כואבים להסרת כתובות הקעקע הגזעניות. לבסוף הוא מסייע בהבאתם למאסר של חברי הכנופייה הגזענית בה היה חבר. גיא נתיב יצר סרט אפל ודחוס, מתוח ואינטנסיבי. לעיתים אפילו מותיר תחושת אי נוחות בעת הצפייה, אבל זה מתבקש כאשר עוסקים בנושא כל כך מטריד, נתעב ומגונה.


סקין, תמונת יחסי ציבור



"התשוקה של אנה מניאני" (איטליה-צרפת 2019, 60 דקות)

יפה עשה הבמאי אנריקו צ'ראסואולו שבסרטו התיעודי, המבוסס על קטעי ארכיון שלא נחשפו, החזיר לתודעה את הדיווה וכוכבת הקולנוע האיטלקית הגדולה אנה מניאני. הוא מציג את הביוגרפיה המורכבת שלה, את החיה היצרית ועזת ההבעה שנעשתה כשהתגלתה כשחקנית. השחקנית שהפכה לסמל הניאו-ריאליזם הייתה מופלאה ופשוטה, קומית וטרגית, שבירה ופראית. היא לא הייתה מודל יופי טיפוסי, אבל מגנטה אליה את כל מי שצפה בה. בנה לוקה מניאני מביא עדויות עליה ממקור ראשון. היא הייתה פמיניסטית שהקדימה בהרבה את זמנה. גדלה בתקופה הפשיסטית של מוסוליני, בבית סבתה לאחר שאביה זנח את המשפחה וגם אמה הותירה אותה מאחור ועקרה  למצרים. זה לא מנע ממניאני לממש את עצמה כשחקנית. היא התחילה בקבוצת תיאטרון, זכתה בתפקידים קטנים והרשימה את רוברטו רוסליני וויטוריו דה סיקה. נישאה לגופרדו אלסנדריני, מבמאי צ'ינצ'יטה הנודעים בתקופה הפאשיסטית, שבגד בה על ימין ועל שמאל. גירושין. הבאת ילד לעולם עם השחקן מאסימו סראטו, וגידולו לבדה. כיכוב ב"הנס", של רוסליני, ששם אותה על מפת המגף האיטלקי בגדול. כיכוב בסרטים בזה אחר זה. התפקיד המכונן אצל רוסליני ב"רומא עיר פרזות", שהצית סיפור אהבה גדול ביניהם ועוד שיתופי פעולה מקצועיים פוריים. עד שהגיעה אינגריד ברגמן ורוסליני נשבה בקסמה, התאהב בה והעניק לה את התפקיד ב"סטרומבולי", שכתב עבור מניאני. מניאני עושה סרט עם לוקינו ויסקונטי, "בליסימה" ועוד אחד עם ז'אן רנואר. מרלן דיטריך אומרת עליה שיותר מאשר שחקנית היא "כוח טבע", ועל המסך זה יותר חשוב מלהיות שחקנית. כיבוש אמריקה. טנסי וויליאמס חברה מעבד בשבילה את "קעקוע שושנה", עבורו זכתה באוסקר הראשון של שחקנית איטלקיה כשלצידה כיכב ברט לנקסטר. אחר כך כיכבה בעוד סרטים אמריקניים, לצד אנתוני קווין ומרלון ברנדו. עד היום היא נחשבת לאחת השחקניות המוערכות בכל הזמנים.


התשוקה של אנה מניאני, תמונת יחסי ציבור



פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-35 חיפה יתקיים בין התאריכים 21-12 באוקטובר 2019 ברחבי חיפה.

להזמנת כרטיסים
 



10/10/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע