האפקט האסוני של חטא הגאווה

שבועיים. זה הזמן שלקח ל"אנטיגונה" - גרסת הבמאית, נאוה צוקרמן, להתבהר ולהתגלות לי. שבועיים שההפקה האפית של אנסמבל תיאטרון תמונע, המורכבת מקרעי רעיונות, תמטיים וויזואליים, הבשילה בי ועדיין, בה בעת, נותרה חידתית, לא פתורה, פותחת וסוגרת חלונות ומעלה מחשבות סותרות, כמו מאבק פנימי סוער ומתמשך. מתי בזמן האחרון זה קרה לכם בתיאטרון?

זה הזמן של "אנטיגונה", אין ספק. גם אם כמעט בכל נקודה אחרת על ציר הזמן הישראלי יימצא לה מקום - יעידו גרסאות קודמות שהוצגו בארץ, חלקן על פי המקור הקלאסי, מהמאה החמישית לפני הספירה, אחרות, נגזרות מותאמות מייד-אין-יזרעאל מעיבודים מאוחרים של ז'אן אנוי וברכט, שנכתבו על רקע מלחמת העולם השנייה.

בכל זאת, יותר מתמיד, עכשיו, צועקת אנטיגונה מול המציאות: "התנגדות". עכשיו, יותר מתמיד, זו שנולדה להתנגד (כפי שמרמז שמה), מעוררת שאלות ולא רק על גבולות הכוח, מאבק האדם מול מערכות השלטון, נשים לוחמות בעולם של גברים, האפקט האסוני של חטא הגאווה והתנגשות חזיתית בין תפישות עולם סותרות, דת ומדינה, צו המוסר מול שמירה על החוק והסדר ציבורי. אבל יותר מכל, "אנטיגונה" של צוקרמן מדברת על זכות/חובת/משמעות הצעקה בזמן ליקוי מאורות, על מקום התיאטרון בחברה חולה, מפולגת ומשוסעת וגם על חופש אמנותי. 
 

אנטיגונה, צילום: דוד קפלן

מרחק מצמוץ משלטי המחאה

הקו העלילתי שומר פחות או יותר על המסגרת המקורית – אנחנו בעיר תביי, שספגה מגיפה, חילופי שלטון ומלחמה ממושכת מול צבאות אויב שגייס פוליניקס, אחיה של אנטיגונה ובן המלך הקודם, אדיפוס. זו מלחמת אחים, הלכה למעשה, על הכתר. בקרב מתים פוליניקס ואחיו, אטאוקלס. קריאון, אחי המלכה, אוחז במושכות המלוכה. הוא מורה שלא להתאבל או לקבור את פוליניקס, המוכרז כאויב, אלא להשאיר את גופתו טרף לכלבים ולעופות השמיים. הפרת הצו המלכותי דינה מוות.

אנטיגונה בשם חוקי האלים, תקראו לזה מוסר, ממרה את פי הצו ומשלמת בחייה. קריאון מתעקש על מילוי החוק ומשלם מחיר כפול – חיי בנו, המאורס לאנטיגונה ואשתו, אורידיקה, שמתאבדת בעקבות מות הבן. רק שבגרסה הזו, אין נביאים עיוורים שרואים בהיר את העתיד. אין גם מקהלה, יש זמרת ויש מתים שעולים מהאוב ורודפים את החיים וכל העולם במה וכולם שחקנים שיוצאים ונכנסים מהדמויות. 

זו לא אנטיגונה של סופוקלס. גם לא של אנוי או ברכט. השליט לא דיקטטור בסגנון הפיהרר עם אספירציות התרחבות של הממלכה והאח המת אינו חייל משתמט. במובן מסוים, מדובר בפסטיש (טכניקה אמנותית שמחקה באופן קליל, מבלי שלחיקוי תהיה חשיבות פרשנית, סגנון או עלילה של ספר אחר, מ"י). במובן אחר, בחיבור עמודי התמך של המחזות הללו לשלטי המחאה המונפים מרחק מצמוץ מהתיאטרון ברחוב שונצינו. 
 

אנטיגונה, צילום: דוד קפלן

גבולות מטושטשים

את החיבורים האקטואליים אין צורך לחפש, הם שם בכל: מנאומו היהיר והכוחני של השליט האבסולוטי באכסדרת התיאטרון, לכל אורכה ורוחבה של הטרגדיה, זירת אסון פרושה לפנינו עד לריק, המוות הסופי, המוחלט, וחושך על פני במה. הכל שם, לא כתמרור אזהרה, אלא כמראה.

מגיפה, הפיכה משטרית, שליט בריון ומעורער, איום מבית ומחוץ, מלחמת אחים - הכל שם. גם המתים המתבוננים איתנו במתרחש. גם הבחירה של הקהל לקחת חלק או להישאר סטטיסטים אילמים. ומעל לכל מרחפת השאלה - איך משמרים יושרה בעולם של פשרות מוסריות.

זו הפקה מסעירה ומטרידה וגם מבלבלת ולא כי הבמאית שמנווטת את ספינת הקרב הזו אינה יודעת מה לומר, אלא כי יש לה המון מה לומר והכל חשוב ומרוב שכך, נזעקים הדברים החוצה בפרץ עז, בלתי נשלט ומותכים בצופה. צוקרמן יורה בכל התותחים, כמו אנטיגונה, כצעד נואש מול מציאות שקשה לקבל או להכיל ואי אפשר שלא להתנגד לה.

הכל מתערבב בהצגה והגבולות מטושטשים – מציאות ותיאטרון, קהל ובמה, שחקנים ודמויות וקרעי מחשבה, הנכנסים זה לדברי זה מתוך אמוק, כמו במצב של היסטריה, של מצוקה, כמו ילד שמנסה לסתום את הסכר בידיו, רץ טרוף דעת בין פתחים שאין לו סיכוי לאטום. כמו אנטיגונה גם התיאטרון יוצא בצעד נואש מול מציאות שקשה לקבל או להכיל ואי אפשר שלא להתנגד לה.

גיבורה או אנטי גיבורה?  
 
אנטיגונה נודדת בכל המתחם של תמונע - בין אולמות התיאטרון, במרחבים הציבוריים, מאחורי הקלעים. היא משתלטת על הכל וגם בכך מהדהדת תחושת הדחיפות.

מבחינה כלכלית – גם בזמן מלחמה - זו התאבדות להשבית עבור 70 צופים בערב, תיאטרון שלם שמתפרנס מהשכרת אולמות. אבל למופע הזה - זו אולי ההגדרה המדויקת ביותר לאירוע התיאטרוני הגרנדיוזי הנ"ל - צריך לפנות מקום. הקהל סובב את ההתרחשות, מקיף ומוקף בה. המפגש הזה קרוב ואינטימי והצופים, לא פחות מהשחקנים, מוארים וחשופים.

קריאון של צוקרמן יותר מעורער מפרגמטי או רציונלי. זה לא פטריוטיזם, שמירת החוק או הסדר הציבורי שמעניינים אותו, אלא כוח. אנטיגונה, גם אם כוונת המכוון הייתה למעין גרסה מיתית לז'אן דארק, היא אמנם צעירה, אידיאליסטית, מרדנית בואכה אנרכיסטית, אך בתוך כל זה מתעוררת מחשבה על פונדמנטליזם ואובססיית מוות שבסופו ישנה מציאות. גיבורה או אנטי גיבורה?   
 


אנטיגונה, צילום: דוד קפלן


יופי מהפנט
 
זו הפקה אדירת מימדים בסדר גודל של תמונע ובכלל. להקת השחקנים הנודדת הזו, ובראשה לנה פרייפלד בתפקיד אנטיגונה וגיל אלון בתפקיד קריאון, נושאת על גבה בכבוד את הסאגה. גיל אלון, וירטואוז עם מיליון צבעים, הוא קריאון מטורף, חסר גבולות, ציניקן, אופורטוניסט, שיכור כוח, שש אלי קרב, נהנתן, ג'נגלר, שחקן שיש לו אופי וכריזמה שאי אפשר ללמד.

פרייפלד- שחקנית מצוינת, ממוקדת, אסופה ובעלת נוכחות (ורקדנית לשעבר בלהקת קמע), היא אנטיגונה טמפרמנטית, שאהידית הששה אליי מוות – גם אם לרגע אחד קצרצר מנקר בה ספק. היא גאה, מחוצפת ויופייה מהפנט. קל להיסחף אחריה.

אייל שכטר הוא אדיפוס המת, שצוקרמן הקימה לתחייה ממחזה מוקדם מתוך הטרילוגיה של סופוקלס. הוא עיוור כמו טרסיאס הנביא, שהושמט מהגרסה הנוכחית, ציני ומלא תוכחה כמותו. זה תפקיד טוב, גם אם לא לחלוטין ברור עד הסוף – שהלא אדיפוס, בניגוד לטרסיאס, חוטא גם אם ללא ידיעתו. כעת הוא מבקש לכפר, מנסה בניגוד לכל הסיכויים להציל את אנטיגונה ובכך אולי לנקות את המצפון. שכטר מוציא ממנו את המיטב גם בתפקיד המלך המת וגם כשחקן המתבונן מבחוץ בדמות שהוא מגלם. בין לבין הוא נותן קול למחשבות שרצות בראשו של הקהל. 
 

אנטיגונה, צילום: דוד קפלן

חיבור בין עבר להווה

בפרינג' כמו בפרינג' לכל אחד יותר מתפקיד אחד ושכטר, סולן להקת "אבטיפוס", מנגן באחת הסצנות ואחראי יחד עם טל יניב על המוזיקה שמלווה את ההתרחשות – חלקה מקורית וחלקה תצרף עריכתי. הזמרת עידית אשל (אצ'ילדי), עוטפת בקולה את העולם הבימתי. זה הקול העמוק המהדהד, כמו מזמן אחר ובכל זאת נולד מתוך המתרחש, שמחבר עבר והווה.

עוד חוזרים מהמתים ומפציעים בהפקה - יוקסטה, מלכתו ואמו של אדיפוס, בתפקיד כפוי טובה, בביצוע כללי ופומפוזי של ריקי חיות ופוליניקס, אחיה המת של אנטיגונה, ששופך על הבמה את כל תכולת תיבת הפנדורה של בית ליוס לדורותיו. אילן זכרוב בתפקיד המנוח לוחץ חזק על דוושת הגז, זה משחק אנרגטי ומתפרץ שמבדל אותו מן היתר.

בהצגה בה הייתי התארחה קבוצת תלמידים ונשאלת השאלה האם הצופים מביאים עמם מהבית את הידע הנדרש כדי להפריד בין השכבות והדמויות שחוברו להן כאן יחדיו? לא בטוח. האם זה הכרחי? נדמה לי שכן. שירה קצנלבוגן בתפקיד איסמנה, אחותה של אנטיגונה, מעבירה היטב את דמות האישה הכנועה והצייתנית - זו שמרכינה ראש, מיישרת קו, מוותרת מלכתחילה. "אנחנו רק נשים, מטבע חלשות מגבר. לפעול מעבר ליכולת זה טיפשי ומטורף", היא מטיחה באחותה. 
 


אנטיגונה, צילום: דוד קפלן

התנגדות מול כניעה למציאות
 
וזה הסיפור בקליפת אגוז – התנגדות מול כניעה למציאות בחיים ובתיאטרון. ההפקה של צוקרמן לא יושבת על הגדר, היא הולכת עד הסוף ולכן נשלפים השחקנים מהדמויות ולכן מתרסק הקיר הרביעי. זו קריאה להחליט כאן ועכשיו אם להיות סטטיסטים או לפעול, יהא אשר יהא. לשתוק ולקבל את הדין כמו איסמנה או לצעוק בקול: "בושה", כמו אנטיגונה.

אפשר לבקר את הגרסה של צוקרמן ולהדגיש את המרחק בין המקור לפרשנות. אפשר למחות על השעטנז ובליל הרעיונות הצועקים אל הרוח בשם החופש היצירתי. אבל מבעד לכל זה, צריך לומר, כל עוד יש תיאטרון וקהל המאפשרים לניסויים שכאלה לקרות, יש תקווה.

כל עוד ישנם מי שמוכנים לשפוך מדי ערב את המעיים על הבמה מבלי להסתתר או להתחבא, יש תקווה. כל עוד אורות הבמה של תמונע, מגדלור שמאיר למרחוק בזכות חבורת מתאבדים במציאות בלתי אפשרית, יש תקווה.