סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח לגמול את העולם מברבריות, תוך שעתיים
 

 
 
..אחרי מאה שנות יצירה פילמאית, הקולנוע עדיין בחיתוליו, בתחילת דרכו, ונדמה לי שהוא זה שיכול לשנות שישה מיליארד איש בבת אחת. אני מאוד אופטימי, כי היום כשסרט גדול מצליח והופך לשובר קופות ענק, עשרה אחוז מאוכלוסיית העולם צופים בו, אבל יש עוד לחפש את 90 האחוז הנותרים, ולהגיע אליהם"
גם בגיל 70 קלוד ללוש עדיין מאמין שהקולנוע יכול לשנות את העולם. המבקרים אהבו, לשם שינוי, את סרטו החדש "הצטלבות", אבל לטענתו  - רק משום שהשתמש בו בשם בדוי. ריאיון אישי עם הבמאי המבקר בארץ הממשיך לתקוף את המבקרים בארצו, את "הגל החדש"  ומספר על עשיית "הצטלבות" ועל הזיקה ליהדות
 


"הגל החדש הראה לי מה לא צריך לעשות" 
  
הבמאי הצרפתי הוותיק קלוד ללוש, 70, לא סיים עדיין את מאבקו במבקרי הקולנוע של ארצו, שמשתלחים בסרטיו שוב ושוב, ועל הדרך גם ממשיך ותוקף, כמנהגו זה שנים, את "הגל החדש" – סוג של פרה קדושה בתולדות הקולנוע, כידוע. לפני שלוש שנים הוא כל כך כעס על ההשתלחויות כנגד סרטו "הפריזאים", בעיקר מצד ה"לה מונד" וה"ליברסיון", שהוא ערך הקרנות חינם לקהל ב-400 בתי קולנוע ברחבי צרפת (בהשקעה אישית של 150 אלף יורו), כדי שהציבור יצפה בסרטו חינם אין כסף, ללא ביקורת משוחדת. ידועה גם האמרה הצינית והמלגלגת שלו על כותבי הביקורות: "יום אחד אעשה סרט עבור הביקורת, אבל רק כשיהיה לי כסף לבזבז על זה". ללוש, שביים כבר יותר מ-40 סרטים ונחת בארץ לשם קידום סרטו החדש "הצטלבות", נשמע בריאיון האישי שערכתי איתו משועשע, מפוכח ואירוני מצד אחד, אבל במקביל עדיין נושך, בועט ומשוחרר רסן. את דבריו הוא מתבל בפילוסופיית חיים חכמה.
 
"היחס שלי לביקורת התחיל בעצם כבר ב`גבר ואישה`", הוא משחזר. "אחרי ההצלחה העולמית של הסרט, פרנסואה טריפו בא לפגוש אותי ואמר לי, אתה בטח התוצר של `הגל החדש` שגדל הכי יפה. היינו רוצים להוציא גיליון מיוחד עליך ב`קאייה דה סינמה` (מחברות הקולנוע), התנ"ך של הביקורת, כדי להראות שאתה הילד של הגל החדש, שהבין הכול והתקדם הלאה. אמרתי לטריפו שאני מאוד שמח, אבל אני לא תוצר של `הגל החדש`. אני חב המון ל`גל החדש`, משום שהוא הראה לי בדיוק מה לא צריך לעשות. אני עושה בדיוק להפך ממה שעשו ב`גל החדש`. אני לא עושה סרטים משעממים. אני עושה סרטים פשוטים, ומדבר על דברים שקורים בחיים. הגל החדש עושה סרטים עבור האנשים המשכילים והחכמים ביותר, אבל בשבילי הקולנוע הוא אמנות פופולרית. חובתי היא לפנות ולדבר אל האנשים הפשוטים, ואם זה יעניין גם את החכמים, אז מה טוב.
 
"טריפו קיבל את זה לא יפה וחשב שאני מנופח, ושבוע לאחר מכן הביקורת פתחה במלחמה נגדי, ובירחון `קאייה דה סינמה` פשוט כיסחו את `גבר ואישה`. זה נמשך כ-40 שנה, עד שעשיתי סרט בשם בדוי (כששחרר לאקרנים את "הצטלבות", הסתתר תחת שם הבמאי הרווה פיקאר, ורק בעת הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, מחוץ לתחרות, גילה שהוא הבמאי האמיתי) ואז הביקורת פתאום שיבחה והיללה אותו. למרות הבעיה הקשה של הביקורת עם הסרטים שעשיתי במשך השנים, בסרט האחרון הצליח לי לא רע בכלל, אבל מסיבות של אי הבנה, בעצם". 
  
"יש לי בעיה אידיאולוגית אמיתית עם ביקורת"
 
מה בעצם יש לך נגד "הגל החדש"?
 
"נדמה לי ש`הגל החדש` לא עשה שרות טוב לקולנוע הצרפתי וגם לא הביקורת העולמית, שאימצה אותו. הם הושפעו יותר מדי מה`קאייה דה סינמה`, שמעולם לא הגן על הקולנוע העממי הפופולרי, כמו שלא הגן על סרטים שזכו בהצלחה מסחרית והפכו לשוברי קופות. הם תמכו בסרטים של יוצרים מסוימים, בעלי רצון טהור לחדש, ונכון היה לעשות זאת. יש צורך להגן על סוג כזה של סרטים, אבל לא צריך לדרוך ולירוק על הקולנוע העממי. צריך לשמור על איזון בין סרטים פופולריים שוברי קופות ובין סרטי איכות. תמיד ניסיתי לאזן בין קולנוע איכותי ובין זה הפופולרי-עממי. אין ספק שיש לי בעיה אידיאולוגית אמיתית עם הביקורת, והסרטים שלי שילמו על כך את המחיר. כל פעם שיצא לאקרנים סרט שלי, המבקרים לא שפטו אותו אלא את הרעיון שעליו אני מגן, שסרט חייב וצריך להצחיק אותנו, לגרום לנו לבכות, לעשות לנו צמרמורות וגם צריך ללמד אותנו דברים. וכל זאת, באותו סרט.
 
"לטעמי, זה הקולנוע שהכי קשה לעשותו. זה קולנוע מאוד מורכב. עשיתי 41 סרטים ובכל פעם מחדש חזרתי לבית הספר. אני לא מפסיק כל הזמן ללמוד את המקצוע, וחש עדיין סטודנט לקולנוע. היצירה הקולנועית היא פשוט דבר מסחרר, חסר גבול. תמיד הגנתי על העמדה הזאת, ולמרבה המזל הקהל עמד לצדי. אם הקהל לא היה איתי, הביקורת הייתה מאפשרת לי לעשות סרט אחד וזהו. זה מאבק שניהלתי כל חיי. אני אוהב את הקולנוע וחווה איתו סיפור אהבה אדיר. ועל האהבה הזו אני רוצה להגן.
 
"אני מציב את הקולנוע מעל הכול, ומאמין שבכוחו של סרט גדול יום אחד לנצח ולשנות את העולם. אולי נוכל מתישהו תוך שעתיים לגמול את העולם מהברבריות ולהציל את הציוויליזציה. לסרט גדול יש את הכוח, העוצמות והיכולות לעשות זאת, ועד עתה שום דבר לא נעשה בכיוון. אחרי כל כך הרבה שנות אמנות, שום דבר כזה עדיין לא נכתב, או צויר או הולחן, ואחרי מאה שנות יצירה פילמאית, הקולנוע עדיין בחיתוליו, בתחילת דרכו, ונדמה לי שהוא זה שיכול לשנות שישה מיליארד איש בבת אחת. אני מאוד אופטימי, כי היום כשסרט גדול מצליח והופך לשובר קופות ענק, עשרה אחוז מאוכלוסיית העולם צופים בו, אבל יש עוד לחפש את 90 האחוז הנותרים, ולהגיע אליהם. אני מאוד מאמין בכוחו של הקולנוע".
 
"השקר הוא הנשק העיקרי של האמנים"
 
ללוש, בן לאב יהודי ממוצא אלג`יראי ולאם קתולית שהתגיירה, יוצר סרטים מאז ראשית שנות ה-60, ופרט לגולת הכותרת שלעולם תוצמד לשמו, "גבר ואישה" (1966), שזיכה אותו בשני פרסי אוסקר ובפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, הוא חתום בין היתר על "לחיות כדי לחיות", "נשות הלילה", "13 יום בצרפת", "הרפתקה היא הרפתקה", "אלה והאחרים", "אהבתה של אדית פיאף", "יחי החיים", "גבר ואישה – עשרים שנה אחרי" ו"עלובי החיים".  
 
בסוף השבוע הקודם הוא שיגר לאקרנינו את "הצטלבות" הנהדר, שנפתח כשהסופרת הפופולרית ג`ודית רליצר (פאני ארדן) מציגה ספר חדש שכתבה, שבניגוד לספריה הקודמים זוכה לא רק באהדת הקהל אלא גם בהערכת הביקורת. מכאן חוזרת העלילה לנפשות הפועלות בספרה ולדרך שבה הפכו מאנשים בשר ודם לדמויות ספרותיות. הוגט (אודרי דאנה) היא ספרית נאה שארוסה הרופא נוטש אותה ליד תחנת דלק על אם הדרך, לאחר מריבה צעקנית ביניהם, בעת שהשניים עושים דרכם לבית הוריה. הוגט השבורה פוגשת בבית הקפה הסמוך את פייר (דומיניק פיניון), גבר בגיל העמידה, מרצה לספרות בתיכון שגם מיטיב לבצע להטי קוסמות שונים. לאחר שיחה שמתפתחת ביניהם הוא מציע לה טרמפ לכיוון היעד אליו היא אמורה להגיע, בית הוריה, ובדרך מספר לה שהוא סופר הצללים של רליצר, הסופרת האהובה עליה. אחר כך הוא חוזר בו, אבל הוגט מבינה שמדובר במתחזה אמין ומבקשת ממנו להצטרף אליה לבית הוריה, שם יוצג על ידה כארוסה הרופא. פייר נענה להרפתקה ואז מתפתחת העלילה לכיוונים לא צפויים, כשברקע גם דמויות אמיתיות/ ספרותיות כמו פדופיל מאיים שברח מהכלא ומרצה באוניברסיטה שיום בהיר אחד קם ומחליט לעזוב את אשתו והילדים. 
   
האם התסריט מבוסס על אירועים אמיתיים?
 
"כמו ברוב סרטיי, גם כאן השתדלתי להתבסס על אירועים וסיפורים אמיתיים. את התחלת הסרט, למשל, לקחתי מחוויה שעברתי לפני כ-15 שנה. נסעתי במכוניתי בלילה ושמעתי ברדיו דיווח על פדופיל שברח מהכלא. מתיאור הפדופיל עלה שהוא היה בן גילי, והיה לנו את אותו גובה ואותו שיער. חשבתי, מה יקרה אם יעצרו אותי עכשיו… זו בעצם נקודת הפתיחה של הסרט שעוסק במראות ורשמים חיצוניים ואומר שאנחנו חיים בעולם שבו המראה או הדברים החיצוניים ממלאים תפקיד גדול מדי".
 
מאין צץ הסיפור על סופר הצללים?
 
"מזה זמן רב רציתי לעשות סרט על סופרי צללים, על כל אותן דמויות שמסתתרות מאחורי הסופרים הגדולים. במיוחד הספרות של רבי המכר הגדולים רוויה בסופרי צללים. נכון הוא שאותם האנשים שהם בעלי כישרון רב חיים בצל האחרים, חיים בעצם בסיוט. בכל האמנויות ישנם יוצרי צללים כאלה, ורציתי לעשות איתם צדק".
 
מה בעצם רצית לומר ב"הצטלבות"? 
 
"הסרט מערבב כמה סיפורים, שמאחוריהם מסתתרים החיים היומיומיים. אפשר למצוא בו מטאפורה לכל הבעיות. הסיפור שאני מספר מציג עולם של סתירות פנימיות, שבו אנו חיים. עולמנו הוא עולם של שקרנים. רוב האנשים משקרים, והם צודקים, כי איך הם היו מסתדרים אילו לא עמד לרשותם השקר. השקר זה בעצם כמו הלוואה מהבנק – צריך להחזיר אותו בריבית. גם אני, כשהתחלתי לעבוד במקצוע הזה שיקרתי, פשוט העמדתי פנים שיש לי כישרון. השקר הוא הכלי העיקרי שמאפשר להגיע לאמת. גם גיבורי הסרט משקרים, מספרים סיפורים כדי להגיע בסוף לאמת. וכאשר האישה הצעירה נאבקת להגיע לאמת, יש לנו תחושה שבעצם יש בה את כל הסגולות.
 
"לאמת אין דמיון, היא גולמית, דבר ברור ופשוט. השקר הוא הנשק העיקרי של האמנים. שקר שמצטרף לעוד שקר ולעוד שקר, מובילים אותנו בהכרח לאמת. תמיד מצאתי את האמת בשקר. כמו בחקירת משטרה. `הצטלבות` הוא סרט מתח, משום שהחיים הם כאלה. אלוהים הוא הרוצח הסדרתי הגדול ביותר בכל הזמנים, וכל פעם מצליח לבצע פשע מושלם, שזה חלום של כל אחד מאיתנו. זה לב לבו של הסרט".
 
"הבעיה היחידה שלי היום היא שאני בן 70"
 
השתמשת בשם במאי פיקטיבי בגלל שהסרט עוסק בין היתר בהתחזות? והאם תמשיך בכך גם בפרויקטים הבאים?
 
"זה לא משהו שאאמץ. עשיתי זאת פשוט מפני שזה היה נושא הסרט. רציתי להרגיש את מה שחווה גיבור הסרט. להיות אנונימי זה בעצם העניין כאן. לאחר שאתה מתפרסם ומופיע המון בתקשורת, אתה חולם לשוב ולהיות אנונימי. כל פעם שאני עושה סרט, אנשים חושבים שהם כבר ראו אותו. למה? משום שכשעולה לאקרנים סרט של וודי אלן או של טריפו, אנחנו קוראים בעצם את אותם מאמרים. הפעם התחשק לי שהמבקרים יעשו קצת מאמץ ויגלו מחדש את עבודתי. מזה 50 שנה הם התרגלו לסרטים שלי, ופשוט כבר לא ראו אותם. זה העציב אותי ולכן השתמשתי בשיטה הזו וזה היה מאוד משעשע. לשם שינוי  עשיתי סרט בשם בדוי וסיפרתי שאני רק המפיק. אנשים היו באים לפגוש אותי ולשאול אותי על הבמאי הרווה פיקאר שזה עתה גיליתי. נורא נהניתי מזה והאגו שלי פשוט פרח ושגשג".
 
אימצת בשנים האחרונות (גם ב"גבירותי ורבותיי" מ-2002) את הנוסחה של סרט מתח המשולב ברומנטיקה. זה באמת הכיוון בו גם תמשיך?
 
"כן. יש לי תחושה שאוכל לספר כך טוב יותר את מה שאני חש. אני מספר סיפורים שמאוד קרובים ללבי, ומנסה לדבר על מה שאני מכיר. הבעיה היחידה שלי היום היא שאני בן 70, והייתי רוצה להמשיך ללמוד, אבל נותרו לי מעט מאוד שנים לעשות את הסרט עליו אני חולם. אני מקווה שיהיה לי את הכוח הפיזי ב-5 או ב-6 השנים הקרובות, כדי לעשות את הסרט הזה, שתהייה בו תערובת של סגנונות, כמו בחיים. אני חולם גם לעשות סרט מוזיקלי, שבו המוזיקה תהייה חשובה, יותר מאשר בסרטיי הקודמים. המוזיקה מדברת הכי טוב לתת-מודע שלנו ולחלק הלא רציונלי בו. הקולנוע יכול לעשות זאת, בגלל שהוא טומן בחובו את כל האמנויות. אני כל כך מאמין ביכולות של הקולנוע ומרגיש אומלל מכך שאני בן 70 ואולי לא אהיה שותף בהישגים הבאים של האמנות הזו. אני מאמין שב-20 השנים הקרובות אולי נראה את הסרטים הגדולים והמופלאים באמת".
 
ללוש מפגין זיקה מובהקת ליהדותו ולישראל, אליה הוא מגיע מדי פעם ונוטל חלק באירועים שונים. "אני מרגיש מאוד קשור לישראל", הוא אומר. "אבי היה יהודי והעביר לי את החוט הבלתי נראה הזה, שגורם לכך שהעם היהודי שורד. אמי התגיירה כדי שאהיה יהודי, כך שגדלתי במן תערובת של דתות, מה שהקנה לי הרבה מאוד סובלנות שאותה, אני חושב, עלי להכניס לסרטיי. לעתים קרובות הייתי נוכח בנסיבות שבהן אמי שאלה את אבי למה יש כל כך הרבה אנטישמים. מהיום שהיא התחתנה איתו היא נחשפה לתופעה ולא הבינה מה זה, במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי. אנשי הגסטאפו רדפו אותנו ובבריחה ובנדודים ראינו עד כמה אסור למות למען הרעיון.
 
“אני אוהב את המסורת כי היא מסמלת עבורי את הנוסטלגיה, כמו ספר זיכרונות. אבל אי אפשר להסתפק במסורת, וצריך כל הזמן להתאים את עצמך למצב ולמציאות. כל חיי התאמתי את עצמי. כשהייתי עני עשיתי סרטים של עני, כשהייתי עשיר עשיתי סרטים של עשיר. עושים סרטים יפים בשני הצדדים. הוריי לימדו אותי לבדוק את עצמי כל הזמן ולהיות קשוב למה שקורה סביבי. הטענה שלי כנגד כל הדתות היא שהן אינן מוכנות לעשות התאמות, מה שגורם למיליוני הרוגים. ודאי יום אחד אעשה סרט שידבר על כל זה, על הסתירה הנוראה הזו".

למועדי מופעים >

18/12/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הצטלבות - סרט מתח מבריק
אור , רעננה (08/01/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע