עולם פנטסטי

גליל נייר ארוך אחד זה כל מה שנדרש כדי לגלות עולם פנטסטי שכולו הרפתקה דמיונית. בתחילה זה לא יותר ממשחק בנייר שאפשר לקווצ'ץ' אותו, להרעיש איתו, להתעטף בו – לשחק. אך במהרה הופך הנייר חומר גלם לרעיונות, מחשבות, קצוות של סיפור או פיסות עלילה שכל אחד מהצופים באולם או סביב הבמה, קטנים או גדולים, ירקום לעצמו וישלים בדרכו. ראדים ויזבארי, פנטומימאי, אמן גוף, בובנאי ומנהלו האמנותי של תיאטרון לטרנה מאגיקה הצ'כי, מגיע לראשונה לישראל במסגרת פסטיבל "תל אביב דאנס" בסוזן דלל ויציג שני מופעים ללא מילים.

בפסטיבל, מטריית מחול המאגדת תחתיה פאלטה רחבה של יצירות ויוצרים מישראל ומהעולם, יציג ויזבארי שתי עבודות: Solo, מופע יחיד למבוגרים בו הוא מחליף דמויות ובגדים מול עיני הקהל, אולי כמעין הרהור על העמדות פנים, חילופי תפקידים, מצבי רוח משתנים ובאופן כללי על משחק החיים; PaperBoy, מופע לילדים הפותח שער אל עולם הגוף ואל שלל האפשרויות הטמונות בו ומסייר במרחבי הדמיון הפרושים מעבר למילים המדוברות ובכך מציע לילדים ולמבוגרים שמלווים אותם מפתחות למנעד רחב של סיפורים הנרקמים להם תוך כדי צפייה.

אם במופע למבוגרים הופך ויזבארי מפיירו, אותה דמות קלאסית של הליצן הבוכה, לטוריאדור ובו זמנית לשור שמולו, לדוד המלך עדין הנפש המנגן בחליל ובו זמנית לגולית, מעין קוף ניאנדרטלי זעוף – קולאז' של דמויות מוגדרות ומובחנות, הרי שב-PaperBoy הוא נוטה יותר לעבר המופשט, סומך על יכולתם המופלאה של ילדים לחרוג מהשורה, לצאת בנפש חפצה להרפתקה, להיפתח לרעיונות חדשים ולהגביה עוף על כנפי הדמיון.

ראדים ויזבארי, Solo, צילום: David Konecny


לחשוף עולם, לייצר דיאלוג
 
PaperBoy, שהוצגה בפסטיבלים שונים ברחבי העולם, מקפלת בתוכה הצעה להתבונן, לברוא עולמות ולגלות גילויים. לבוש לבן, כמו דף נייר חלק, נעמד ויזבארי במרכז במה פעורה, או לעתים באמצעו של מעגל ילדים. לידו, דומם גליל הנייר. בינתיים זה רק חפץ אבל עוד מעט ממש, כשיחמוק ממנו בבעיטה ועוד אחת, יהפוך הגליל להזדמנות. קצת כמו עננים בשמים שיכולים להיות רק הם עצמם ואז בלי כל אזהרה להפוך לדרקון אימתני, קרון רכבת ממהר או כבשה עם תלתלי צמר, כך גם הגליל הזה, בעזרת הגוף שלצדו מניע מחשבה, צר צורות, מדבר בתנועה או ליתר דיוק, מלמד שאפשר לנוע אחרת, לצייר עם הגוף בחלל ולרקום איתו עלילות. ויש גם ילד מנייר שמשהו בביישנות שבו מפעיל ומעורר חלימה ואז פתאום הופך הנייר לאישה זקנה, לדג במצולות, לציפור במרומים.
מעבר למימיקה, כמו במופע Solo כך גם ב-PaperBoy, זוהי עבודת הגוף שמושכת את העין, התנועה אשר פותחת לקהל הצעיר שער לשפה אחרת שגם אם אינו מכיר או דובר אותה, הראשוניות שבה מזמינה ומאפשרת להיות בה שותף פעיל, קשוב, סקרן ודרוך.


ואדים ויזבארי, ילד הנייר, צילום: D. Konecny


PaperBoy, עבודה מינימליסטית ומסוגננת שכולה פנטזיה, נשענת על איכויותיו וגמישותו של הנייר הלבן, אבל בעיקר על פתיחות מחשבתם של ילדים, להם מועיד היוצר תפקיד פעיל בגן ההרפתקאות שלו. בסופו של מופע, ואולי זה מה שחשוב באמת, מצליח המפגש הייחודי הזה לחשוף עולם, לייצר דיאלוג, לעורר שיח על אינספור האפשרויות המקופלות בדף הלבן או אם תרצו על אותו רעיון עתיק של "טאבולה ראסה" - לוח ריק שמתמלא בזמן שאנחנו מהלכים על ציר הזמן של החיים שהם, למעשה, שילוב של ידע וחוויה. בחירה נהדרת לתכנייה של פסטיבל שלא תמיד הזמין קהלים צעירים להשתתף בחגיגת המחול השנתית. מופע לירי, נגיש ומבדר שבתוך עידן המברבר את עצמו לדעת, מציע קסם, מרגוע ושקט מרוכז, ממקד ומבורך. 



סולו

ילד הנייר