לוקח נשימה עמוקה
 
רמי באר אוהב את מה שהוא עושה. זה ניכר בכל. ארבעה עשורים של עשייה בתנועה מתמדת ממלאת בכל פעם מחדש את הקנבס הגדול שבאר פורש על הבמה, מוסיף עוד ועוד שכבות צבע לפרקי יצירה שהיא אחת, מתמשכת, חיה, משתנה, משתכללת, רבת פנים.

עכשיו הוא לוקח נשימה עמוקה ומרשה לעצמו, בפעם הראשונה, לבקר בנקודות שונות בזמן, לצלול אל בין השכבות, המעידות על מי שהיה מתוך המקום בו הוא ניצב כעת. מזמן הווה באר שולח יד ושולה רגעים נבחרים, זיכרונות שניכר כי פועמים בו, מניח אותם זה לצד זה, תופר אותם לכדי קונטקסט חדש, כמו יסודות לשכבה נוספת, מערבב את הצבעים, מדלל ומוסיף עליהם, ומאפשר בנדיבות רבה להתבונן בהשתקפותם מבעד לזמן שחלף ונתן סימנים בטקסט, ביוצר עצמו וגם בקהל.

"גרסת הבמאי", שעולה כעת, איננה עוד קולאז' רטרוספקטיבי ערוך ליוצר משמעותי עם גוף יצירה רחב היקף, אלא מבטו של היוצר על מי שהיה, על מי שהוא, על עולמות פְּנים והלכי רוח שעם הזמן, עברו טרנספורמציה, השתנו וחוללו שינוי. זהו למעשה דיאלוג עם זיכרון, חזרה לחומר גלם שאינו בהכרח בפיזיות אלא בדי.אן.איי, במקום החמקמק הזה שבו מתחילה התנועה.     
 

גרסת הבמאי, צילום: אייל הירש


זה המושך בחוטים
 
גרסת הבמאי, הוא מונח שהושאל מעולם המושגים של הקולנוע ואיכשהו זה לא מפתיע. באר, הלוא, נע בין דיסציפלינות הן בשפתו התנועתית הדיפוזית, שמטשטשת גבולות בין ז'אנרים שונים ומתיכה אותם זה לתוך זה, והן במלאכה עצמה בה הוא ה"פַּפִּיטְיֶיר", המושך בחוטיהּ ומנצח על כל מרכיביה - תנועה, חלל, תלבושות, תאורה, קומפוזיציה והמוזיקה, שאינה רק מלווה, אלא עוטפת ומחברת את הנקודות, נותנת הד לעולמות שבאר יוצר.

בהשאלה, "גרסת הבמאי" של באר היא מעין מצפור, נקודת גובה ממנה ניתן להתבונן במרחב, להעריך אותו, להתפעל. וזו בהחלט עבודה שמותירה רושם עז. זו לא רק היריעה הרחבה, ארגון המבע התנועתי, ארטילריה כבדה של מבנים ושלל מרכיבים חזותיים – רצף פריימים אסתטיים שבאר כה מיטיב למסגר - שהופכים את העבודה הזו לאירוע יוצא דופן. זה גם לא הביצוע המצוין של רקדני להקת המחול הקיבוצית, אנסמבל הדובר ברהיטות את שפתו של באר, משתכלל ומדייק את עצמו מעבודה לעבודה. מה שהשתנה זו נקודת המבט, הפרץ, הבעבוע והשחרור. זו אולי הפעם הראשונה לאורך ארבעים שנות יצירה שבאר מרשה לעצמו, אבל באמת ומכל הלב, לחגוג.

וכן, "גרסת הבמאי", איך שלא נהפוך בזה, היא חגיגה שחורגת מגבולות הגזרה המהורהרת, תמיד סוערת, על פי רוב נוגה, המזוהה עם כתב ידו. יש בעבודה הזו, לצד הליריות, גם שמחה וגאווה והתרגשות, שנותנת לעצמה לפרוץ וזה מתגלגל הלאה מהבמה אל האולם. אפשר היה לראות ולהרגיש את הוויברציות היטב בערב הגאלה החגיגי שציין, באיחור מפאת הקורונה, יובל להקמתה של להקת המחול הקיבוצית שייסדה יהודית ארנון שעל ברכיה התחנך באר. כשבסופה של עבודה, אחרי שנסגר מעגל והרקדנים שבים ונאספים, כמו בתחילתה, למעין כוראל הודיה, מזמור אהבת הקהל, לאחר שהרקדנים השתחוו והאולם כולו נעמד על רגליו, עולה גם באר לבמה, קד כדרכו, פורש זרועו לכיוון הרקדנים כמחוות תודה. עד כה סטנדרטי. ואז לפתע מתחיל הכוריאוגרף, הסיבה והמחולל, לנצח בשרביט דמיוני על רקדניו וזה דיאלוג מקסים שכולו לב, המאפשר ולו לרגע להיכנס כדי סדק במרחב האינטימי שבין אמן לחומר, במקרה זה, בין יוצר במחול לרקדנים שנותנים ליצירתו גוף ונפש. 


גרסת הבמאי, צילום: אייל הירש

 
בתנועה מתמדת

השירה המלווה, כידיד נאמן, את גוף עבודותיו של באר ונותנת מילים לשפת התנועה המופשטת, היא גם עמוד השדרה המחבר את חוליות יצירתו הנוכחית. לכל אורכה של העבודה מוטמעים בתי שירו של דוד אבידן, "ריביירה", שפורק לפרגמנטים ומחיש נדודי מחשבות בין ההתרחשות הבימתית למילים ובחזרה. מכולם, זהו הדיאלוג הפנימי שמנהל המשורר עם מעשה הכתיבה, שקשה שלא להיעצר עליו ונדמה שהוא ממלל את תפיסתו של באר את הפעולה היצירתית.

 "והכתיבה אף היא אינה/ אלא תרכבת משנה/ של יצרים ותודעה/ של יסורים וידיעה". וזו התורה על רגל אחת. שפת המחול אמנם מופשטת, (גם כשמדובר במחול נרטיבי), אך כמו בשירה של אבידן, כך גם במחול של באר, מעשה ה"כתיבה" הוא תשלובת לא מפוענחת של יצר ותודעה.

אם היו ייסורים נראה שהם הפליגו הלאה מ"גרסת הבמאי" ואולי זו הידיעה המרגיעה שהקנבס לעולם לא יושלם כל עוד המושך במכחול, גם אחרי ארבעה עשורים של יצירה, בתנועה מתמדת.


גרסת הבמאי, צילום: אייל הירש



גרסת הבמאי, צילום: אייל הירש