הכל בגלל חתול
 
זה התחיל בחתול. כלומר ברעיון לכתוב מחזה על חתול. לא מפתיע כשמדובר בהדס קלדרון, שחקנית, מחזאית, במאית, המנהלת האמנותית של תיאטרון ארצי לילדים ולנוער ואקטיביסטית עם מנוע טורבו בכל הנוגע לבעלי חיים. בשנים האחרונות היא כתבה עם שותפהּ ליצירה, עודד אהרליך, מחזות שובי לב ומעוררי אמפתיה כלפי ההולכים על ארבע. "החבר הכי טוב שלי", "לציונה יש כנף אחת" ו"בוא אליי פרפר נחמד" שבמרכזן בעלי חיים, הוצגו בחלקן בבכורה בפסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים ונוער, קטפו פרסים, נעטפו בביקורות משבחות ורצות בכל הארץ. ובחזרה לחתול.

קלדרון חיפשה שיר שעוסק בחתולים שישולב במחזה החדש. מכאן לשם נתקלה ב"שיר החתולים", פזמון ממזרי על חבורת מזונבים יללנים בחצר מאת ע. הלל וסשה ארגוב ובביצוע להקת התרנגולים של נעמי פולני. המפגש עם השיר של "התרנגולים" עורר את סקרנותה וכך, מצאה עצמה נוברת בשירי הלהקה המיתולוגית, חוזרת אחורה בזמן, מוקסמת מחדש. "חייבים לעשות עם זה משהו", אמרה לאהרליך וכך נותר לו במגירה מחזה על חתול ונולדה הצגה על התרנגולים.

ההצגה "הכל זהב" שביים משה נאור, עלתה בבכורה בפסטיבל חיפה בעיצומו של גל הקורונה הראשון. עם חרב הסגרים מעל לראשו, נערך הפסטיבל במתכונת קורונה ובסיומו, בצל שלל הוראות השעה המגבילות, החליטה קלדרון בשיתוף עם מייסד ומנכ"ל התיאטרון הארצי, סמי לוי, לשמור על פרופיל נמוך, וההפקה רצה בבתי ספר במסגרת סל תרבות.

החודש תעשה ההצגה את טבילת האש מול קהל רחב במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב וההתרגשות רבה. "זה מרגיש קצת כמו לידה מחודשת", אומרת קלדרון: "הקורונה עצרה את הפריצה החוצה ועכשיו זה קורה". 
 

הכל זהב, צילום: כפיר בולוטין

גשר על פערי הדורות
 
המחזה שרקחו קלדרון ואהרליך מחבר בין עבר והווה, מציע שכבה נוספת של תוכן מעולה שלהכיר ולהתיידד איתו לא רק מעשיר את עולמם של ילדים ומבוגרים, אלא גם יוצר הקשרים חדשים. זהו מחזה שמחבר את השכונה של פעם לחיים היום המתקיימים בעיקר במרחב הדיגיטלי המקוון, מחזה שמחבר בין דורות ומציע שיח חדש, מגשר, אלטרנטיבי.

זו הצגה על מפגש בין נכד לסבא שמתחיל לא משהו בגלל פערי הדורות, הבדלי אקלים, אורך רוח וחכמת חיים מול טמפרמנט מבעבע וחוסר סבלנות סימפטומטיים לרוח הזמן. אסף מגיע בלית ברירה לבקר את סבא שלו, יוסק'ה צימרמן. הוא שכח את המטען בבית ומה כבר אפשר לעשות בלי אייפון וחיבור ווי-פיי? דרך שירי "התרנגולים" הוא לומד להכיר את הילד שסבא שלו היה, את השכונה בה גדל, את החיים הסוערים וההרפתקאות שעבר. 

"כאם לשניים אני במאבק יומיומי לשלוף את הילדים מהמסכים, להוציא אותם החוצה, להפגיש אותם עם חברים אמיתיים מחוץ למחשב, לפלייסטיישן, לטלוויזיה. זו מלחמה קשה ומתסכלת שמתקיימת ברוב הבתים. אני לא יכולה לדבר איתם על מיינקראפט כי אני לא מבינה בזה כלום, אז אני מנסה לחשוף אותם לאופציות נוספות והמשחקים האלה של פעם - קדרים באים, תפסוני, חמש אבנים, שני דגלים - זו ממש הצלה, מבחינתי. לא סתם קוראים להם 'משחקי חברה'. לשחק ביחד זה זמן איכות נטו, כזה שמייצר זיכרונות ומחזק את הקשר וזה בדיוק מה שסבא יוסק'ה עושה בהצגה". 
 
https://www.youtube.com/watch?v=U3Xg1tgnwxg



"אצלנו אין אגו"
 
דרך שירי התרנגולים אסף משייט בין הזמנים אל מחוזות הילדות של סבו שאינם מוכרים לו ובחזרה. "שיר השכונה", שמתאר ילדות שכונתית אורבנית שזֹהרה הוּעם עם עידן הטלוויזיה, המחשב והאינטרנט; "יוסי ילד שלי מוצלח", שמספר על הילד החולמני שהיה ויש גם את "פנס בודד", "ככה סתם" וכמובן "הכל זהב" של חיים חפר וסשה ארגוב, שמקפלים בתוכם את כל התום, היופי וחדוות הנעורים של ישראל בימי ראשיתה.

"רצינו להעביר את הילדים מסע שבתחילתו הם אולי נרתעים, כמו הגיבור, אבל בסופו לומדים להעריך את המקום שממנו בא דור ההורים", אומרת קלדרון. "יש משהו מעורר דמיון בפשטות ובשביל הילדים של היום, שמבחינתם מסכים זה העולם וכל דבר אחר הוא משעמם, זו דלת שכשעוברים בה מבינים שמכל דבר אפשר ליצור עולם עשיר של משחקים".

על הכתיבה המשותפת רבת השנים עם אהרליך, שבמהלכן יצרו 13 מחזות מקוריים חדשים, היא אומרת: "זו מתנה. אנחנו משלימים אחד את השני במחשבה ובביצוע". סוד ההצלחה קשור אולי לעובדה ששניהם מגיעים ממשחק. "לשחקנים קל יותר עם משחקי דמויות ומבחינת ריכוז, אנחנו, בניגוד לכותבים שאינם שחקנים, רגילים לעבוד עם אנשים. כותבים, בדרך כלל הם אנשים יותר מופנמים ורגילים לשקט. אצלנו זה הפוך. אנחנו רגילים לרעש, רגילים לדבר ולשמוע את עצמנו חושבים ביחד. לנו סיעור המוחות הזה עובד".

ומה עם האגו?

"אין אגו. רק החומר מעניין אותנו. אנחנו שליחי תוכן". 
 

הכל זהב, צילום: כפיר בולוטין

חוזרים לשורשים
 
את סבא יוסק'ה משחק בהצגה אברהם סלקטר (גרסתו הצעירה הוא תום חודורוב). הנכד, אסף, הוא דני לשמן. את שלושתם מקיפים, איך לא החבר'ה מהשכונה, להקת שחקנים צעירים שמבצעים בעיבודים חדשים של טל בלכרוביץ' את שירי התרנגולים.

המעבר בין הזמנים מתאפשר באמצעות מאפיינים תקופתיים, אביזרים, צבעים חזקים מול צבעים דהויים שמזכירים גלויה ישנה מפעם וכוריאוגרפיה של תום אפלבאום, שנשענת על ההעמדות המקוריות של נעמי פולני, האישה והאגדה, שהייתה הראשונה בישראל שעטפה מוזיקה במעטפת ויזואלית, הפכה שירים לוינייטות תיאטרליות ויצרה סגנון בימתי חדש.

כשההפקה עלתה לראשונה בחיפה אמר הבמאי, משה נאור: "בסופו של יום זהו אמצעי או הצעה שמאפשרת לצופה להתיידד עם שורשיו". את משחקי הגומי, החבל והקלאס החליפו טלפונים סלולריים, אייפד ומחשב אבל, אם תרצו, השכונה היא אותה שכונה ולקשר האנושי, לקרבה חברתית, אין תחליף. לפחות בינתיים. והחתולים? הם יחכו.

הדס קלדרון, צילום: רמי זרנגר

לרכישת כרטיסים