סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח "אני רוצה להאמין שזו יצירת אמנות"
 

 
 
המעצב האמנותי של הסרט "ואלס עם באשיר", דוד פולונסקי, מספר כיצד נרתם לחזונו של הבמאי ארי פולמן ואיך בעצם התבצע הפרויקט הזה - פריים-ביי-פריים - עד שהגיע להיכל התהילה של קאן
 


החומרים שמהם עשוי הזיכרון
 
הייתה בין הבמאי ארי פולמן ובין המעצב האמנותי-מאייר דוד פולונסקי נקודת חיבור קודמת, הסדרה שיצר פולמן לטלוויזיה, "החומר שממנו עשויה האהבה". "נפגשנו בעבודה על הפרויקט הזה, אבל בסופו של דבר עשיתי שם מעט מאוד", מספר פולונסקי. "אמנם זו הייתה עבודה שקשורה באנימציה וחברנו גם ליוני גודמן, במאי האנימציה, אבל הייתה מעורבות די קטנה שלי בחומר".
 
לאחר מכן הגיעה הפנייה של פולמן בהקשר ל"ואלס עם באשיר". "ארי בא אליי עם הרעיון. הוא אמר לי שמזמן הוא רצה לעסוק בסרט שלו במלחמת לבנון, אבל למרות שניסה לא הצליח לעשות דבר", משחזר פולונסקי. "ואז הוא חשב שיכולה להיות אופציה שתקשר בין קולנוע דוקומנטרי ואנימציה, ואותי הרעיון הזה ממש הלהיב. ההזדמנות לעשות בארץ משהו באנימציה היא נדירה בהחלט, ומכיוון ולא עשו דברים כאלה בתעשיית הקולנוע כאן, זה ישר הדליק אותי. במיוחד הרעיון לעשות סיפור אמיתי באנימציה".
 
הסרט עתיר ההשראה של פולמן ("שאנן שיא", "קלרה הקדושה", "מייד אין יזרעאל") בסגנון שאפשר לכנות דוקו-אנימציה, עוסק בתודעה ובזיכרון. הבמאי, גיבור העלילה, מנסה במהלכו לברר היכן נעלמו מתודעתו שלושה ימים במהלך מלחמת לבנון ב-1982, ששיאם הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בפלסטינים במחנות סברה ושתילה כנקמה על רצח באשיר ג`ומייל, בחסות צה"ל, ששלט באזור. באמצעות שיחות ותחקירים שהוא עורך עם חברים ואנשים אחרים שהיו באותו מקום באותה תקופה, בונה פולמן אט אט את רסיסי התמונות וחלקי הפאזל, שמתלכדים לכלל תמונה מלאה.
 
איזה סוג של תסריט קיבלת ואיך התקדמתם איתו?
 
"לאחר שארי כתב את מרבית התסריט, החלטנו לעשות פיילוט של שלוש דקות. הבאנו את יוני והוא עשה סטורי-בורד, סקיצה של כל הסיפור על ציר של זמן. בארצות הברית קוראים לזה וידאו-בורד. זו מעין גרסה גסה של סרטון. כבר בפיילוט של שלוש הדקות פיתחנו את הטכניקה שיוני המציא, שזה להשתמש בתוכנה גרפית קיימת בדרך שלא משתמשים בה בדרך כלל. אמנם נעשו בתחום דברים דומים, אבל לא היה תקדים למורכבות שיצרנו כאן. עבדנו על זה כחודש, ואז ארי יצא לגייס את התקציב. מה שאנחנו מה שקיבלנו ליד זה תסריט כתוב שהתבסס על כל הראיונות והרעיונות".
 
כולל סצינת הסיוט של הכלבים בפתיחת הסרט?
 
"זה היה הדבר הראשון שקראתי בהקשר של הסרט ומייד הלהיב אותי. זה סיפור של חבר טוב של ארי שלא רצה להיחשף בסרט. היו שני אנשים שלא רצו להיחשף, ואת הטקסטים שלהם דובבו שחקנים. בהתחלה אורי צילם בווידאו ויצא לו סרט דוקומנטרי רגיל, של ראיונות. כבר אז זה היה סרט שעובד ועומד בזכות עצמו, אבל זה לא היה הרעיון מלכתחילה, אז התחלנו לעבוד על האנימציה, ברמת הסקיצה".
 
מחקר ויזואלי והמצאה מחדש
 
איך התנהלה העבודה הטכנית-פרטנית?
 
"כשהיינו נפגשים ארי דיבר על החזון שלו לגבי כל סצינה, אחר כך יוני עשה מחדש סטורי-בורדים לסצינות. כל פעם ישבנו על סצינה אחת או שתיים, עד שבסופו של דבר כל הסרט היה גמור ב-rough, סקיצה גסה בשחור-לבן, עם ציורים מהירים כאלה. אבל עוד לפני שהסקיצה הייתה גמורה, התחלתי לעבוד על עיצובים של פריימים שידענו שבטוח יהיו בסרט. במקביל גם התחלנו לגייס את הצוות, יוני את האנימטורים שלו, ואני חיפשתי אנשים שהסגנון שלהם מתאים לאופי של הסרט. לבסוף עבדו איתי על האיור אסף חנוכה, מיכאל פאוסט ויערה בוכמן, שעשו כל אחד שתיים-שלוש סצינות, ותומר חנוכה, שעשה סצינה אחת. בסך הכול עשינו יחד 107 סצינות" (כלומר, פולונסקי אייר במו ידיו את הרוב המכריע של הסרט שאנחנו רואים על המסך).
 
ואיך בעצם בנית את האווירה של הסרט?
 
"שמתי דגש על הרקעים והמקומות, כדי שהסרט ישדר תחושה של אמיתיות. זאת, להבדיל מהאמת, כי לא היו לנו מספיק צילומים מדויקים מהמקומות הספציפיים. ומאחר שהסרט עוסק בזיכרון, יש הצדקה לקחת חתיכות של תמונות וצילומים, לצייר עליהם ומסביבם, וליצור ציור שלא נראה בדיוק כמו המקום האמיתי, אך משתמש באבני בניין אמיתיות, כמו צילומים, וחלקים מומצאים. כך בעצם גם עובד הזיכרון".
 
היה לכם, למשל, צילום של טרמינל שדה התעופה של ביירות?
 
"לא. הייתה לי רק תמונה מבחוץ, ועשיתי מעין מחקר ויזואלי על מנת לקבל את האווירה של שנות ה-80 בלבנון. ככל שחיפשנו לא מצאנו צילומים מפורטים, והיום, אגב, הכול נראה שונה לגמרי, נדמה לי שהטרמינל נבנה מחדש. כל השוטטות של הגיבור בין חנויות הדיוטי-פרי וההריסות לאחר מכן אלה דברים מומצאים לחלוטין גרפית. פיקציה גמורה. היו לי קווים מנחים, שאם הבניין נראה מבחוץ בדרך מסוימת, אז אפשר לדמיין איך הוא נראה בפנים. זה היה סגנון אדריכלות של שנות ה-30, בשילוב עם פרסומות שהיו אז, בשנות ה-80. יש נקודה שחשוב להדגיש מבחינת התסריט: זה הרי לא תיאור אובייקטיבי, כי ארי מתאר איך הוא נכנס לטריפ מכול השפע המערבי. הוא למשל לא ראה מכשירי וידאו בחיים עד שהגיע ללבנון, ששם הנוצרים היו הרבה יותר מפותחים ומתקדמים. הרבה יותר מוצרים, הרבה יותר פרסומות. בארץ עוד לא הייתה אז אווירה קפיטליסטית כזו. אז כדי להעביר את התחושה יצרנו מקום עם פרסומות וכל המוצרים שהיו שם כבר ב-1982".
 
כלומר, כל הסרט מבוסס רק על רסיסי הוויזואליות האמיתית והרבה דמיון
 
"כן, זה בהחלט היה הקו המנחה. אבל היו מקומות ואירועים שניסינו לעצב כמעט אחד לאחד. למשל מחנות הפליטים סברה ושתילה וכל האזור. היו לנו תמונות מפורטות של המקומות האלה והסתכלנו גם על תצלומי אוויר, כדי להבין היכן הם שוכנים מבחינת הטופוגרפיה של העיר. אבל בסופו של דבר לא הייתה תמונה ממשית של סברה ושתילה שהשתמשנו בה. הכול היו חתיכות של פה בניין, שם בנין. הבנו מה הכיוון הכללי, וניגשנו להמציא אותו מחדש".
 
"רוב האנשים שעבודו על הסרט מצוירים בו איפה שהוא"
 
איך הקנתם את התנועה לדמויות ולמקומות: אתה ציירת פריימים מנחים ולאחר מכן באמצעות המחשב פיתחתם את התנועה?
 
"משהו כזה. הטכניקה באנימציה שבה השתמשנו נקראת קאט-אאוט, להבדיל מהטכניקה של אנימציה קלאסית, שבה מציירים 12 ציורים בשנייה, וזה מה שיוצר את האשליה של התנועה. בקאט-אאוט אני הייתי מצייר במחשב פריים עם רקע ושכבות, ואז באמצעות המחשב השכבות מייצרות עומק ואחר כך את תנועות מצלמה, וכאשר מזיזים את הרקע נוצרת גם תחושה של תנועה. לגבי דמויות, הן מפורקות לעשרות ולעתים אף למאות חלקים קטנים. ברישום ההתחלתי יש רק ציור אחד של הדמות, ואותו כאמור מפרקים להמון חלקים. אז האנימטורים לא מציירים כל פעם מחדש 1:12 של הדמות, אלא לוקחים את החלקים ומזיזים אותם במחשב, נותנים פקודה לחתיכה הזו להגיע מנקודה א` לנקודה ב`. כך עם כל אחת מהחתיכות האלה. זו טכניקה שנורא מורכבת מבחינת אנימציה, אבל עדיין יותר פשוטה מאנימציה קלאסית, שלא צריך לצייר כל פריים מחדש".
 
בנוגע לצילומי הראיונות והתחקירים בווידאו, אני מבין שלא רק הענקתם להם מימד של ציורים וצבעתם אותם, אלא ממש ציירתם מחדש
 
"הסתכלנו על הצילום וציירנו מחדש. האנימטורים הסתכלו על הווידאו בדקדקנות ועקבו אחר התנועות, ובדקו את שפת הגוף של המרואיינים. לא כל המחוות עוברות, כמובן. ברוב המקרים שמרנו גם על המקום שבו צולם הראיון אבל בחלקם היינו צריכים להחליף לגמרי את הלוקיישן".
 
בעניין דיבוב השפתיים של מה שהאנשים אומרים, זה לא נראה ממש תואם
 
"התאמצנו אבל לא כל כך הצלחנו. האנימטורים עשו את המיטב, אבל באיזשהו שלב הבנו שזה קרב אבוד, וקלטנו שכל עוד הדרמה עוברת ומבינים את התחושה שהאדם משדר, זה מספיק טוב, אם כי לא ממש טוב כמו שהיינו רוצים".
 
את הדמויות אפיינתם על פי תכונות אמיתיות? רון בן ישי, למשל, נראה מסתובב זקוף בין הפגזים וההפצצות, כאילו כלום לא מזיז לו
 
"היו תמונות של רון משם, ונעזרנו בזה כמובן. במקרה שלו זה היה די פשוט כי הוא לא השתנה המון. במקרים אחרים, קיבלנו תמונות של האנשים, ואיך הם נראו בתקופת השירות הצבאי, אבל במקרים לא מעטים, אם הייתי מעתיק את התמונה כפי שהיא, אף אחד לא היה מאמין שזה אותו בן אדם, כפי שנראה בגיל 18 וכפי שהוא בגיל 40 פלוס. אנשים הרי משתנים בצורה מהותית. זה לא רק העניין של קו שיער נסוג וכמה קילו שהוספת. בצעירים יש שילוב של התמונות של איך שהם נראו באמת, ואיזושהי רדוקציה של איך שהם נראים היום: להרזות אותם, להוסיף שיער וכו`. זאת על מנת שהצופה יזהה אותו. ארי למשל, כשלוקחים תמונה שלו מהיום לעומת תמונה מגיל 18, קשה לנחש שזה אותו בן אדם".
 
 גם ציירת את עצמך באיזו סצינה בסרט, יושב על הבר
 
"נכון. זה בשביל דמויות הניצבים, שלא יהיו סתם דמויות מומצאות. השתמשנו בכל הצוות, בתור מודלים לניצבים. רוב האנשים שעבדו על הסרט, נמצאים בו איפה שהוא".
 
 איזה משקל נתת לבניית האווירה באמצעות הצבעים, בעיקר הצבע הכתום?
 
"לא משהו מתוחכם במיוחד. השתמשנו בצבע הכתום לתיאור תחושת בעירה. זה מתחיל כבר בסצינה הראשונה של סיוט הכלבים השועטים, כשהשמיים בוערים. ואחר כך בהזייה בים, כשרואים נורים בוערים שיורדים על הטיילת של ביירות. וכל הפרק של סברה ושתילה כולו בצבעים כתומים, כשהכול כבר בוער. זו לא אש שמסתתרת אלא ממש גלויה".
 
"היו לי חששות מתגובות מתלהמות"

 
הביקורות המשבחות מהעולם טענו שמדובר בשפה קולנועית חדשה. למה לדעתך הם התכוונו?
 
"מבחינת התוכן, סרטים על זוועות המלחמה כבר ראינו הרבה. בנוגע למסר, אני רוצה להאמין שזו יצירת אמנות, שלא נתפשת רק באמצעים של מטרה ותוצאה. כלומר, ארי לא יצא לעשות את הסרט הזה כדי לומר שמלחמה זה נורא. הוא רצה לספר סיפור. מבחינת החידוש והחדשנות בשפה הקולנועית, אני חושב שלא נעשים הרבה סרטי אנימציה שעוסקים בתכנים רציניים. יש כאלה, אבל זה נדיר. ויחד עם העובדה שאלה סיפורים אמיתיים, יצא ככה שלא נעשה עד כה סרט דומה לזה".
 
כשהסתגרתם במשך תקופה ארוכה מאוד בחדרים בדירה שכורה תל ברוך עם כעשרה מחשבים, עבר לכם בתודעה שאתם עושים משהו שעשוי להגיע לתודעה העולמית הרחבה?
 
"בגלל התהליך הארוך והמתמשך, מה שעמד לנגד עינינו זה רק להצליח לסיים את עשיית הסרט. מהפיילוט עברו יותר משלוש שנים, והעבודה של כל הסטודיו ארכה כשנתיים וחצי. כשעבדנו על זה רצינו רק להגיע לעותק סופי. אף אחד לא חשב על פסטיבל קאן והלימוזינות. התרגשנו כשהסרט התקבל למסגרת הרשמית ולהתמודדות על דקל הזהב. ואז, כשהסרט התקבל ככה זה היה הרבה יותר ממה שיכולנו לקוות לו. הפתעה גמורה שאנחנו עדיין מעכלים אותה. שום דבר לא מכין אותך לזה, להיות על שערי עיתונים רבים בקאן ושאנשים עוצרים אותך ברחוב. מאיפה זה בא בכלל!".
 
 הסרט מוקרן אצלנו כבר כמה ימים. איזה תגובות אתה מקבל?
 
"מאחר שהסרט זכה כבר לחשיפה גדולה לפני שהוא יצא, אז אנשים מגיעים מוכנים אליו, פחות או יותר. ובכל זאת, ממה שאני שומע, רבים מהצופים יוצאים מהסרט בתחושה שקיבלו מכה בבטן. מישהו סיפר לי על אחת ההקרנות בלב בדיזנגוף, שבה מישהי פרצה בבכי קולני. ראיתי את הסרט 40 פעם, אז לי אישית קשה להבין תגובות כאלה ואחרות שאני שומע, אבל אני חושב שבמובנים מסוימים, וזה דבר שכן חשבנו עליו בזמן העשייה, הוא די כיפי במהלכו, אמנם מאוד מקאברי ויש בו תמונות קשות גם לפני הטבח, אבל הוא מן מסע כזה וקצת אפילו מבדר, באיזשהו אופן. ואז אתה נכנס מאיזושהי מציאות מצוירת לאווירה שהיא מאוד מעיקה.
 
"ההקרנה הכי מרגשת מבחינתי הייתה ההקרנה הציבורית הראשונה של הסרט בארץ, בשדרות. זו הפעם הראשונה שראיתי את הסרט מוקרן מול קהל גדול, דובר עברית. ואנשים צחקו מהבדיחות והתרגשו בסוף. בכנות, היו לי חששות מתגובות מתלהמות, פחדתי שלא יתייחסו לסרט אלא לשטאנצים הרגילים, של שמאל וימין. אבל בשדרות הבנתי שזה לא הולך להיות ככה. כמובן שיש טוקבקים מטומטמים כל הזמן, אבל עצרו אותנו אנשים ואמרו לנו דברים שלא קשורים לפוליטיקה, שזה הזכיר להם את השירות שלהם בלבנון ודברים מהסוג הזה".
 
פולונסקי, 35, עלה עם משפחתו, הוריו ואחותו הגדולה, מקייב וגר בעבר בירושלים ובחיפה. הוא עוסק בציור וברישום מילדותו, ולאחר הצבא למד בבצלאל במחלקה לעיצוב גרפי. מאז הוא נחשב לאחד המאיירים והמעצבים המבוקשים בשוק, אייר בעיתונים ולספרים (בהם ספר הילדים "לילה בלי ירח", של אתגר קרת ושירה גפן, שזיכה אותו לאחרונה בפרס מוזיאון ישראל לאיור). היום הוא גם מלמד עיצוב גרפי בבצלאל ובשנקר. "עשיתי גם כמה דברים לטלוויזיה", הוא מוסיף. "אחד הדברים הראשונים בהם עבדתי אחרי הלימודים היה `החרצופים`. עיצבתי שתיים מהבובות: את שאול יהלום ואת טומי לפיד זכרונו לברכה. והיו לי שם קטעי אנימציה בשמונה תוכניות. עשיתי גם עוד דברים, כמו הפתיח ל`משחק מכור`".
 
ועכשיו אני מניח שעם האוכל בא התיאבון ותרצה לעשות עוד סרטי אנימציה באורך מלא
 
"בוודאי. הייתי שמח אם תינתן לי ההזדמנות להשתתף ביצירת עוד דברים מהסוג הזה, והלוואי שיעשו  כאן עוד סרטי אנימציה באורך מלא".

למועדי מופעים >

17/06/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. העתקת צילומים אינה אמנות...(וזה גם גנבה)
אלון , (12/05/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע