סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח יעל פרלוב על "היומן" של דוד פרלוב
 

 
 
יעל פרלוב לא רק מצולמת ביצירת המופת התיעודית של  אביה דוד פרלוב, היא גם ערכה את היצירה במשך שנתיים. נקודת המבט של הבת שהפכה לעורכת  על יומן " 1983-1973" עם צאתו של היומן במארז DVD


"המצלמה הייתה כל הזמן בבית"
 
מארז ה-DVD המכובד של "יומן 1983-1973" של דוד פרלוב שיצא לאחרונה ב"האוזן השלישית" עושה כבוד ליצירה הדוקומנטרית הנהדרת הזו. פיסת אמנות נדירה, הלוכדת מציאות סובייקטיבית בהתהוותה ומכילה פילוסופיית חיים אותנטית. מוצגים בה תיעוד טריוויאלי-יומיומי של חיי היוצר, בני משפחתו (אשתו מירה ובנותיו התאומות יעל ונעמי), חבריו בארץ ובחו"ל ואף עבודתו במחיצת תלמידיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. בה בעת זהו שיקוף של המציאות הישראלית והמתחולל בה במהלך העשור, מפריזמה אישית וייחודית. היצירה מאפשרת הצצה רחבה לעולמו האישי- תרבותי-אינטלקטואלי של פרלוב, למקורות ההשראה וההשפעה מהם ניזון ולשורשיו.
 
פרט לתיעוד כמעט אובססיבי של הנצפה מחלון דירתו הגבוהה בתל-אביב, סקירת הסביבה הקרובה וההתרחשויות היומיומיות בבית, והתייחסות לאירועים מכוננים שהתרחשו במדינה בשנים האלה (תוך הסתמכות על יומני חדשות וצילומי טלוויזיה), פרלוב מגיח כמה פעמים למחוזות עברו  -  בל הוריזונטה, סן פאולו וריו שבברזיל, פריז וגם יוצא עם עדשת מצלמתו לחופשות ולנסיעות אחרות לחו"ל. אבל מעבר לתמונות שלוכדת עדשות מצלמתו, המרכיב המרכזי ב"יומן" הוא הקריינות של פרלוב המספקת, בקולו המוטעם ובדיבורו האיטי, מארג פואטי-פיוטי של תיאורים, מחשבות, תחושות, תובנות, זיכרונות - הפותחים צוהר לעולמו הפנימי המורכב.  
 
מי שמהווה חלק בלתי נפרד מ"יומן" היא בתו של היוצר, יעל פרלוב, שפיקחה על הפקת המארז. "יומן" מתעד פכים ופרקים אישיים, לפעמים אינטימיים,גם מחייהן שלה ושל  אחותה נעמי, מאז היותן בנות 17-16. בשלב מסוים, לאחר סיום שירותה הצבאי, היא נשאבה לתוך היצירה עצמה, במובן זה שהחלה לערוך חלקים ממנה. "לא היה צורך להישאב", היא אומרת. "זה היה שם. המצלמה הייתה כל הזמן בבית, אבל עם כבוד מאוד גדול. המרחק בין המצלמה למצולם היה נכון. לא הייתה איזו הרגשה של דבר שמעיק עליך".
 
במדינה של פקידים לא היה כסף לקולנוע
 
הייתה לכן, למשפחה, מודעות למה שאביכן עושה, כבר מתחילת התיעוד?
 
"זה היה תהליך עבודה שלא היה כל כך מובן לנו בהתחלה, אבל היות וגדלנו בבית וסמכנו על אבא שלנו, הייתה איזו הבנה הדדית, וההרגשה הייתה טובה. אני זוכרת שכשהייתי פותחת את המקרר, במקום עגבניות היו במגירות תמיד חומרי גלם לפני צילום. מבחינה טכנית, רוב הסרט צולם במסרטת קנון סקופיק ללא סאונד סינכרוני, מלבד מקרים בודדים שהוא הזמין צלמים חברים ואיש סאונד. רוב החומר גם צולם בגלילי פילם  של 100 פיט (באורך שלוש דקות ועשר שניות). כך שזה היה `יומן` של שלוש דקות ועשר שניות, על שש שעות".
 
 ואיך בעצם הוא הרכיב את הקריינות לפרויקט?
 
"הקריינות, אלמנט חשוב ביותר בכל המהלך והעשייה של הסרט ומעמודי הבטון של התמונה, נכתבה בצורה מפתיעה. הדברים נכתבו והוקלטו כשהעריכה הייתה כבר בשלב מתקדם, והוא עבד על זה המון, עבודה אינסופית, בניסוחים ובדיוק של המשפטים, שיש להם גם ערך ספרותי. אני זוכרת את כמות העבודה שהושקעה בזה. צריך לציין שהקריינות נכתבה תחילה באופן פרדוקסלי רק באנגלית, כי בארץ `יומן` לא קיבל מימון. מי שהחליט לממן את הפרויקט הוא `צ`אנל 4` הבריטי, ולאחר שהוא הוקרן שם אבי השיג קצת כסף, למימון גרסה עברית. למעשה, הקריינות נכתבה תחילה בפורטוגזית, שפת המקור של אבי, תורגמה לאנגלית, והעברית הגיעה לדאבוני הרבה יותר מאוחר".
 
 אביך ציין ב"יומן" בכמה מקרים שהוא התחיל בפרויקט הזה בגלל תסכול מכך שהתעשייה המקומית לא אפשרה לו לעשות את מה שבאמת רצה
 
"תסכול בהקשר הזה היא לא מילה שאני אוהבת. היה לו סוג של אינטגריטי באישיות. לא היה תסכול, היה ייאוש, ויש הבדל בין השניים. את הייאוש אנחנו הרגשנו בבית. ייאוש עמוק, סוג של דיכאון ומצבי רוח מכך שאתה לא עובד. הוא ידע טוב מאוד כמה הוא רוצה לעבוד. המדינה הייתה מדינה של פקידים, ולא היה כסף. המדינה נתנה כבר כסף לתיאטרון, לתזמורת, אבל לא לקולנוע. הקולנוע אז היה לא מפותח, בתחילת דרכו, לעומת התיאטרון, הספרות. והוא היה הקורבן של התפיסה הזו".
 
"זה תופס אנשים בכל מקום בעולם"
 
 כשאביך התחיל את התהליך, את ואחותך נעמי הייתן נערות צעירות. הייתן מודעות כבר אז למה שקורה ומתהווה?
 
"הוא התחיל באמת כשהיינו צעירות מאוד, בגיל 16, גיל נעורים שבו אתה מתעסק בעיקר עם עצמך. אז אני לא כך כך זוכרת ממש את ההתחלה, כלומר את השוטים הראשונים שהוא צילם מבעד לחלון.
 
"אני זוכרת טוב מאוד את התיעוד של מלחמת יום כיפור. זה נורא הרשים אותי כשראיתי את זה מצולם, כי זו הייתה חוויה קשה, המלחמה הזו, וגרנו מול בית כנסת. אני לא זוכרת את הרגעים שבהם הוא התחיל לצלם, אבל אני זוכרת את ההמשך, כי כבר הייתי יותר מבוגרת. וזה הרי נמשך עשר שנים. בגיל 24-23 שזה גיל תבונה, היינו הרבה יותר ערות למתרחש. אני יודעת שבהתחלה הוא לא צילם הרבה חומר, השוטים היו די מדויקים והוא השתמש בחומרים שצילם עבור סרטים מוזמנים.
 
"בהמשך כבר התחלתי לקלוט שזה דבר רציני, והבנתי שזה חד פעמי, שלא עושים דברים כאלה. הייתה בזה אותנטיות וכנות עם עצמך, ובגלל זה אני חושבת שהיצירה תפסה והפכה כנראה לאוניברסלית. 30 שנה אחרי, זה תופס אנשים בכל מקום בעולם. אני מסתובבת עם הסרט בשנתיים האחרונות המון בעולם, מירה הייתה בברזיל ואני בעיקר באירופה, וקשה לתאר את התגובות שמתקבלות, למשהו שהוא בעצם לא ממש אקטואלי, זה נורא מפתיע אותנו".
 
"זו לא הייתה עריכה  בנעלי בית"
 
 מתי הרגשת שאת רוצה להיות מעורבת ביצירה, לא רק כמצולמת מזדמנת, אלא גם כעורכת?
 
"שנה אחרי הצבא כבר ישבתי איתו באופן טבעי, על עריכת הסרט. רציתי לערוך מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי את חדרי העריכה, את המשמעת, את החומרה הכרוכה בכך, וקולנוע זו אמנות שתמיד אהבתי. היא הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. זה גנים שאולי עברו בירושה. זו אמנות שאני מאוד קשורה אליה וגם מלמדת עריכה כבר שנים באוניברסיטה. עבדתי במשך שנתיים על עריכת `יומן` ולאחר מכן הגיעו אחרים. ככה למדתי את המקצוע".
 
העבודה עם אבא הייתה מסובכת?
 
"עבדתי לצדו, ולמעשה הוא היה עורך ואנחנו עזרנו לו. לא הייתה אצלו יד חופשית בעריכה. בשביל זה היה צריך מישהו מאוד נאמן לידו, בחיפושים האלה. זאת הייתה עיקר העבודה. אני בכלל לא מאמינה ביותר מדי יצירתיות בעריכה, בטח לא עם אנשים כדוגמתו. יש מקומות שבהם אתה דוחף את הסרט, צריך לדחוף אותו, אבל זה לא היה המקרה. כאן זה בעיקר להיות נאמן לו ולהאמין במה שהוא עושה. זו הייתה המון עבודה עבורי, במיוחד במשמעת המיוחדת שלו, שהוא נתן לה חשיבות רבה. הייתי מאוד צעירה ורציתי לנצל את זה כדי ללמוד את המקצוע. למצוא את הריתמוס הנכון, לתת לדברים את הצורה. לא סתם אני עורכת, אבי היה איש שנתן המון כוח לעריכה".
 
 גם למוזיקה, לסוגיה השונים, יש תפקיד חשוב ביצירה
 
"זה הלך ככה. חדר העריכה היה בחדר הפנימי בדירה. לפני קטע שהיה צריך לערוך, הוא היה הולך לסלון ושם תקליט. היינו שומעים את המוזיקה מהסלון ועורכים על הרקע של זה. ניסיונות כאלה בתוך הבית. עבודת העריכה הייתה מאוד מוקפדת, ובסצנה שלי בסרט, כשאני מדברת על עריכה ואומרת שצריך להתלבש יפה, אני מתכוונת לזה. זו לא הייתה עריכה בנעלי בית. כשבאתי לעבוד עם דוד, באנו לעבוד, לא לבלות. וזה שזה אבא שלך לא היווה הבדל. הוא לא נתן לגבולות להיטשטש. זו הייתה מקצוענות.
 
"בכלל, זו לא הייתה עבודה בסבבה, לאורך כל התקופה הזו. הוא הרגיש שזה הדבר הנכון שהוא עושה, משהו יסודי שאמנם תחילה לא היה ברור לאן זה הולך, אבל עם הזמן הוא מצא גם את הכיוון ואת הכסף. זה היה פרויקט של אדם אחד, והייתה כמובן התגייסות משפחתית. מירה הייתה מפיקה בסלון, עם הקבלות הקטנות, מנסה לסייע בגיוס הכסף. הכריזמה של אבי והנוכחות שלו לא ניתנים לתיאור, ולכן גם לאחר מותו אנחנו לא מפסיקים להחיות את היצירה הזו. מגיע לו ואנחנו עושים את זה עם המון חשק".
 
"הייתה לו נוכחות פנומנלית"

 
 גם כשאת ואחותך חייתן בפריז, אביך המשיך לעקוב אחריכן עם מצלמתו.
 
"זה היה עוד דבר במסגרת החיים העשירים שאותם חייתי. בגילאים שבין 20 ל-30 החיים שלנו היו כל כך אינטנסיביים. בשנה שבה הוא לקח שבתון מהאוניברסיטה הוא ביקר אותנו במשך חודש בפריז, והיינו יושבים איתו בבתי קפה וזה היה כיף להיות לידו. הוא אהב צעירים ותמיד אהב את החברים שלי. היו בינינו יחסים מאוד הרמוניים. לנו הייתה סקרנות ומשיכה אינטלקטואלית לעניין, ובאופן טבעי היה כיף לספר לו שאני קוראת ספר, שהכרתי חבר חדש, וזה היה תמהיל אחד גדול מלא שמחת חיים. ברור שהיו גם מצבי רוח ולא תמיד זה היה קל, אבל הייתה לו נוכחות פנומנלית שאני והרבה אנשים מהדור הזה שהכירו אותו מקרוב מתגעגעים אליה".
 
העובדה שאת ואחותך מצאתן את עצמכן חיות ועובדות בפריז למשך תקופה לא קצרה, הייתה באיזשהוא מקום מעקב אחר אחת התחנות המשמעותיות בחייו?
 
"כן, באופן טבעי. החיים שלו בפריז היו אימננטיים לחיים שלנו. אמנם בבית דיברו פורטוגזית, אבל צרפתית הייתה השפה שתמיד רצינו ללמוד, דרך הקולנוע, הספרות, השירה. עד היום אנחנו מאוד קשורות לתרבות הצרפתית. אחותי עד היום עובדת שם, ואני חייתי ועבדתי שם ואני כל הזמן שם. וזה בהחלט בא ומאבא ומאמא שלי. זה היה הרבה יותר פריז מאשר ברזיל, שהייתה רחוקה. השורשים של דוד נורא מורכבים. זו הייתה משפחה רוסית שהגיעה לצפת, ומשם עברה לברזיל, לבל הוריזונטה. אז מבחינת המקורות והשורשים זו תופעה מאוד אופיינית ליהודים, של קוקטייל מעורבב כזה".
 
"ללימודי קולנוע לא באים כדי לבלות"
 
 את מתועדת ב"יומן" גם כמשתתפת בעריכת "שואה", של קלוד לנצמן
 
"הייתי עוזרת עריכה. העורכת הייתה זיוה פוסטק. עבדתי על הסרט הזה יותר משנתיים וגם זו הייתה חוויה רצינית ביותר, לעבוד לצד זיוה וקלוד לנצמן. אני מכירה אותו טוב, אוהבת אותו עד היום, ומודה לו על מה שתרם לחיים שלי, העומק שהוא הוסיף להם. משמעת, מקצוענות וסקרנות אינטלקטואלית, שאני מנסה להעביר גם לילדים שלי. העבודה על `שואה` הייתה חוויה פנומנלית, בעיקר האופן המיוחד שבו הוא ראיין אנשים. האישיות הכריזמטית, המסירות למקצוע והטוטאליות - היו בדיוק כמו אצל דוד, למרות שהנושאים של הסרטים שעליהם הם עבדו היו שונים לחלוטין".
 
 היום את עורכת באופן סלקטיבי?
 
"כן, על פיצ`רים עלילתיים אני עובדת בעיקר עם דובר קוסאשווילי, ערכתי את `חתונה מאוחרת` ו`מתנה משמיים`. גם בסרטים עלילתיים וגם בדוקומנטריים אני עובדת עם במאים שאני מתחברת אליהם, ובדוקומנטרי גם קצת מפיקה, אבל רק כשזה מעניין מאוד".
 
את מתחברת לאמצעים החדשים של היום בעשייה הקולנועית, המחשוב, הדיגיטציה, העריכה בלחיצת כפתור?
 
"אני אוהבת את הטכנולוגיה המתקדמת וחיה ברוח הזמן, למרות שאם תשאל אותי, אני בן אדם שחי בעבר והעתיד מפחיד אותי. אבל יחד עם זה, אני מקשיבה לפעימות האלה של החיים. מהאמצעים החדשים אתה יכול לקחת מה שנוח לך. מצד אחד זה יכול להיות הרסני, אבל כשאתה בא עם משמעת עצמית ואתה אדם שיש לו קווי מתאר, זה יכול לעזור. הקולנוע היום מאוד מטעה, כל אחד יכול לצלם עם הסלולרי שלו. אבל מוטל עלינו, כמורים לקולנוע, להסביר לתלמידים שלנו שלא באים לבלות, לא באים בסבבות, זה מקצוע קשה ומטורף, עם המון עבודה, ואתה צריך להיות טוטלי". 


04/06/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. דויד פרלוב היה מקסים- ביתו פחות
לירון , (01/01/2012)
1. אשה נהדרת
חיים , (24/10/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע