משאלת לב ותקווה

שבת בבוקר יום יפה. רחובות תל אביב עדיין מנומנמים. פה ושם אפשר לראות הורים הלומי שינה עם תיקים גדולים וילדים קטנים יורדים את רחוב פרישמן בדרך מערבהּ. אבל לנו, הים יחכה. יש לנו תכניות אחרות. אני אוחזת בידו של מיכאל ואנחנו מטפסים במעלה המדרגות לתיאטרון בית ליסין.

האולם מלא בילדים בכל הגילאים. עוד רגע המסך ייפתח ולמשך שעה וקצת יתרחש קסם, שבסופו יתברר שיש מלאכים המהלכים בינינו על האדמה. או כך לפחות אומרת האגדה.

אלו ימים מורכבים וקשים, אבל באולם של בית ליסין, בעולם שנרקם על הבמה - בין רקיע לבין אדמה - רעשי הרקע של מלחמות ופוליטיקה פנימית, מתמסמסים ונעלמים איכשהו. שעה ורבע של חלום והתפכחות ומוזיקה נהדרת ולב מתרחב, נעצב ורוגש, זה לפעמים כל מה שצריך. זה לא אסקפיזם, זו משאלת לב ותקווה. 
 


המלאך, צילום: רדי רובינשטיין

לתת בו חיים חדשים
 
הגלגול הראשון של ההצגה, "המלאך", למחזה יפהפה שכתב אפרים סידון על פי אגדה קבלית, היה ב-2010. אז, הייתה זו הפקה משותפת של בית ליסין והמדיטק, שהחזירה את ציפי פינס אחרי זמן ארוך מדי לכסא הבמאית. זו הייתה תקופה אחרת, בה עוד ניתן היה להתנסות בפיתוח מסגרות שירחיבו גבולות ויאתגרו ברמה כזו או אחרת את הקיים.

ובבית ליסין השיקה פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית, סדרה לילדים שבקשה לפתוח דלת לקהל המחר ובה בעת להוות חממה לקבוצת שחקנים ויוצרים צעירים שהתגבשה לה בתיאטרון. שתי המסגרות, אמנם, גוועו למצער לאטן, אך ההצגה, שזכתה להצלחה רבה ובצדק, המשיכה פה ושם להציג.

השנה החליטו בבית ליסין שהגיע הזמן לנער את האבק מכנפיו של "המלאך" ולתת בו חיים חדשים. אחרי רענון ועדכון, מוצגת כעת ההעלאה המחודשת באופן קבוע כחלק מרפרטואר התיאטרון וזה כשלעצמו תירוץ למפגש מחודש עם מלאכים ובני אדם. 
 





המלאך, צילום: רדי רובינשטיין


המלאך, צילום: רדי רובינשטיין

למה איבדנו את התמימות?
 
זה מתחיל בשמים. שם, על ענן לבן, מחכים פרחי מלאכים לתורם להיוולד ולהשתגר ארצה כתינוקות. זה הרגע הזה שבו מלכיאל, המלאך האחראי, ייגע בשרביטו ברווח שבין האף לשפתיים וכל מה שהיה יישכח וחייהם כבני אדם יחלו. אין להם מושג מה זה אומר להיות בני אדם, אבל ההתרגשות, הסקרנות וגם החשש לקראת המעבר בין העולמות עצומים.

כששני מלאכים, חברי נפש, מגלים שרק אחד יישלח בשיגור הקרוב ארצה, הם מבטיחים שיעשו הכל כדי להתאחד למטה. זה שנשאר מאחור מחליט לגלוש ארצה על קרן שמש טרום זמנו, אך במקום איחוד מרגש יגלה בדרך הקשה שבני אדם אינם מלאכים ואיפשהו, בדרך מימי התום לבגרות, הם משתנים.

למה, איך ומתי אנחנו מאבדים את התמימות? האם יש מקום למלאכים בינינו? ואם יצר האדם טוב מנעוריו, למה יש כל כך הרבה רע סביב? הרבה שאלות מעלה צפייה בהצגה מה שמאפשר שיחה מרתקת עם ילדים.    




https://www.youtube.com/watch?v=FxqJ7fKwwhs&t=6s

"כולנו היינו מלאכים, פשוט שכחנו"
 
"המלאך" זו הצגה נהדרת בכל היבט. עם טקסט עדין שכמו נכתב ממבט של ילד על העולם; מוזיקה מצוינת, שמרשה לעצמה מורכבות, מאת אורן אלדור ואמיר לקנר; סאונד מוקפד שנותן למוזיקה כנפיים; מעטפת בימתית אסתטית שעצבו התפאורנית כנרת קיש ומעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי ומשחק, שהודות לבימוי רגיש ומדויק, חף משחקוק ואינו חוטא בהתיילדות מעושה.

אבל מה שהופך את "המלאך" להצגה ייחודית, נוגעת ואפקטיבית, זה יחסם של כל העושים במלאכה לילדים ולתיאטרון לילדים. ההצגה לוקחת את קהליה ברצינות, מאמינה בהם ומאפשרת להם לדמיין ולחשוב. זו אינה רוח הזמן וזה לחלוטין לא ברור מאליו.

כשיצאנו מההצגה שאלתי את מיכאל מה לדעתו ההבדל בין מלאכים לבני אדם? הוא ענה: "מלאכים נחמדים ואדיבים ועושים טוב. בני אדם פחות נחמדים". שתקנו. בדרך לים הוא נגע לשנינו ברווח שבין האף לשפתיים ואמר: "אבל את יודעת, כולנו היינו מלאכים אנחנו רק לא זוכרים".



המלאך, צילום: רדי רובינשטיין


המלאך, צילום: רדי רובינשטיין

לרכישת כרטיסים