סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח שיבה מרירה הביתה
 

 
 
בסרטה הדוקומנטרי "אמא חוזרת הביתה", עוקבת הבמאית לימור פנחסוב ("מכיוון היער") אחר עובדת זרה מבוליביה, ששבה לארצה ולילדיה לאחר כ-15 שנה בארץ


אנשי הצללים
 
את מריסה בילזואיל פגש ירון כפתורי בקולנוע "לב". "הוא  היה המנכ"ל  של  `סרטי שני` והיא ניקתה את בתי הקולנוע במשך לא מעט שנים", משחזרת לימור פנחסוב, רעייתו של כפתורי ובמאית הסרט שאותו הפיקו במשותף, "אמא חוזרת הביתה", איך התהווה הפרויקט.
 
"בהתחלה היא הייתה חוקית, היו לה אישורי עבודה. ויום אחד היא אמרה שהיא נוסעת חזרה הביתה, לבוליביה. התחלנו לשאול אותה לאן, ופתאום הבנו שגם יש לה ילדים. יש אנשי צללים כאלה שמסתובבים בינינו, עובדים זרים אנונימיים, שאף אחד לא יודע עליהם דבר. ופתאום הסיפור שלה צץ מתוך האנונימיות. התברר שהיא לא ראתה את הילדים שלה 14 שנים וזה נהייה מעניין. התחלנו לשאול הרבה שאלות ולהתחבר אליה".
 
כך בעצם נולד הסרט על מריסה, שבשנת 1990, כשהיא רק בת 22 וכבר פרודה טרייה עם שני ילדים, עזבה את עיירה קוצ`אבאמבה שבבוליביה, והגיעה לארץ כדי לעבוד כאן , כשהיא משאירה מאחור ילד בן שלוש וילדה בת שנה וחצי אצל הוריה.  אחת מתוך 40 מיליון בני אדם מדרום אמריקה, המחפשים עבודה במערב.
 
בארץ עבדה מריסה בניקיון בשלושה מקומות שונים ואת כל כספה שלחה לבני משפחתה בבוליביה, כדי שידאגו שם לעתיד ילדיה וירכשו עבורה נכסים שביקשה. כשהחליטה לחזור הביתה, בפברואר 2005, לאחר כמעט 15 שנות גלות, ולאחר שילדיה הפכו מתינוקות למתבגרים מגובשים, פנחסוב, כפתורי וצוות הצילום שלהם יצאו ללוות אותה במסעה הטעון.
 
היה קל לשכנע אותה להשתתף בפרויקט הזה, שמלווה אותה במסע כל כך אישי?
 
"כן. אני חייבת להודות שהיא אפילו רצתה בכך. אני חושבת שזה נתן לה כוח. זה היה עבורה סוג של דרך אחרת להגיע הביתה, כשהיא יותר חזקה. היא הגיעה כמו מנצחת".
 
ואיך הצלחתם לגרום גם לבני משפחתה לשתף איתכם פעולה?
 
"הם זרמו איתה, והאמת, עם בני המשפחה נוצר חיבור מאוד מהיר. לנו לא היה את המחסום הרגשי שהיה לילדים שלה איתה, אז איתנו היה להם קל יותר להתחבר, לדבר ולצחוק. איתנו זה יותר זרם, כי לא היו מתחים. זה כמו שלפעמים בן אדם זר יכול יותר להתחבר לילדים שלך מאשר אתה".
 
איך התגברתם על בעיית השפה?
 
"אני מדברת ספרדית, בעצם יותר מבינה מאשר מדברת, ומריסה הרי מדברת עברית. אבל כמובן שהיה גם מתורגמן על הסט. את הספרדית של החבר של מריסה הבנתי, כי היא הייתה פשוטה, אבל בשביל ההורים היה צורך במתורגמן, כי הם דוברי קצ`ואה, השפה האינדיאנית הנהוגה בבוליביה".

בסרט יש מעט מאוד עלהתנהלותה של מריסה בארץ. רובו ככולו צולם בבוליביה. למה לא התעכבתם יותר על אורח חייה בארץ?

 

"האמת היא שעקבנו אחריה הרבה יותר ממה ששילבנו בסרט עם המצלמות בתל אביב, אבל כשהגענו לעריכה, היה נראה שעיקר הסיפור זה בוליביה, וזה באמת החלק שאנחנו לא מכירים. היה לה נורא חשוב לנסוע לירושלים לפני החזרה לארצה, אז גם לנו זה היה חשוב, וגם מסיבת הפרידה הייתה חשובה. בחרנו כמה דברים חשובים מהשהות בארץ, אבל בגדול הכרענו לטובת בוליביה".

 
"לא חיפשתי דרמות מוחצנות"
 
על הנייר, שובה של מריסה למדינתה ולמשפחתה היה יכול לייצר דרמה חזקה עם אלמנטים של טלנובלה דרום אמריקאית קלאסית. המפגש עם הילדים, שבעצם לא מכירים אותה ומנוכרים לה ואפילו כועסים עליה בגלל שסבא וסבתה גידלו אותם במקומה. המפגש עם ההורים מאכזב מאוד מבחינת מריסה. הם לא השתמשו בכספה כפי ביקשה, קנו לה בית גדול, שבנייתו עדיין לא הסתיימה, בעוד שהיא רצתה בית קטן. הם רוצים שהיא תגור בביתם ומתערבים לה בחיים, לאחר שהיא הורגלה להיות עצמאית. הם לא רואים בעין יפה את קשריה עם החבר הבוליביאני שהכירה  בארץ, כי למרות היותם פרודים מבני זוגם, שניהם עדיין נשואים מבחינה טנית. ובאיזשהו מקום, בני משפחתה של מריסה לא ממש מרוצים משובה, כי תזרים המזומנים החודשי הנדיב בדולרים, פסק לפתע.
 
למרות כל הקונפליקטים הקשים האלה, המחלוקות בין מריסה ובני משפחתה באות לידי ביטוי באופן מופנם, עצור, מאופק, בלי כל סערות והתפרצויות. משהו שקשור במנטליות הבוליביאנית.
 
איך התמודדתם עם מערך התגובות הלא צפוי הזה, כצוות תיעוד קולנועי שבוודאי רצה לייצר גם רגעים יותר דרמטיים?
 
"האמא הפתיעה אותנו. לא ידענו שהיא תתגלה כטיפוס כזה שקט אבל סמכותי. האמת, הלב שלנו היה כל כך עם מריסה, כי החיבור אליה היה מאוד חזק. יכול להיות שזה גם קשור לאופי שלי, לא חיפשתי דרמות גדולות ומוחצנות, כי אני גם לא בן אדם כזה. לפעמים זה יכול להיות להפך, וכך קרה במקרה שלנו. המופנמות הזו סיפקה אותי, כי במקרים מסוימים היא אפילו יותר חזקה מסצינות של התפרצות. למשל, כשרואים על הפנים של הבן אדם מה עובר עליו, ולא הכול יוצא החוצה".
 
 אפילו בסצינות של העימותים בין מריסה עם ההורים שלה או ילדיה, לא נוצר קונפליקט אמיתי. הם שומעים את מה שיש לה להגיד, היא שומעת את מה שיש להם להגיד, והכול ל כך מאופק ומנומס. פה בארץ אנשים כבר היו הולכים מכות על דברים כאלה.
 
"כן, הבוליביאנים הם כאלה. אם אתה זוכר, באחת הסצינות מריסה יושבת ושומעת את הדברים הקשים שאמה אומרת עליה, אבל לא מביעה כל מחאה, התרסה או התנגדות, אבל בשלב מסוים היא קמה ויוצאת מהחדר, כי היא לא יכולה לשמוע יותר. הכול במחוות קטנות, בלי הרבה דרמות. יש גם סצינה אחת שבה היא עוברת פתאום לעברית ואומרת `אני אעשה מה שאני רוצה`, זאת כשהיא לא רוצה שהוריה יבינו את מה שהיא חושבת". 
  
 בלי אקורד  אופטימי
 
לאחר המעקב השוטף אחר תהליך חזרתה של מריסה לבוליביה, הרגישו פנחסוב, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל, וכפתורי, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהמעקב לא הושלם. שנה לאחר סיום צילומי הסרט בפברואר 2006, הם שבו לקוצ`אבאמבה לצילום כמה סצינות נוספות, אך רק כדי לגלות שלא השתנו שם דברים מהותיים בחייה של מריסה, החלומות שהיו לה עדיין אינם ממומשים ומערכות היחסים המנוכרות עם ההורים והילדים, עדיין בעינן.
 
האם לאחר שהיא נחשפה במשך כל כך הרבה שנים לתרבות המערבית נוסח ישראל, היא חשבה ברצינות על חזרה לארץ, כפי שהיא מתבטאת בסרט לא אחת?
 
"היא חשבה על זה הרבה פעמים ברצינות, וגם טענה שוב ושוב שמשעמם לה שם. היא גם טרחה לשמור על קשר עם הארץ, באמצעות שיחות טלפון שהיא עשתה עם אנשים שאיתם הייתה בקשר כאן, כולל מעסיקיה בעבר. אבל כשחזרנו אליה כעבור שנה, היא כבר אמרה שלהישאר בקשר עם הילדים זה דבר שהיא כבר לא יכולה לוותר עליו, אפילו שהקשר הזה רחוק מלהיות מושלם".
 
האם היה משהו בהתנהלות שלה, לנוכח הביקורת החריפה שהיא זכתה לה מצד בני משפחתה שם, שהפתיע אותך?
 
"אני חייבת להודות שלא חשבתי שהיא תוותר על החבר שלה, למרות התנגדותם של הוריה לקשר הזה. הייתה ביניהם באמת אהבה גדולה, שהתפתחה בארץ, ושניהם היו באותו סטטוס, פרודים אך לא גרושים טכנית. אבל כנראה שהמנטליות שם היא כל כך שונה ממה שהיא הורגלה לה בארץ, ואפילו שהיא אישה בת 40, כשהיא חוזרת לחיות קרוב או במחיצת ההורים, היא פתאום נראית כמו איזו ילדה מתבגרת בת 15 שלמרות כל התובנות שלה על הפתיחות של החברה בארץ, עדיין מרגישה צורך לציית להורים".
 
 אתם עדיין בקשר איתה? מה קורה איתה היום?
 
"לא הרבה קורה איתה. כמעט אותו הדבר. היא מנסה להשלים את פרויקט הבית שלה, אבל לא כל כך מצליחה, כי הדברים שם מתנהלים בקצב שלהם. האמת, כבר כשחזרנו לשם לאחר שנה, קיווינו לסיים את הסרט עם תמונות שלה נכנסת לביתה, שיהיה איזה אקורד אופטימי, אבל זה עדיין לא קורה".


למועדי מופעים >

15/05/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. היכן
נילי פוזין , מרכז (12/07/2007)
1. ראיתי באמת סרט נפלא.
יעל , (20/05/2007) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע