סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח "המנוע של העצב הוא אופטימיות גדולה"
 

 
 
זו תחושה שאני כל החיים מסתובב איתה, שהחיים זה כמו מכשיר חשמל שקיבלת, ואתה לא מצליח להשתלט על המניואל. אתה עושה עם זה רק טוסטים, אבל אתה יודע שאם תפעיל בו עוד איזה דבר קטן, תוכל להטיס את זה לירח"
"יש כאלה זוגות שאומרים: אני אלך לעבוד בהיי-טק, אשתי תכין לי חביתה, נראה די.וי.די וזהו, אלה החיים וזה סבבה. אבל כולם מרגישים שיש עוד", אתגר קרת,  שבוע אחרי עליית "מדוזות" שלו ושל שירה גפן, מדבר על  "העוד" - ספרות, קולנוע, בימוי, עבודה עם שחקנים ביצירה ביחד ובלחוד


מקבלים יחס פטריוטי


"כבר שככה קצת ההמולה, שאתם לא כל כך מורגלים בה, סביבכם?", אני שואל את אתגר קרת, 39, שבוע לאחר שהסרט שלו ושל זוגתו שירה גפן, "מדוזות", עלה למסכים. "זה פסטיבל שהיינו חלק פעיל בו", הוא משיב. "הרי בסך הכול, כשאתה מוציא סרט, אתה איכשהו רוצה שאנשים יידעו שהוא קיים, זה טבעי, במיוחד כשיש לך תקציב הפקה נורא קטן, אז זו הדרך היחידה שלך למשוך תשומת לב".
 
 התכוונתי גם להמולת פסטיבל קאן
 
"כן, זה כבר נגמר. שירה כל הזמן אומרת שהיא הרגישה שאנחנו כמו אנדי-יוני, אנדי רם ויוני ארליך, שאנחנו סוג של זוג שבאור הזרקורים. אפילו כאן היחס אלינו היום הוא מאוד פטריוטי, בא אלי איזה שכן מבוגר ברחוב ואומר לי, אני גאה לגור בית לידכם. כאילו אני טרומפלדור".
 
 ופתאום אתם מוצאים את עצמכם מייצגים בגאווה את ישראל
 
"טוב, יש את העניין הזה שאתה בא מאיזשהו מקום, ואני מכיר את זה גם בתור סופר, ובלי קשר לדעה פוליטית אתה מגיע לעולם ושם אתה אייטם ישראלי מייצג: שואלים, אתה זה שירה בפלסטיני או זה שנפצע בפיגוע בבית קפה? אז אני עונה, אני זה שמאוהב בבת של השכנה... תמיד כשאני מגיע כישראלי לחו"ל, יש משהו שאותי נורא משמח, שאנשים אומרים פתאום: `וואלה, אתם בני אדם אתם, לא קלטנו!`".
 
"הכתיבה שלי מגיעה תמיד ממקום ויזואלי"
 
קרת הוא אמנם במקור איש המקלדת והמילה הכתובה ("צינורות", "געגועי לקיסינג`ר", "אניהו", "הקייטנה של קנלר" ועוד) אבל, לדבריו, "תמיד אהבתי קולנוע, כצופה. אני אמנם אוהב מאוד גם לקרוא, אבל אני חושב שראיתי יותר סרטים בחיים מאשר קראתי ספרים, וקראתי די הרבה. גם הכתיבה שלי מגיעה כמעט תמיד מאיזשהו מקום ויזואלי, מאיזו תמונה שיש לי בראש. אני חושב שבגלל זה עושים הרבה אדפטציות מסיפורים שלי לסרטי סטודנטים. תמיד יש בהם משהו שאפשר לראות אותו בפריים. גם כתבתי לקומיקס ("לא באנו ליהנות", עם רותו מודן, ו"סמטאות הזעם" ו"פיצריה קמיקזה", עם אסף חנוכה – נ. מ). הרבה פעמים בכתיבה חשתי צורך להראות לאנשים את הדמות, ומכן באה המשיכה לקולנוע".
 
 והחיבור הראשוני לקולנוע בא באופן טבעי מתסריטאות
 
"ב`החמישייה הקאמרית` זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי תסריטים, ומאוד נהניתי מזה. זה גם היה בית ספר. ב`החמישייה` היה סוג של ערבוב תפקידים. אני כתבתי תסריטים ואני בעצם סופר. יוסף אל דרור היה כותב תסריטים והוא בעצם מחזאי ובמאי תיאטרון. מנשה נוי היה שחקן, אבל בעצם הוא גם במאי. היה משהו בחבורת יוצרים הזו, שיכולת ללמוד מאחד השחקנים בימוי ומאחד הכותבים מחזאות. והיה שם מודי בראון, שהוא יותר מכותב, גם פרפורמר. מבחינתי זה היה סוג של מקום עם גבולות מיטשטשים, שהפך בית ספר טוב ומעניין. היה בזה משהו שייצר איזה סוג של סינרגיה, שמאוד משכה אותי לתחום. אני מאוד לא בן אדם של חבורות, אני לא מקבוצת `עכשיו` של גבריאל מוקד, למשל, אז מבחינה זו סרט דווקא הוא הדבר הכי קרוב מבחינתי לחבר`ה, קבוצה של אנשים שיש להם מטרה משותפת וכל אחד מביא משהו מעצמו ונוצר איזשהו ביטוי משותף. זה דבר שמאוד אהבתי ומאוד רציתי לחזור עליו".
 
מכינה לבימוי
 
כל זה התנקז לדרמת הטלוויזיה "מלכה לב אדום"
 
"עשיתי אותה עם רן טל (שניהם חתומים על התסריט והבימוי) ולשנינו לא היה המון ניסיון, אבל לרן היה הרבה יותר ניסיון ממני, הוא לפחות היה בוגר החוג לקולנוע, אני לא למדתי קולנוע. זו גם הייתה הרפתקה שלמה ומוצלחת מבחינתנו, זכינו בפרסים בחו"ל (בין היתר מקום ראשון בפסטיבל מינכן 1996) ובאוסקר הישראלי. אני חוזר לקולנוע פעם בכמה שנים, זה תמיד מאמץ גדול. אז אחרי שעשינו את `מלכה לב אדום` אמרתי, זה נורא כיף, אבל צריך לנוח קצת מזה. אני תמיד יכול לחזור לספרות. את `מלכה לב אדום` עשינו ב-1995, `משהו טוטאלי` (שקרת כתב את תסריטו יחד עם הבמאי, גור בנטוביץ`) יצא בשנת 2000. ועכשיו אני חוזר ב-2007. כלומר, יש הפסקות מאוד גדולות אצלי בין סרט לסרט".
 
המעורבות שלך ב"משהו טוטאלי" הייתה רק בתסריט?
 
"בגלל שגור, שביים את הסרט, גם שיחק בו בתפקיד די ראשי, אז הייתה חשובה לו הפונקציה של תסריטאי על הסט, כי הרבה פעמים יכולתי לראות את הפריים בזמן שהוא שיחק".
 
אז בעצם לפני "מדוזות" כבר הייתה לך מכינה לבימוי
 
"כן, אבל גם אחרי `משהו טוטאלי`, אם היית שואל אותי אם אני רוצה או מתכנן לביים משהו, הייתי אומר לך שאני רוצה לכתוב עוד תסריט ולא לביים. מה שקרה עם התסריט של שירה, זה שאני הייתי לידה בכל שלבי הכתיבה ומאוד אהבתי אותו והאמנתי בו. שירה הלכה לפגישות עם כמה במאים, טובים ונחשבים, ותמיד כשהיא חזרה מהם זה היה עם איזשהו פידבק שמאוד תסכל אותי. או שהם אמרו שהתסריט לא טוב או שטענו שצריך להפוך אותו להרבה יותר קומי. סוג כזה של הערות, שהיה ברור לי שאלה כיוונים לא נכונים.
 
"באיזשהו שלב אמרתי, אולי אני אביים את זה, והיא אמרה בסדר. אחרי זה חשבתי, מה אמרתי, אני לא בטוח שאני יכול לביים את זה. אני מאוד מפחד לביים סרט לבד, וזה ששירה עשתה את זה איתי מאוד עזר. סרט זה דבר שעושים הרבה אנשים ביחד, אבל במאי זה תפקיד מאוד בודד, כי בסופו של דבר אתה תמיד נשאר עם ההחלטה. זה מאוד עזר שהיו שני אנשים ויכולנו להחליט. הייתי אומר משהו והיא הייתה אומרת, זה מופרך לגמרי, או שהיא הייתה אומרת משהו והייתי יכול להתווכח איתה".
 
"המבחן האמיתי היה להגיד דברים שלא דרך התסריט"

 
"מדוזות" מתאר מסע אישי, המשלב ריאליזם והזיה, של פסיפס של דמויות בתל-אביב, המתנקזות לחוף הים. בתיה (שרה אדלר) היא מלצרית קייטרינג צעירה ומרחפת, המאתרת על חוף הים ילדה בת חמש (ניקול ליידמן), שאינה מדברת. בתיה מאמצת אותה בעל כורחה, לאחר שבמשטרה מסרבים לקחת עליה אחריות. ובעקבות החיפוש אחר הורי הילדה, עולים בתודעתה של בתיה גלי זכרונות מתוקים-מרירים, תמונות אלבום ישנות שהדחיקה. במקביל, כלה צעירה, קרן (נועה קנולר), מגיעה עם בעלה מיכאל (גרא סנדלר) לבית מלון זול, לחוף ימה של תל אביב לאלר שהכלה שברה את רגלה בליל החתונה. במלון נוצר קשר מזדמן בין מיכאל למשוררת מלנכולית, רלי (ברוריה אלבק), שהשתכנה בסוויטה שמעליהם. צלע נוספת בעלילה היא ג`וי (מונט דה לטורה), המתגעגעת לבנה הצעיר, שאינו איתה. היא מטפלת בזקנה רגוזה ודעתנית, מלכה (זהרירה חריפאי), והקשר ביניהן מעורר מחדש את יחסיה עם בתה גליה (אילנית בן יעקב), שחקנית תיאטרון שוליים. בסרט משחקים גם צחי גראד, נעמה נסים, עמוס שוב, לירון וייסמן ואסי דיין.
 
 באופן אירוני, הסרט הראשון באורך מלא שאתה מופקד על בימויו, לא מבוסס על תסריט שלך.
 
"דווקא הרגשתי שזה הופך את המבחן שלי כבמאי להרבה יותר אמיתי. ב`מלכה לב אדום`, למשל, כשהגענו למצבים שלא ידענו לפתור אותם בקטע של הבימוי, הייתי אומר לרן, תביא רגע את התסריט, אני אכתוב את זה אחרת. להשתמש בטקסט ובדיאלוג כמפלט, זה משהו שהכי טבעי לי, ודווקא להגיע פתאום לאיזה מקום שבו אתה צריך לבטא את עצמך ולהגיד דברים לא דרך התסריט, הרגשתי שזה מבחן אמיתי. אני עדיין חושב שאני כותב יותר מוכשר משאני במאי. יש לי עוד הרבה מה ללמוד בתחום. אני אוהב את זה, אבל עדיין לא יודע כמה אני טוב בזה. אני גם לא יודע אם אני אעשה מספיק דברים כדי לבחון את זה. אם אתה שואל אותי היום אם אני אביים עוד סרט בחיים, אני ממש לא בטוח".
 
 ההתנסות בקומיקסים סייעה לך בבניית הסטוריבורד ל"מדוזות".
 
"מאוד. כל המחשבה על פריים ושוט, ועבודה עם שחקנים, אלה דברים שבאו לי ממקום אינטואיטיבי והרגשתי איתם הכי נוח. הרבה פעמים כשעבדתי עם הצלם בנושא פריימינג או סטוריבורד, היה לי ביטחון  גדול בעניין, בהשוואה לאספקטים אחרים של עשיית הסרט. אחד הדברים שהכי קשים לי בסרט זה שאנשים אומרים לך מה הם הולכים לעשות ואתה אמור להבין את זה. נניח איש תפאורה מביא לך חתיכת בד ואומר, זה יהיה הציפוי של הספה. אנשים מראים לי כל מיני שרטוטים, ואני לא מבין איך זה ירגיש בסוף. אין לי  יכולת לדמיין מה הולך להיות, ויש לי חרדה גדולה בקטע. אבל שירה מאוד טובה בזה".
 
קולוניאליסט בריטי שתקוע בהודו

איך בחרתם את השחקנים? רוב הקאסט לא מורכב משחקנים הנחשבים "כוכבים"


"קודם כל, בחנו הרבה אנשים לכול התפקידים. בעיה שלי, שדווקא לשירה אין אותה, היא שהיכולת שלי לתקשר עם שחקנים מאוד ורבלית. שירה יכולה להדריך ממקום שהוא מאוד פיזי או מוזיקלי, ואילו אני מסביר. אז תמיד חיפשתי אנשים שיהיו מסוגלים להבין באופן ורבלי. יש שחקנים מכול הסוגים, שחקנים חכמים ושחקנים טיפשים, שהם לא פחות טובים בהכרח מהחכמים. אבל הרגשתי מתוך המפגשים שלי, שאני חייב לעבוד עם אנשים אינטליגנטים, כי הדרך שלי להסביר צריכה לעבור דרך השכל. אני לא יכול להעביר דברים דרך תנועה. הפרמטר החשוב היה שהשחקנים יבינו את הדמות, איך שאני מסביר אותה.
 
"כשעבדנו למשל עם צחי גראד, שמשחק בסרט שוטר, לא אמרתי לו אתה שוטר שלא קידמו אותו. אמרתי לו, אתה ענק במערה קטנה מאוד, ואף אחד לא בא לבקר אותך. אבל כל פעם שבא מישהו, אתה לא רוצה שהוא יילך. זה מסוג הדימויים שהם מאוד אבסטרקטיים. כשעבדתי עם עמוס שוב, שגילם את מנהל אולם החתונות, אמרתי לו, אתה קולוניאליסט בריטי שתקוע בהודו. כל האנשים כאן הם הודים, ואתה בכלל רוצה לחזור לאנגליה. אתה שונא את מזג האוויר כאן, חם לך, לאנשים האלה אתה אומר משהו אחד, והם אומרים משהו אחר. באיזשהו מקום עמוק אתה מרגיש שאתה טוב יותר מהם. אלה דימויים שכשאתה מתאר אותם לשחקנים מסוימים, הם לא מבינים מה אתה רוצה מהם.
 
"רוב השחקנים שעבדנו איתם מאוד אינטליגנטים וחלק מהם לא רק שחקנים. עמוס שוב למשל הוא תסריטאי, נועה קנולר היא במאית וגם זהרירה חריפאי. נעמה ניסים באה ממחול וכוריאוגרפיה. גם ב`מלכה לב אדום` בחרנו רן ואני שחקנים שהם לא רק שחקנים, כמו יוסף אל דרור, בועז רימר, או גיל קופטש. נורא קל לי לעבוד עם שחקנים שהם יצירתיים ויוצרים, כי אז האופן המוגבל שלי לתקשר עובד איתם. הכי קל לי לביים במאים, כי הם גם מביאים את שלהם ונורא קל להם להבין דברים".
 
"משחק אשכנזי"
 

השיטה שלך עלתה בקנה אחד עם זו של שירה, שהיא במאית תיאטרון?
 
"גם את שירה וגם אותי משך לעבוד עם שחקנים מסוימים, ולא היה מצב של שחקן או שחקנית שאחד מאיתנו רצה לעבוד איתו והשני לא. שנינו רצינו משהו במשחק, שיהיה מאוד פנימי. כשהקרנו את הסרט      
לאחד המשקיעים מצרפת, מ`ארטה סינמה`, אז הוא אמר לי, זה הסרט הישראלי הראשון שאני רואה שאנשים בו לא צורחים, לא מקללים, לא יורקים, לא אונסים ולא רוצחים אחד את השני. אז מעבר לכך שזה די נכון, במשחק בסרט שלנו יש משהו שהוא לא מוחצן. משהו אשכנזי כזה, שרבים בלי להרים את הקול. משהו כזה מודחק ונטוע בפנים. מבחינה זו יש הרבה שחקנים שאף פעם לא עשו כאן משהו כזה".
 
 לא הייתה ביניכם חלוקת עבודה מוגדרת על הסט, מי עושה מה
 
"זה  היה נורא מעורבב. אבל היה את הפרמטר הפשוט ששירה הייתה בסוף חודש שמיני, וכשמישהו היה צריך לרוץ, זה תמיד הייתי אני. היה לנו כלל: למי שאין תינוק בבטן, הוא צריך לרוץ. אז באופן טבעי לכל לוקיישן הייתי מגיע קודם, להעמיד את הסט ולעבוד עם הצלם. פרט לכך, עשינו הכול ביחד. היו כמה מקרים שהייתי מרגיש שאני לא ממש מבין דבר שקורה, אז היא הייתה מטפלת בזה. לפעמים לא הייתי בטוח אם איזו דמות תגזים או לא תגזים, ולא ממש הרגשתי אותה, אז אמרתי לשירה, את תדריכי אותה".
 
לעשות טוסטים או  לעוף לירח


מרבית הדמויות בסרט די לוזריות או כאלה שמשהו מתקלקל להן
 
"בוא נאמר שכל אחד מהם היה יכול לנהל לעצמו חיים טובים יותר מאלה שיש לו. זה לא משהו שהוא פילוסופי או אקונומי. זה עולם כזה שכולם רוצים שיהיה בו טוב, אבל משהו משתבש בדרך, ולא משנה אם זה אבא של בתיה, או השוטר. אין לך שם הרגשה שמישהו חי את החיים שהיה רוצה. אני תמיד אומר שכל היצירות שלי הן עצובות ואופטימיות. עצובות בגלל שהן אופטימיות, מצוידות ביכולת להאמין שיכול להיות טוב יותר. כלומר, שעכשיו לא טוב מספיק.
 
"כל האנשים בסרט מאמינים שיש יותר אנושיות וקשר בין אנשים, ממה שהם מצליחים להגיע אליו. לרוב, לאדם אין תחושת כישלון או קלקול, רק אם לתחושתו זה מה שיש, ככה זה החיים. לא תמיד זה כישלון אובייקטיבי. יש כאלה זוגות, כמו זה שבמלון, שאומרים אלה החיים וזה סבבה: אני אלך לעבוד בהיי-טק, אשתי תכין לי חביתה, נראה די.וי.די וזהו, אלה החיים. אבל כולם מרגישים שיש עוד. הצורך של האישה במלון לכתוב שיר, הכמיהה של בעלה למשוררת. כאילו הם אומרים, יש משהו שהוא יותר ממה שאנחנו חיים, ואנחנו לא מצליחים לגעת בו. וזו תחושה שאני כל החיים מסתובב איתה, שהחיים זה כמו מכשיר חשמל שקיבלת, ואתה לא מצליח להשתלט על המניואל. אתה עושה עם זה רק טוסטים, אבל אתה יודע שאם תפעיל בו עוד איזה דבר קטן, תוכל להטיס את זה לירח. אז אני מרגיש שהמנוע של כל העצב הזה הוא איזושהי אופטימיות גדולה וחזקה".
 
מה השוני המהותי בין טיפול בדמות ספרותית לדמות קולנועית?
 
"אומר לך זאת משתי זוויות, זו של הקורא וזו של היוצר. מבחינת הקורא, יש משהו הרבה יותר סגור בדמות קולנועית. כי האפיונים בדמות ספרותית מאוד פתוחים ואתה יכול לדמיין אותה גבוהה כמו שאתה רוצה ובעלת הקול שאתה רוצה. אתה יכול להיות מאוד חופשי בדמיון הוויזואלי, מה שבקולנוע הרבה יותר סגור. כיוצר, כשאתה כותב דמות ספרותית, יש לך את היתרון הזה שכל מה שאתה רוצה – מתקיים. אתה ממציא אותה בדיוק איך שאתה רוצה.
 
"בקולנוע אין לך את היתרון הזה, אבל קיים יתרון אחר, שיש לך שותף ביצירת הדמות, והוא השחקן שאתה בוחר, והוא יכול להביא לדמות הרבה דברים שבכלל לא היית מסוגל לדמיין. הדמות של גרא סנדלר, החתן, לא הייתה רוסית בתסריט. היא הייתה ישראלית. גרא הגיע לאודישן לתפקיד אחר, קטן יותר, אבל הוא עשה מבחן בד מאוד טוב, אז אמרנו אולי הוא מתאים לתפקיד החתן, ועצם העובדה שהוא רוסי שינתה משהו משמעותי ביחסים בינו ובין אשתו. היא נראית נורא נטועה כאן, עד כדי כך שאתה מרגיש שאבא שלה שופט מחוזי, ובעלה הוא בן אדם שאתה מבין שלא גדל כאן, ואפשר לייצר ביניהם איזו היררכיה מעמדית, שהכי קשורה לדעות קדומות, אבל אלה מולחמות נורא חזק בתודעה שלנו. אז כשאתה רואה כזה זוג, אז אתה ישר אומר, הוא נורא צריך להתאמץ בשבילה. זה דבר שאי אפשר היה להמציא בכתיבה, אבל המציאות מביאה אותו".
 
"כשהארי פגש את סאלי עם תימנים"


בתום יותר משבוע של הקרנה, אתה מעודד מתגובות הקהל?
 
"אנחנו רק שומעים את האנשים שמאוד אוהבים את הסרט. אני בטוח שאלה שלא אוהבים הולכים לקלל בפינה. אני חייב לציין שאנשים באו בשלבי העריכה הסופיים לראות אותו, ומישהו אמר לנו, אני נורא אהבתי, אבל כלב לא יבוא לראות את הסרט הזה. ומבין היותר מנומסים היה מישהו שאמר, אני נורא אהבתי ונראה לי שזה יילך מאוד חזק בצרפת. פתחנו רק עם עשרה עותקים, זה לא סרט כמו `הסודות` או `בופור`, שפתחו עם 30 עותקים, כי אנחנו אמנם מאמינים שיש הרבה אנשים שיאהבו את הסרט, אבל אנחנו לגמרי לא בטוחים שכל בן אדם במדינה הזו שייכנס לסרט, ייצא מבסוט. אם היית שואל אותי מי הקהל של הסרט, אז זה דווקא כן קהל של אנשים שאוהבים קולנוע.
 
"דרור שאול, הבמאי של `אדמה משוגעת`, אמר שיש סרטים שכשאתה בא אליהם, אתה כבר יודע את החוקים. ברור לך לאיזה סרט נכנסת, ומה יקרה, ואתה יושב רגוע כי נכנסת לרכבת הרים ויש נסיעה ואתה מתפנן. אבל לדבריו הסרט הזה מתחיל כקומדיה, אבל בסוף הסצנה אתה פתאום בוכה. ויש בו משהו מאוד ריאליסטי, ופתאום מישהו עושה משהו לא הגיוני. כלומר, הצופה לא יכול להישאר פסיבי, הוא חייב לנהל דיאלוג עם הסרט. דרור אמר, מי שייכנס ויאהב את זה, יעוף מהסרט, אבל יהיו גם צופים שהם יותר מדי עצלנים: באים מהמשרד ולא רוצים גם כאן לחשוב, הם רוצים שתעשה להם נעים.
 
"הלכתי להקרנה של `בופור` והיה שם איזה בחור שחיבק את החברה, ואז נפל טיל ואז עוד מישהו מת. אז הבחור אמר לחברה שלו, אוף, נמאס כבר. אז אמרתי לו, אחי, אתה יש לך 90 דקות לעבור, הם היו שם שלוש שנים. לסרט כמו `בופור`, שמאוד אהבתי ושמאוד השפיע עלי, לא באתי כדי שיעשו לי נעים בגב. אבל אני מרגיש שסרט כמו `מדוזות` הוא קומוניקטיבי, כי הוא מצחיק והוא פאן, אבל הוא עדיין סרט שקצת מדבר בשפה שלו וצריך להקשיב לו קצת יותר. זה כמו `כשהארי פגש את סאלי`, אבל עם תימנים".
 
גם הזכייה במצלמת הזהב תורמת ליחסי ציבור ועושה משהו לאגו
 
"הסרט כבר נמכר להרבה ארצות, באירופה הוא יוקרן בגרמניה, שוויץ, בלגיה, הולנד ועוד, וגם בארצות הברית ובקנדה. באיטליה נני מורטי לקח את הסרט להפצה, וזו מחמאה מאוד גדולה, כי הוא בדרך כלל לא מפיץ סרטים, פרט לבודדים שהוא מאוד אוהב. אני לא משלה את עצמי, יכול להיות שבלי הפרס הסרט לא היה מקבל כזאת הפצה. הפרס הזה יעזור לעוד אנשים להגיע לסרט, ואני מאוד שמח על כך. זה פרס לסרט, צ`ופר כזה, לא פרס אישי לי.
 
"לא בטוח שאביים עוד סרט, די בטוח שאכתוב עוד סרטים, ודי בטוח שאני ושירה נעשה עוד דברים ביחד, זה עובד טוב ועשינו יחד ספר ילדים שנורא נהנינו לעבוד עליו יחד, כתבנו תסריט לסרט קצר שצולם בחו"ל וגם מזה נהנינו. אז כנראה שנעשה גם משהו שקשור לסרטים. כעת מה שאני הכי רוצה זה לנוח איזה חודשיים שלושה, לא לעשות כלום. לרוץ אחרי הילד, לאכול אבטיח. אני מרגיש שמגיע לי".
 
      
 
                


למועדי מופעים >

08/07/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. תגר קרת
סיגל , באר שבע (18/07/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע