סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח "טיסה 93" - טיסה בכיוון אחד
 

 
 


"טיסה 93" הוא מסמך קולנועי הוליוודי (בשיתוף בריטי) ראשון, שנכנס לעובי הקורה של אירועי 9.11, חמש שנים אחרי. פול גרינגראס מתאר בסגנון כמו-דוקומנטרי את קורות הנוסעים, החוטפים, פקחי האוויר ושאר מעורבים בטיסה היחידה שלא הגיעה ליעד שאליו כיוונו החוטפים.

סגנון נטול רגשות כמעט

רק אחת מבין ארבע טיסות הפנים הגורליות שעלו לאוויר באמריקה בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, לא הגיעה ליעד שאליו כיוונו החוטפים. בטיסה מס` 93 של יונייטד אירליינס, שהמריאה מהמסלול בניו-ארק שבניו ג`רזי כשמחוז חפצה סן פרנסיסקו, אירע משהו שהסיט את המטוס מהמטרה – ככל הנראה הבית הלבן – עד להתרסקות באזור מיוער בשנקסוויל, פנסילבניה, בשעה 10.03 בדיוק. קשה לדעת מה בדיוק התרחש שם באותן 91 הדקות הגורליות באוויר, שבמהלכן השתלטו הטרוריסטים על המטוס, אבל התקשרויות אחרונות של נוסעים לבני משפחותיהם באמצעות הניידים שלהם, והקלטות הטיסה עצמה שתועדו בקופסה השחורה של המטוס, העידו שככל הנראה התרחש מאבק לחיים ולמוות בין הנוסעים והקברניט לבין החוטפים.

הבמאי פול גרינגראס, שכבר תיעד יום דמים באירלנד, ב-1972, שבו טבחו חיילים בריטים בפעילי זכויות אדם לא חמושים בצפון אירלנד, בסרט "בלאדי סאנדיי", לקח על עצמו לנסות להעביר לקולנוע את קורותיה של אותה טיסה דרמטית. תחקירים מדויקים של מאה מקרובי משפחתם של 44 נוסעי המטוס ואנשי הצוות שנספו באותה טיסה, שיחות עם פקחי הטיסה, ריאיונות עם אנשי צבא ואנשי המקצוע האזרחיים שהיו מעורבים באירועי אותו יום, ואף עיון בתרשימים של התנועות האוויריות - כל אלה שימשו כבסיס לתסריט שנכתב ותיאר את קורותיהם של רבים מאלה שהיו מעורבים בטיסה מס` 93 של יונייטד אירליינס.

בסגנון נטול רגשות כמעט, כמו דוקומנטרי, עם מצלמה נישאת ביד, עצבנית-רועדת רוב הזמן, וקאסט גדול של שחקנים, רובם המכריע אנונימיים (שמות כמו כריסטיאן קלמנסון, טריש גייטס, פולי אדאמס ואופל אלאדין אומרים לכם משהו? מדובר בשחקני משנה זניחים בסדרות טלוויזיה ובסרטים), יצר גרינגראס (שחתום גם על המותחן "זהות במלכודת") סרט שקט ומאופק. בדיוק כמו השתלשלות אירועי אותו יום סגרירי. "טיסה 93" הולך ומתפתח אט אט לאירוע קטסטרופלי חסר שליטה, שיגרום לרעידת אדמה עולמית. הוא עוקב לא רק אחר נוסעי המטוס, ואנשי הרשויות שקולטים בזה אחר זה את ההתרחשויות ומסרבים להאמין, אלא גם אחר אלה שגרמו לאסון, הטרוריסטים הדבקים בג`יהאד, שמתחזים לנוסעים מן המניין וברגע נתון מתחילים לפעול.

תזמון לא מקרי

לדעת גרינגראס, נוסעי הטיסה הנאיבים, שרק רצו להגיע לסן פרנסיסקו בשלום, היו הרבה יותר חדי תפיסה, מהירים ויעילים מכל האנשים ביבשת. בדיעבד, הם היו גיבורים אמיתיים, אמיצים מאוד. "לכ-40 אנשים רגילים היו 30 דקות להתעמת עם המציאות ולהחליט על הדרך שבה עליהם לפעול", הוא אומר. "בזמן שאנחנו צפינו בטלוויזיה המומים, לא מסוגלים להבין מה קורה, ברגע הזה האנשים על המטוס הזה הבינו וראו טוב מאוד עם מי יש להם עסק. הם ניצבו בפני החלטה מחרידה: האם אנחנו יושבים פה, לא עושים דבר ומקווים לטוב, או שמא עלינו לעשות משהו בנידון. ואם כן, מה אנחנו יכולים לעשות?".

גרינגראס הבריטי התלבט מתי יהיה הזמן הנכון ביותר להעלות את הסיפור הכאוב והטראומטי הזה על המסך, ולדבריו הקטליזטור שלו היה התגובות החיוביות של בני משפחות הנספים שאכן הגיע הזמן לכך. אבל קשה להתחמק מהתחושה שתאריך יאת הסרט, רגע לפני ציון יום השנה החמישי ל-9.11, אינו מקרי. בסמוך למועד זה ייצא בארה"ב עוד סרט העוסק באירועי אותו יום, וגם זה לא בתזמון מקרי, "התאומים" (וורלד טרייד סנטר), של אוליבר סטון. מדובר בסיפוריהם האמיתיים של וויליאם ג`י ג`ימנו וג`ון מקלפלין, שני אנשי משטרה שנכנסו לתאומים הבוערים כדי להציל חיים, נלכדו תחת הריסות המגדלים המתמוטטים, ואז נפתח מרוץ במטרה לחלצם, לפני שיאזל האוויר.

שני סרטים שמציינים את יום השנה החמישי לטראומה הלאומית הגדולה הזו, מזכירים לנו שהאמנות לא ממהרת לחקות את המציאות, אלא עושה זאת בדיליי. כאילו ליוצרים לוקח זמן לעכל את ההתרחשויות הטרגיות. הם מחכים שהאבק ישקע, המשקעים יצופו, ואז יעלו גם תובנות שלא נספגו במערכת כשהאירוע היה עדיין טרי. התגובה ההוליוודית לאסון ה-11.9 מגיעה חמש שנים אחרי (למרות שבאופן מסוים "השעה ה-25" של ספייק לי, ו"פרנהייט 9/11", של מייקל מור, כבר נגעו בזה). כך גם אירע עם גל סרטי מלחמת וייטנאם, שצצו בזה אחר זה רק כחצי עשור לאחר שאבק הקרבות בדרום מזרח אסיה שכח.

התבוננות שכלתנית

אין ספק שאסון 11.9 ניער את האבק מעל הקלישאה החבוטה שהמציאות עולה על כל דמיון. כבר דובר רבות בכך שהסרט הגדול ביותר התנהל לנגד עינינו המשתאות והמזדעזעות בשידור חי ב-CNN, ואחר כך ברשתות המתחרות. אסון התאומים, נורא לומר, הצטלם נהדר. כמו מפגן פירוטכניקה שובר שיאים, ששום דבר גדול ובומבסטי שיצרו האולפנים על מסכי המחשב, בנוגע לאסונות הפוקדים את אותה מנהטן, מ"היום שאחרי מחר" ועד "קינג קונג" - לא ידמה לו. וכדי להמחיש את התחושה של "חיים בסרט", בתוך כל ההרס והכאוס הגדולים שנוצרו ברחובות מנהטן, גם הגיחו וצצו גיבורי העל האמריקאים החדשים של ההתרחשויות – אנשי זרועות הביטחון בכלל, והכבאים בפרט, שסיפקו את הדרמות הדומעות והמרגשות, רק שלא היה כאן הפי אנד. ה-11.9 עוד ינביט סיפורים קולנועיים חזקים, אבל אף אחד מהם לא ישווה לעוצמת האירוע עצמו.

אך אם נחזור לסרט שפתח את הדיון, "טיסה 93", ללא ספק מדובר במסמך מעניין, סרט בסגנון הדוקו-דרמה, ולמרות שהוא משרטט כרוניקה של אסון ידוע מראש, האופן בו הוא נבנה והאמצעים הקולנועיים שבהם הוא משתמש, בהחלט נותנים כבוד לאירוע הטרגי, ולא הופכים את האסון למלודרמה קורעת לב, שתענה על הנוסחה ההוליוודית המגונה: כשהקהל בוכה – הקופה צוחקת. הקופרודוקציה הבריטית-אמריקאית הזו אולי לא מתאימה לכל צופה, והסרט מיועד לקהל נישה, אבל הוא מספק התבוננות מובנית, שכלתנית, מבוקרת וכמעט מדעית, על מה שקרה, ככל הנראה, בטיסה 93 של יונייטד.



31/08/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. סרט מצויין
טלי , (28/09/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע