סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח לוק בסון: "האקשן לא שייך לאמריקאים"
 

 
 


הבמאי הצרפתי לוק בסון בביקור ראשון בארץ, לטובת קידום סרטו החדש, "ארתור והמינימונים" מדבר על התנסותו הראשונה באנימציה, מתנער מתווית הבמאי בעל האוריינטציה האמריקנית, משתף בחוויות ילדות אישיות שהועתקו לסרט וברשמי עבודה עם מדונה, דייוויד בואי וסנופ דוג כמדובבים.

גילה את נטלי פורטמן

בשנת 1994 ראיינתי ילדה כחושה וחיוורת, יפה להפליא, בת 13, בשם נטלי פורטמן. היא הגיעה לארץ לקידום סרטה הראשון, שבו כבר ניתן לה הצ`אנס להופיע בדמות הנשית הראשית, "ליאון". פורטמן התעקשה לדבר איתי במשך כל הראיון בעברית, שהייתה ארכאית ולא מעודכנת, בוודאי לא סלנגית. במאי הסרט, לוק בסון, היה אמור להגיע איתה אז לכאן, אבל הדבר לא הסתייע. "ברגע האחרון התעוררה איזו בעיה טכנית שמנעה את בואי", הוא נזכר. "הייתי צריך לנסוע למקום אחר, אז היא הגיעה לכאן בלעדיי".

בסון מוצא הרבה מן המשותף בפורטמן ובילד-גיבור החדש שלו, הראשון מאז, פרדי היימור ("צ`רלי בממלכת השוקולד", "למצוא את ארץ לעולם לא"), שבזכותו הצליח הפעם להגיע לארץ. היימור מגלם את ארתור הצעיר, במעשייה הקולנועית הפנטסטית החדשה של בסון, "ארתור והמינימונים". "אני חש בר מזל שזה קרה לי פעמיים בחיים, בפעם הראשונה עם נטלי ובשנייה עם פרדי", אומר בסון. "שניהם יוצאי דופן. מאוד אינטליגנטים, בעלי חינוך וידע, מאוד מוכשרים. בעיני, הם לא היו ילדים, לקחתי אותם מאוד ברצינות כשחקנים, והרגשתי שיש להם את זה. זה כמו מאמן טניס שקולט ילד בן 12 מוכשר משחק, ואומר, הילד הזה יגיע רחוק. זה מסוג הדברים שיודעים תוך שלוש דקות. שניהם יוצאים מן הכלל, וכמו שנטלי הצליחה, אני חושב שפרדי יהיה שחקן משמעותי גם בעוד 20 שנה".

בסון ראשון לילדים

הסרט, המשלב קטעים מצולמים ואנימציה, נולד מארבעה ספרים מאוירים לילדים פרי רעיון של סלין (המחברת) ופטריס (המאייר) גרסייה. במרכזו ארתור, החי בבית סבתו (מיה פארו) בקונטיקט, אבל מתגעגע להוריו שאותם הוא כמעט ואינו רואה, ולסבו, שנעלם באופן מסתורי לפני ארבע שנים. סבתו של ארתור מזינה את עולמו בסיפורים מופלאים על שבטים אפריקניים ושאר פנטזיות שמקורן בספר כשפים עתיק שהותיר הסב.

כשארתור בוחן שוב ושוב את הספר, הוא מגלה שסבו הותיר רמזים על אוצר שהשאיר קבור במקום כלשהו בחצר הבית, וציורים של עולם שלם של אלפים זעירים, המכונים מינימונים, המתקיים מתחת לדשא. כאשר איש נדל"ן חסר לב מאיים לפנות את סבתו של ארתור מהבית, בגלל חובות שצברה, מחליט גיבורנו לעשות הכול כדי להתכווץ, להיכנס לטריטוריית המינימונים ולבקש את עזרתם באיתור האוצר שהותיר סבו. כשהוא מצליח לעשות זאת, נגלה בפניו עולם הזוי ומופלא של מינימונים, הכולל את מקס (קולו של סנופ דוג), הנסיכה סלניה (קולה של מדונה), שתחילה מתנגדת לנוכחות ארתור אך בהמשך מתאהבת בו, ומלתזרד הרשע (קולו של דייוויד בואי).

עבור בסון, 47, הנחשב לאחד הבמאים הצרפתיים היותר יצירתיים, מוערכים ומצליחים בעולם, זוהי יצירת ילדים-אנימציה ראשונה בקריירה. עד עתה יצר סרטים בז`אנרים שונים, כפשע, אקשן הרפתקאות ופנטזיה, דוגמת "רכבת תחתית", "ליאון", "ניקיטה", "האלמנט החמישי", "הכחול הגדול", "ז`אן דארק" ו"אנג`ל איי". אגב, ישראל היא המדינה הראשונה שבה מופץ מסחרית "ארתור והמינימונים", מחוץ לצרפת.

שחקנים שעובדו לדמויות אנימציה

- איך היה לעבוד לשם שינוי לא עם בני אדם?

"עבדתי עם שחקנים אמיתיים. עשיתי את מה שאני עושה בדרך כלל. דיברתי עם שחקנים, ביימתי וצילמתי אותם (גם קטעי עולם המינימונים הוסרטו תחילה עם שחקנים, ורק לאחר מכן עובדו לאנימציה על מסכי מחשבי אשפי ההנפשה). אחר כך ערכנו את הסרט, וכשהיה גמור נתתי אותו לאנימטורים, שעשו את מה שהם רגילים לעשות. כך שעבודתי הייתה די דומה למה שאני רגיל לעשות. זה מאוד תסכל את השחקנים שגילמו את המינימונים, כי תגובתם הראשונית הייתה, `או מיי גוד, אני עומד לשחק בסרט של לוק בסון`, ושמונה חודשים מאוחר יותר הם רואים את הסרט אך בעצם לא רואים את עצמם בו. אני חושב שהאנושיות והרכות שהדמויות מפגינות פה ושם, באה מהם, מהשחקנים האמיתיים. וזה אולי הערך המוסף שהבאתי לסרט. בדרך כלל קורה שבמאים מתחום האנימציה מחליטים לביים, וכאן במאי קולנוע מגיע לעולם שלהם. נתתי לאנימטורים לעבוד לבד, כי בקושי הבנתי מה הם עושים. הם אמרו לי `היי` כשהייתי מגיע, ובטח בינם לבין עצמם חשבו, `מי זה האיש הזה שבא והולך?`"

- איך הייתה מבחינתך חוויית העבודה באנימציה?

"אני לא רגיל לקצב הזה. אני רגיל להתחכך עם שחקנים, לצעוק עליהם, לבכות אתם, לצחוק איתם, לומר להם לעשות את זה שוב. לכעוס לפעמים. זה תהליך מאוד פיזי. וכאן זה היה לשבת מול מחשב ולתת את הערותיך. זה תהליך שצריך ללמוד. להוריד את הקצב, ולהתחיל לחשוב במושגים של נמלה. הרכבת הפאזל מחתיכה אחר חתיכה מדי יום. זו הייתה חוויה קשה עבורי, כי במשך חודשים ארוכים לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. זה היה תהליך מייאש. מצד שני, ראיתי את אנשי האנימציה, שרגילים לעשות זאת, עובדים בהתמדה מדי יום, כשהם יודעים בדיוק מה הם עושים ולקראת מה הם חותרים. הייתי צריך לסמוך עליהם. בשלב מסוים מראים לך לפתע 15 דקות של דמויות נעות ומדברות, ואתה על סף דמעות".

"מדובבים עם חוש קצב"

- תאר את שיתוף הפעולה עם סלין ופטריס גרסייה.

"פטריס גרסייה הוא חבר ותיק שעבד איתי שנתיים על `האלמנט החמישי`. יוצר מוכשר שהיה אחראי לכל המפלצות והחייזרים. לפני שש שנים הוא בא אלי עם ציור אחד, של ארתור יושב על עלה. חשבתי שאפשר לעשות עם זה כל דבר, אפילו להמציא את העולם. הוא חשב על סרט טלוויזיה, אבל אמרתי לו שאני לא מבין כלום בתחום, ושאלתי מה עם לעשות סרט למסך הגדול? הוא חשב כמה ימים והסכים. כך זה התחיל. סלין, אשתו, חיברה סיפור בן חמש דקות. לקחת ממנו כמה אלמנטים וניסיתי לפתח רעיון גדול יותר. זה התחיל כתסריט, אך התפתח לספר עם ציורים. בעצם ארבעה ספרים. הלכתי בעקבות `נארניה`, `הארי פוטר` ו`שר הטבעות`. חשבתי שבעולם שנעשה מאוד עתיר דמיון, ספר לא יזיק לתהליך, רק יעזור. הקהל יכיר את העולם הזה, וישתמש בדמיונו כדי לשער איך אעשה זאת בסרט, ואז יעמת אותו עם שלי".

- אתה מתכוון לעשות סרט המשך?

"אנחנו צריכים להיות מאוד צנועים בשלב זה, אם כי מעצם העובדה שנכתבו ספרים נוספים, יש לזה המשך. אנחנו עושים סרטים עבור הקהל, לא נגדו. נחכה ונראה. אם הסרט יצליח והילדים יבקשו פרק המשך, נעשה זאת בעונג רב".

- הייתה כוונה מיוחדת בשימוש בקולותיהם של כוכבי פופ כמדונה, דייוויד בואי וסנופ דוג, כדמויות המרכזיות בסרט?

"הסיבה הראשונה לכך היא שהם פשוט טובים. הראשון שעלה על דעתי היה סנופ. הוא דומה למקס שבציור. כשהראיתי לו את דמות שעליו לעשות הוא צחק: `אתה רוצה שאעשה את היצור הזה?!` זה היה קול. ידעתי שרוב השחקנים האמריקניים עשו דיבובים לסרטי אנימציה, וכשחשבתי על שחקן מסוים, נזכרתי שהוא עשה דב, שועל וכו`. היה צורך ברעיונות חדשים, כדי לרענן את המדיום. אז אחרי סנופ חשבתי על מדונה, כי היא כבר נסיכה, אז יהיה לה קל לעשות נסיכה, ועל דייוויד, כי יש לו קול מדהים. דיברתי איתם והם הסכימו, ואז קלטתי שזה רעיון לא רע לקחת כמדובבים אמנים מתחום המוזיקה. זה שונה. היה נוח לי לעבוד איתם כי הם בעלי חוש קצב, והסרט עובד כך, כמו מטרונום. אחר כך השתמשנו בכוכבי מוזיקה גם בגרסה הצרפתית, וכששלחנו את הסרט למדינות העולם, הצענו גם להם, בלי התחייבות, לבחור כמדובבים בכוכבי פופ מקומיים, כל אחד בשפתו הוא, ואני יודע שבמספר מקומות אימצו את הרעיון" (בארץ, בין המדבבים בגרסה המקומית - גידי גוב, רן דנקר ואניה בוקשטיין).

"סרטים זו הדרך הזולה לעשות יחסי ציבור למדינה"

- לא מעט מבקרים טוענים שאתה בעל אוריינטציה אמריקנית בסרטיך

"אני לא מתייחס למה שאומרים. את כל סרטי עשיתי בצרפת, זאת מדינתי ואלה שורשיי. אני אוהב מאכלים צרפתיים, איטלקיים, סיניים ויפניים. ולפעמים גם אמריקניים, למרות שהם לא הכי טובים. אני מאזין למזיקה צרפתית, בריטית ואמריקנית. וזה מה שאני אוהב באמנויות. אתה עוסק בתחומים שבהם אתה לא זקוק לדרכון. האם אני אוהב סרטים אמריקניים? כן, רבים מהם. ובהחלט יש להם השפעה עלי. אבל אם בוחנים את האלמנטים הגראפיים בסרטי, מגלים גם תבניות יפניות ביסודן. מרבים לדבר עלי בהקשר אמריקני בגלל הגודל וההיקף. נכון, יש כוח בקולנוע האמריקני, תעשיית הקולנוע הזו היא הגדולה בעולם, והם רשאים להתגאות בה. מה שמוזר הוא שאנשים אוהבים לקטלג. אם מישהו עושה סרט אקשן, טוענים שהוא נראה כמו סרט אמריקני. זה מטורף. האקשן לא שייך לאמריקאים, אלא לכולם. מצד שני, כשיש איזה סרט אינטלקטואלי, אומרים שהוא נראה כמו סרט צרפתי. זה הזוי".

- עד כמה משקף הקולנוע את פני המדינה בה הוא נעשה?

"במידה רבה הקולנוע הוא המראה של המדינה. הוא מראה לאחרים איך אנחנו חיים, אוהבים, מי אנחנו ומה זהותנו. בגלל זה אני מאמין ב`קולנוע לאומי`, בכך שממשלות צריכה לתמוך הרבה יותר בתעשיות הקולנוע בארצותיהן. זה הדגל שלנו, הוא מייצג אותנו. לפני כמה שנים עמדתי בראש חבר השופטים של פסטיבל הקולנוע בטוקיו, והענקנו לסרט הישראלי `כנפיים שבורות` את הפרס הגדול. לפתע התקשורת מכל העולם התעניינה בסרט, במדינה, בסיפור, ולדעתי זה חשוב מאוד. סרטים זו הדרך הזולה ביותר לעשות יחסי ציבור למדינה. סרט עובד במשך שנים - בבתי הקולנוע, אחר כך בדי.וי.די ולבסוף בטלוויזיה. לכן כל מדינה צריכה להשקיע בתעשיית הקולנוע שלה. לדעתי אין מספיק תקציב לנושא הזה במרבית המדינות, אצלכם באופן יחסי המצב יותר טוב".

- התחנה הבאה שלך במסע הפרומו של סרטך היא לבנון

"רציתי מאוד לנסוע לשם, אך הם ביטלו. אמרו לי שיש יותר מדי מתח במדינה כרגע, ולא בטוח שיוכלו לדאוג לביטחוני. זה העציב אותי, כי אני מאושר להגיע לכאן, כמו שהייתי מאוד שמח לנסוע לשם. זו הפעם הראשונה שלי בישראל, הייתי אמור להגיע כמה פעמים בעבר, אבל גם לכם היו תקופות שהבעיות הביטחוניות לא אפשרו זאת".

- כשאתה מגיע לאזור שלנו, ולמזרח התיכון בכלל, יש לך איזה מסר להעביר?

"כן, שכולנו אותו הדבר. יש לנו לב. כל אחד יכול לצפות בתמונה בתערוכה, להאזין לשיר, לצפות בסרט. צריך להזכיר לאנשים שאפילו אם יש הבדלי שפות, דתות ועוד, כולנו אותו דבר, חיים על אותו כוכב, שהוא שלנו. אנחנו לא דואגים לו מספיק, ורוב הזמן נלחמים למען מטרות שונות, כסף ואינטרסים כלכליים. אני רואה את ילדיי בבית הספר. לומדים איתם גם ילדים יהודים, שחורים, סינים ועוד, ועבורם ההבדלים האלה לא משחקים תפקיד והם משחקים זה עם זה בלי אבחנות. הם יכולים להוות דוגמה נהדרת לכולנו. נורא לגלות איך ברבות השנים, כשהם גדלים, הם לומדים לשנוא זה את זה. זה מטורף".

"לא הייתי עושה סרט על השכן שלי"

- איזה מבין סרטיך אתה הכי אוהב?

"יש לי עשרה ילדים. עשרה סרטים. לכל אחד אתה מחובר בצורה אחרת, אז קשה להעדיף אחד מהם על פני היתר. כולם שווים בעיניי".

- מהן העדפותיך כיוצר קולנוע, לעשות סרט ריאליסטי או פנטזיה?

"בוא נאמר שלא מעניין אותי לעשות סרט בן שעתיים על סיפור אהבה בחדר האמבטיה בקומה השישית בבניין בפריז. לא הייתי עושה סרט על השכן שלי. אני רואה אותו יום יום, הוא בחור על הכיפאק, אבל אני רוצה בסרטי לצאת למסעות. ולא בהכרח מדובר בשימוש באפקטים מיוחדים או בפנטזיה מהאגדה. אני מתעניין בנושאים יוצאי דופן. אפילו `לאון`, שנראה כמו סרט ריאליסטי, הוא יוצא דופן, בגלל המפגש בין הרוצח השכיר והילדה. כשאני צופה בסרט, אני רוצה לראות דברים חריגים. למשל בסרט `הבוגר` (של מייק ניקולס), הגיבורה (קתרין רוס) עומדת להתחתן, אבל דסטין הופמן פורץ לכנסייה, מושך אותה החוצה, והם עולים על אוטובוס. את זה אני אוהב לראות, לא את מה קורה אחר כך, כשהם לבד בחדר".

- הכרזת שלאחר הסרט הזה, העשירי שלך, אתה עומד לפרוש מבימוי. למה?

"זוהי השנה ה-30 שבה אני עושה סרטים, וזה הרבה. אם נעשה סרט המשך ל`ארתור והמינימונים`, אביים אותו. לא אתן את התענוג למישהו אחר. אבל אם לא, אני מתכוון לנוח. עסקי הסרטים מעייפים. אחרי עשרה סרטים אני חש עייף ולא בטוח שיש לי אנרגיות לעשות עוד חמישה סרטים. אני לא יכול לחשוב על עשיית סרט נוסף מבלי לנסות לעשות אותו טוב יותר ממה שעשיתי עד כה, וכדי לעשות זאת צריך את הכלים והכוח לכך. יש רגע שבו אתה חש שזה נעשה יותר ויותר קשה. אני חייב להיות כן עם עצמי בעניין הזה. אני לא אומר שזה סופי ומוחלט, אם מחר אמצא איזה רעיון לתסריט שיביא אותי לידי דמעות ואחוש שאני יכול לתרום לו באיזשהו אופן, אעשה זאת. עסקי הסרטים הם כמו מירוצי פורמולה 1, זה קטע מסובך, שקשה להתמיד בו לאורך הרבה מאוד שנים".

הבנות אהבו את הנשיקה

- מה הבאת מילדותך שלך לסיפור?

"כשהגיבור שלך הוא ילד בן עשר, אתה משתמש גם בזיכרונות ילדות מסוימים וגם באלמנטים מומצאים. בחיים לא רכבתי על יתוש... אבל אני זוכר, למשל, שברוב החופשות הייתי הולך לסבתי, כי הורי עבדו ולא היו שם בשבילי. אז היו לי רגעים כאלה של בדידות. אני גם זוכר ששיחקתי הרבה עם הכלב שלי, כי הוא היחיד שהבין אותי. אני זוכר שבניתי כל מיני דברים מאבנים וחלקי עץ. כללית, נדמה לי שלא הייתה לי ילדות יוצאת דופן. בתקופה בה הייתי ילד, לא היו לנו רדיו, טלוויזיה, וכמובן גם לא אינטרנט ומשחקי וידאו. גם חנות הצעצועים הכי קרובה הייתה מאוד רחוקה עבורי. לכן אתה משתמש בדמיונך כדי לשחק, מגלה בכל דבר כלי משחק, ועם הזמן נעשה מאומן ומיומן בזה. יותר מאוחר, כשנעשיתי במאי, התרגול הזה הפך למשהו מאוד מועיל עבורי. היה לי קל ליצור מעשיות דמיוניות ובדיוניות. גם אנימציה היא כלי כזה, אבל צריכים להיות מאוד זהירים בשימוש בו. האנשים שמתמחים בתחום מנצלים לפעמים את המיומנויות שלהם ליצירת תנועות בלתי הכרחיות".

לבסון חמש בנות משלוש נשים. הוא היה נשוי לאן פאריו, כוכבת סרטו "ניקיטה", ויש להם בת, ג`ולייט, בת 19. כמו כן היה נשוי שנתיים למילה ג`ובוביץ`, שכיכבה בסרטיו "האלמנט החמישי" ו"ז`אן דארק", אך לא נולדו להם ילדים. מאשתו הנוכחית, המפיקה וירג`יניה סילה, יש לו שלוש בנות, טליה, בת חמש, סאטין, בת שלוש ומאו, בת שנה ושלושה חודשים. כמו כן יש לו בת משחקנית לה לא נישא, מאייוון לה בסקו (הופיעה ב"לאון" וב"האלמנט החמישי"), שאנה, בת 13.

- איך הגיבו בנותיך ל"ארתור והמינימונים"?

"מה שהן הכי אהבו זה שהשם שלי מופיע בסוף... וכמובן שגם את הנשיקה בין הנסיכה וארתור. בכלל, מתברר שזה מה שהכי עניין את הילדים בני השש שצפו בסרט הוא הנשיקה".


צילום: איציק בירן


03/12/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע