סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח אזרח ישראלי
 

 
 
בנוגע לסרטים שלי, שווה בנפשך שאני לא יושב ואומר לעצמי, תכתוב משהו לקהל מצומצם. אבל אני גם לא יושב ואומר, תכתוב משהו שיצליח. ברוב המקרים אני חושב שהסרטים שלי די קומוניקטיביים. אני לא אנגלופולוס, קטונתי, והסרטים שלי לא סתומים. הם די שווים לכל נפש, ובכל זאת יש להם את הקהל שלהם, המסוים. אבל עזוב אותי לצורך העניין. כדי שהתעשייה בארץ תהיה מלאה, אני חושב שצריכים גם סרטים כאלה. אז אני לא שמח שלא באים הרבה אנשים, אבל אני גם לא כל כך עצוב"
הבמאי, התסריטאי והמורה לקולנוע איתן גרין בשיחה לאוהבי קולנוע, לרגל המחווה בפסטיבל חיפה


הוקרה, לא מפעל חיים
 
אנחנו נפגשים בפסגת ההר, בגינה המדושאת של מלון דן כרמל. השיחה בין איתן גרין וביני (שתגלוש אל הרבה מעבר לייעודה המקורי) מתקיימת לרגל המחווה-רטרוספקטיבה לסרטיו וליצירתו בכלל, הנערכת כאחד האירועים המובילים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. מחר (יום שני) יוקרן במסגרת זו סרטו החדש, "הכל מתחיל בים", בהשתתפותו ובנוכחות היוצרים האחרים והשחקנים. גרין, שאליו התוודעתי לראשונה עוד כשלמדנו בחפיפה קלה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב (הוא היה סטודנט במחזור הראשון שהנפיק החוג ואני בשלישי), הפך לטעמי לאחד הבמאים האינטליגנטים, האלגנטיים והרגישים שפועלים כאן, זה קרוב ל-30 שנה. יוצר שעושה קולנוע אישי, לא מתפשר.   
 
למרות שלא מדובר כאן במה שמכונה מפעל חיים - כשבאו אליך והציעו לעשות לך מחווה במסגרת הפסטיבל, כשאתה כולה בן 57, לא נבהלת בהתחלה, מה כבר מסכמים אותי?, אני שואל אותו. "לא נבהלתי, ולמען האמת באופן הפשוט ביותר גם שמחתי", משיב גרין. "היה ברור לכול הצדדים שזה לא פרס מפעיל חיים אלא פרס על `תרומתו לקולנוע הישראלי`. מדובר אמנם רק בשישה סרטי קולנוע באורך מלא שיצרתי, ומישהו יוכל לומר רק שישה, אבל אתה ואני יודעים שמעט מבני דורי כאן עשו רק שישה פיצ`רים. ישנם שעשו, כמו ערן ריקליס למשל, שצעיר ממני ועשה יותר, אבל מעט.
 
"סיימתי את לימודי באוניברסיטה ב-77`, והתחלתי אז לעשות את הסרט הקצר `נחום גליקסון יומיים בארץ`, ומאז אני מלמד כל הזמן ועושה דברים מסביב, כמו כתיבת ועריכת תסריטים, ניהול אמנותי ועוד. מדובר ב-30 שנה שבהן הקולנוע הוא מרכז חיי, בין אם זו עשייה שלי, או הוראה או ליווי פרויקטים של אחרים, בעריכת תסריטים, ייעוץ אמנותי וכו`. לכן חשבתי שהסך הכול הזה, בתוספת לתקופה שבה גם עסקתי בביקורת קולנוע, זה לא יהיה בטעם רע אם אקבל אות הוקרה על תרומה לקולנוע הישראלי. בוודאי לא הייתי מקבל, ואני מניח שגם לא היו מציעים לי, פרס על מפעל חיים. הרי יש לי עוד תוכניות".
 
 ולראייה, למשל, הסרט החדש שלך "הכל מתחיל בים", שייצא בקרוב לבתי הקולנוע
 
"בדיוק. ועוד יותר מזה, העובדה שיש לי ילד בן עשרה חודשים. זה מראה על אופטימיות מסוימת ביחס להמשך החיים".
 
"יש לי תלמידים שמכינים את עצמם ליו-טיוב"
 
לתפיסתך, יוצר הקולנוע בארץ חייב לעסוק במכלול תחומים הקשורים לתחום או לענף ולא להתמקד רק בעשייה סדרתית של סרטים?
 
"יש כמה סוגים בשוק שעוסקים בזה, אבל מה שמשותף לכולם זה שהם צריכים להתפרנס. אני החלטתי כבר עם יציאתי מהאוניברסיטה שאתפרנס מהוראה וכך אוכל להיות פנוי כדי לעשות את הסרטים שלי. לכן אני לא מגדיר את עצמי כ`במאי קולנוע מקצועי`, אלא כיוצר שעושה סרטים במצב מאוד מוגדר ומסוים. להוציא את הדרמה שעשיתי, `אישה מרציפן`, שכתבה מירב בן גוריון, כשאני מסיים לכתוב תסריט, אני מתחיל להריץ אותו במסלולים של איסוף כסף ופונה לעשות אותו".
 
זה מסביר את האינטרוולים הלא קצרים אצלו בין הסרטים: "לנה" (1980), "עד סוף הלילה" (1985), "אזרח אמריקאי" (1992), "זולגות הדמעות מעצמן" (1997), "חלומו של הנרי" (2004) ו"הכול מתחיל בים" (2008). כלומר, יותר מחמש שנים בממוצע בין סרט לסרט. "זה מאפשר לי באמת לא לרוץ יותר מדי ולחפש עבודות בתחום, מה גם שלא לכל סוגי העשייה אני מתאים", הוא אומר. "אני מעריך סרטים דוקומנטריים, אבל לא יודע לעשותם, לדעתי. גם סדרות, שזה סוג של מיומנות, זריזות וכישרון, שאני חושב שאין לי ולפחות לא התנסיתי בו, ובינתיים הוא לא מלהיב אותי. זה לא אומר שאם אעלה על איזה רעיון טוב לסדרה, או תוצע לי סדרה, לא אעשה זאת. אבל אני לא מסוג הבמאים שמוצע להם יותר מדי".
 
"אנחנו כבר נמצאים במציאות כמו אמריקנית, על פיה האנשים שמצליחים בסדרה מסוימת אחרונה, הם אלה שיפנו אליהם כבר בסדרה הבאה. אני חושב שזה לא נעדר היגיון, מה גם שהאנשים האלה הם מאוד כישרוניים. אם ניקח את עודד דוידוף, הבמאי של `הכל דבש`, או ניר ברגמן ויובל שפרמן, אלה אנשים כשרוניים ביותר, שגם הסרטים הבאים שיעשו יבטאו את כשרונם. אבל יכול להיות שלהם יש את התשוקה הזאת להיות ליד מצלמה ושחקנים יותר מאשר לי. לי יש את זה באופן מוגדר, כשאני רוצה לספר איזשהו סיפור מסוים אחד.
 
"אני בטוח שהאנשים הטובים שציינתי ואחרים מתחברים, יוזמים ועושים דברים שיקרים ללבם לא פחות מאשר הדברים שלי יקרים ללבי. אבל אני חושב שזה גם קצת עניין דורי. כשנכנסתי לאוניברסיטה, עבורי ועבור בני דורי פסגת ההישג הייתה הפיצ`ר. זה היה המודל. היום זה לא כך. אני רואה אצל הסטודנטים שלי כאלה שזה עדיין החלום שלהם, אבל אחרים חושבים ישר על סדרה".
 
כלומר שהם יותר פרקטיים ואסרטיביים בכל מה שקשור לצרכים של המדיה היום.
 
"כן, וגם יותר קשובים לפורמטים הטכניים המשתנים במהירות כעת בתחום. אני מזהה כיום תלמידים שמכינים את עצמם כבר ליו-טיוב. הם מתמחים למשל בכתיבה קצרה ובשאר קודים שמתאימים למדיום. זה אקט טבעי, כי זה דור אחר. אני עדיין מאלה שרואה, אולי באופן רומנטי, את הקולנוע כשיא העשייה".
 
"אני לא אריק שרון"
 
סמיואל גולדווין אמר פעם: `אנחנו המפיקים מחפשים סיפור שמתחיל ברעידת אדמה ומתפתח לעבר שיא`. זה לא בדיוק הקולנוע שאתה עושה.
 
"זו באמת שאיפה למודל של תסריט הוליוודי קלאסי, אבל גם בהוליווד לא כולם עובדים ככה. למרות שהמקום של הקולנוע העצמאי התרחב מאוד בעשורים האחרונים, הקולנוע האמריקני היה במשך שנים רבות, ועדיין במידה מסוימת גם כיום, `תעשייה של מפיקים`, של חבילות שיווק ארוזות בנוסחאות מסחריות. למעשה, עד שהגיע הדור של בוגדנוביץ`, שפילברג, לוקאס וסקורסזה, במקרים רבים שמות הבמאים בכלל עדיין לא היו רשומים על הפוסטרים, פרט אולי להיצ`קוק או צ`פלין.
 
"זה היה מדיום של מפיקים, ועדיין יש שם משקל קריאטיבי גדול מאוד למפיק גם היום. גם הבמאים הצעירים של הקולנוע האמריקני בשנות ה-70, שהפסטיבל ערך לו רטרוספקטיבה, כמו בוגדנוביץ`, פרידקין ואחרים, הובילו מהלך שהוליווד בהתחלה לא קיבלה. עד הצלחת `מלתעות`, המפיקים מיררו גם את חייו של שפילברג".
 
ואם נחזור לשאלה המקורית, אתה מאלה שעושים סרטים יותר קטנים ואינטימיים.
 
"פחות או יותר. אומר כך: יש מישהו אחד שיודע לנגן בכינור. אומרים לו שמע, אולי תנסה פסנתר, אולי תנסה חצוצרה, אולי תנסה משהו אלקטרוני. אבל הוא אומר, אני יודע לנגן בכינור. מה לעשות, זה מה שאני יודע לעשות. ויתרה מזאת, זה מה שאני רוצה לעשות. אז יש את הלך רוח או גישה שאני קורא עליה מדי פעם, של איזה סרטים יש לעשות עכשיו, במיוחד בקולנוע הישראלי, שהוא עכשיו גם בנקודה מעניינת וסואנת וגם בנקודה של התפצלות לז`אנרים. אז אתה יכול לקרוא שיש לעשות כך או אחרת, אבל אני לא יכול לפעול במסגרת כזו אלא רק במסגרת של מה אני רוצה לעשות כפרויקט הבא".
 
כשבוחנים את סרטיך, מ"לנה", דרך "זולגות הדמעות מעצמן", "אזרח אמריקאי" וכל השאר, אתה עוסק בקונפליקטים אישיים של דמויות בתוך נישה בועתית מסוימת. זהו סגנונך במודע?
 
"אצלי ישנם שני שלבים, כי אני גם הכותב וגם הבמאי, אז הסרט מתחיל וממשיך ממני. ובאמת, אני בדרך זו או אחרת עוסק בחומרים מהחיים שלי, ובחיים שלי באמת אין אלמנטים הרואיים. אני לא אריק שרון. אז הסיפור שלי הוא בעיקר של החיים שלי, של מספר נושאי התעניינות אקס-קולנועיים, עם אלמנטים אישיים-משפחתיים. אלה החומרים שלי. ביוגרפיים במידה כזו או אחרת".
 
"הסרטים שלי שווים לכל נפש"
 
ואתה לא מרגיש שעשייתך משאירה אותך בעמדה קצת אנדרדוגית בקולנוע הישראלי?
 
"לפעמים אני מרגיש בן בית בסרט ולפעמים כאורח. כתסריטאי אני מרגיש בן בית בסרט וכשאני מגיע לביים אני קצת מרגיש אורח. גם השקפתי על הקולנוע הישראלי, שזוכה עכשיו להצלחה ובצדק - והצלחה פחות משמעותית בעיניי מהעובדה שהקולנוע הזה פשוט מייצר סרטים נפלאים - לעתים אני כמו בן בית, כלומר שיש סרטים שמדברים אליי בצורה מובהקת, אבל יש גם סרטים שאני מביט בהם קצת כאורח. כלומר, אני יכול לזהות בהם הרבה כישרון, השראה, יכולת טכנית ומיומנות, של יוצרים צעירים שאני יודע שלי אין, ולדעת שאלה סרטים שאני לא יכול לעשות. למשל, יוסף סידר, במאי שיש לו הרבה מה להגיד,  בעל רגישויות, בעל כישרון רב מאוד, ובצד זה בעל יכולות טכניות רבות. ניר ברגמן, שאמנם לא עשה הרבה פיצ`רים, אבל בסדרות הוא איש מיומן מאוד. ערן ריקליס איש מיומן. יחד עם זאת, הם עושים סרטים מצוינים. אבל אני קצת פחות `כזה`".   
 
אם הזכרת את סידר וריקליס, אז בניגוד אליהם, למרות שאתה בעל אג`נדה פוליטית וחברתית מובהקת, אצלך היא לרוב לא זולגת לסרטים.
 
"נכון. את הדעות הפוליטיות שלי והמעורבות החברתית המסוימת שלי בהחלט יותר נוח לי לשמור לחיי הפרטיים. זה גדול עליי. המציאות בארץ, והקשיים שנובעים ממנה, בין אם הפוליטית והמיידית ובין אם החברתית, ראויה לבמאי עם תנופת עשייה ועם איזה חזון שלי אין. קטונתי מקטון מול האירועים האלה, אני לא מרגיש שאני יכול להתמודד איתם מבחינה אמנותית, לפחות לא באופן ישיר".
 
 נדמה לי שמרבית סרטיך התכתבו יותר טוב עם הביקורת מאשר עם הקהל.
 
"הכי הצליח בקהל היה `זולגות הדמעות מעצמן`. גם `עד סוף הלילה` ו`אזרח אמריקאי` היו די בסדר. זה נכון שלא עשיתי אף פעם הצלחה בנוסח של 200 אלף או 300 אלף צופים. אבל נעשו גם סרטים קטנים של אחרים, שהצליחו. בשנה שעברה, למשל, יצאו שני סרטים נפלאים כמו `ביקור התזמורת`, של ערן קולירין ו`חופשת קיץ` של דוד וולך, שאני לא יודע איזו מדינה הוציאה שני סרטים כאלה בשנה אחת. אלה היו סליפרים מדהימים. את ערן אני מכיר וגם עשינו את סרטינו באותה חברת הפקה, `יולי-אוגוסט`, והוא לא חשב שזה יקרה. זה סרט שנעשה ב-24 יום, במחשבה שהוא יהיה ארט-האוס מוחלט. אותו הדבר, אגב, עם `ואלס עם באשיר`. פולמן, שהוא אישיות אחרת מערן והסרט אחר, ולא רק מבחינת האנימציה, אלא גם בטמפרמנט היצירתי, לא שיער שהסרט יגיע למקומות שאליהם הוא הגיע.
 
"בנוגע לסרטים שלי, שווה בנפשך שאני לא יושב ואומר לעצמי, תכתוב משהו לקהל מצומצם. אבל אני גם לא יושב ואומר, תכתוב משהו שיצליח. ברוב המקרים אני חושב שהסרטים שלי די קומוניקטיביים. אני לא אנגלופולוס, קטונתי, והסרטים שלי לא סתומים. הם די שווים לכל נפש, ובכל זאת יש להם את הקהל שלהם, המסוים. אבל עזוב אותי לצורך העניין. כדי שהתעשייה בארץ תהיה מלאה, אני חושב שצריכים גם סרטים כאלה. אז אני לא שמח שלא באים הרבה אנשים, אבל אני גם לא כל כך עצוב. אני עושה כמיטב יכולתי לעשות אותם הכי טוב שאני יכול בזמן נתון, ולא מעסיק אותי האם תמונה זו או אחרת תעבוד או לא, אלא שתהיה טובה, ושהסרט כולו יהיה טוב. מכאן והלאה זה לא בשליטתי. אלה הסרטים שאני עושה ויכול לעשות, ואני מקווה שיתנו לי להמשיך".
 
 גם "הכל מתחיל בים" ממשיך את הקו הזה?
 
"במובן מסוים כן. יש בו אלמנטים אפילו טיפה יותר חריפים. מבחינת הסטורי-טלינג וכמה דברים בבימוי, מבחינתי קצת נועזים. אבל מה שנועז מבחינתי טריוויאלי לגבי אחרים. אם יש לי קריין-שוט אחד בסרט, עבורי זה חידוש, ואלמלא הצלם שלי, שי גולדמן, לחץ על השוט הזה, ייתכן שלא הייתי נכנס לזה בכלל. אבל אני מנסה להתגרות במעטפת של עצמי קצת, והסרט אפילו הרבה יותר חריף ומקיים יחס של כמעט 1:1 עם דברים שקרו, בתוספת אלמנטים פיקטיביים מסביב, דבר שכולם עושים. קצת המצאות של דמויות, קצת סיפורי משנה שלא היו ולא נבראו. אבל אם ב`אזרח אמריקאי` זה היה הכדורסל וב`זולגות הדמעות מעצמן` הנהיגה והשירה בציבור, ובשניהם דובר בעצם על יחסים בתוך משפחה. זה הנושא. פה זה ישר הדבר עצמו. זה גם סרט יותר מחוספס קצת".
 
"היום יש לסרט חיים ארוכים" 
    
 בסרטיך נתת במה מובילה גם לשחקנים אנונימיים, כמו פירה קנטר ב"לנה" וגיא גרנר ב"אזרח אמריקאי", שגם לאחר סרטיך לא יהפכו לכוכבים.
 
"היו כמה כוכבים, במושגים מקומיים, בסרטים שלי מההתחלה, כמו דב גליקמן, אסי דיין, מנשה נוי, יובל סגל וכו`. אבל נכון שהסרטים שלי לא משופעים בכוכבים. אני במאי של טייפ-קאסטינג, אני בוחר את השחקן הנכון ביותר לתפקיד, ולא מעסיקה אותי מידת פרסומו".
 
 את "אזרח אמריקאי" עשית בהשראת טורי הספורט שכתבת בנושא?
 
"אמנם הייתי פרשן כדורסל וגם שיחקתי כדורסל, אבל הסרט דיבר לאנשים לא בגלל הכדורסל אלא בגלל החוויה הילדותית לגמרי, שלפעמים יש לנו אותה גם כמבוגרים, לרצות להשתייך למשהו שהוא בעיניך נערץ. כמו שהייתי רוצה לדבר עם טריפו או עם סקורסזה, שהם יהיו חברים שלי. זה מאוד ילדותי, ובגילנו אולי אפילו מביש, אבל זה קיים. הנהייה של הגיבור ב`אזרח אמריקאי`, של איצ`ו אביטל, לבחור הזה, והרצון שלו שהוא יאהב אותו ושהם יהיו חברים, זה מה שדיבר וחיבר אנשים לסרט, לא אלמנט  הספורט. השתמשתי בכדורסל כי אני בקי ואוהב אותו, ולכן גם העבודה על הסט הייתה מהנה, אבל זה היה יכול להיות, נניח, סיפור גם על בחורה שרוצה להיות רקדנית בלט, ואיזו פרימה בלרינה שהיא מעריצה מאירה לה פנים והיא זוכה להיות ידידתה".
 
"בכדורסל רק השתמשתי, אבל במובן מסוים זה הטעה את הצופים. הסרט הוקרן בקולנוע `לב`, עם תו איכות מסוים, ואוהדי כדורסל מובהקים אמרו, אני אלך לראות משחק של מכבי, מה אני אלך לראות סרט של איתן גרין? ואילו שוחרים טבעיים של סרטים עם תו של איכות לא ממש התקרבו לזה, וגם לא נשים. אז איכשהו לקח לו זמן לצבור את הקהל שלו, אבל אני יודע שאנשים ממשיכים לראות אותו, כי למזלנו הרב יש את הערוצים האלה שמשדרים עוד ועוד סרטים ישראליים. לי זה ממש טוב.
 
"היום יש לסרט חיים ארוכים, שאתה לא יכול לצפות אותם. כשאתה היום חותם חוזה עם מפיק, או חוזה של מפיק עם מפיץ, פעם היה כתוב זכויות לבתי הקולנוע ואחר כך לטלוויזיה. היום זה זכויות לדי.וי.די ל-V.O.D ומוסיפים בחוזה גם ו`לכל מדיה עתידית`. כמו שהיה פעם בהוליווד וקיים שם עד היום, נושא ה`פרי-סייל`. שמוכרים סרט מראש לאירופה וליפן, ואם מתחילים לצלם אותו – אז הוא כבר ברווח. האולפנים לא ייכנסו לסרט אם הוא לא מכור כבר לפי הפוסטר – הבמאי, השחקנים וכו`. אגב, לקח להוליווד זמן להבין שאירופה זה שוק גדול מאוד. יש במאים, כמו וודי אלן ואני חושב גם קלינט איסטווד, שיש להם קהל יותר גדול באירופה מאשר באמריקה. האמריקאי הממוצע שהולך לסרטים לא חושב על איסטווד האחרון, אלא עדיין מחפש אקספלויטיישן פילמס, שאותם הוא יראה בדרייב-אין או משהו כזה. את שפילברג, לעומת זאת, האמריקאי הממוצע אוהב, בגלל שהוא מספק לו סרטי הרפתקאות".
 
בארץ המצב שונה לשמחתנו, כאן אוהבים סרטי איכות.
 
"בארץ, בתל אביב במיוחד, ויסלחו לי כולם, ואולי גם קצת בחיפה בירושלים, אתה יכול לראות בבתי קולנוע לגיטימיים, לא ארט-האוס, סרטים כאלה שלא תוכל לראות בשום עיר בעולם, אלא כאשר הם מוקרנים שם בסינמטקים. הצופה התל-אביבי חשוף לקולנוע הרבה יותר מגוון מכל רחבי העולם, מהמזרח הרחוק ומאירופה, הרבה יותר מאשר הקולנוע האמריקני. זה לא מעט בזכותם של בעלי בתי קולנוע כמו `לב` ו`דיזנגוף`, שחינכו קהל לסרטים כאלה".
 
"יותר מעודד לקולנוע מאשר מורה לקולנוע"
 
הקולנוע הישראלי צבר הישגים לא מעטים בשנים האחרונות בזירות הפסטיבלים השונים. זה כבר נראה כתחרות בין היוצרים, מי יזכה בפרס ובמועמדות היוקרתיים ביותר. איפה אתה בסיפור הזה?
 
"דווקא עכשיו קיבלתי פרס בפסטיבל מונטריאול, על `הכל מתחיל בים`, פרס על חדשנות, שהפתיע אותי. מרק ריידל, במאי שאני מאוד מעריך, היה ראש צוות השופטים, אז בכלל שמחתי וזה עשה לי טוב. אבל יותר מאשר הפרס, כתב של העיתון `וראייטי` כתב על הסרט דברים כל כך יפים, שפתאום ראיתי את העוצמה של `וראייטי`. באו אליי אנשים לברך אותי על הכתבה יותר מאשר על הפרס. גם שמחתי שסרטי הוקרן בתחרות הבינלאומית היוקרתית של הפסטיבל. אבל אומר לך כך: הסרטים שלי הם לא מה שעולם מחכה לו. העולם מחכה לאלמנטים כמו שואה, יחסי יהודים-ערבים, אלמנטים אוריינטליים, עדות ודתיים, אם אפשר חיי המין של חרדים. זה מאפשר הצצה קצת אקזוטית לתוך החיים הסגורים האלה. הסרטים שלי לא עונים על הדרישות האלה. מה שכן, אני חש בקולנוע הישראלי החדש בגרות, יכולת מקצועית וטכנית גבוהה, מיושמת על תכנים עמוקים מאוד, אישיים לא פחות מאשר שלי, אקספרסיביות רבה מאוד, כמו שרואים למשל ב`עטאש` או ב`אור`. אלה סרטים שיורים חץ ופוגעים בול במטרה. וזה לא קל".
 
כמורה לקולנוע, באוניברסיטת תל-אביב, בבית הספר סם שפיגל וכו`, על מה אתה שם את הדגש בהנחלת המקצוע לתלמידיך?
 
"בתוך כדי עבודתי, כמורה לבימוי ותסריטאות, לאט לאט התחלתי לחשוב שללמד איך לעשות סרטים זו הגדרה לא מדויקת מבחינתי. כלומר, איך לעשות סרט אני יכול ללמד אותך ואתה יכול ללמד אותי בקורס של שבועיים. אבל הטיפוס של הסטודנט שאנחנו היינו זה לא הטיפוס של הסטודנט של היום. הסטודנט העכשווי מגיע מבית שיש בו מסרטה, לאבא שלו הייתה מסרטה ויכול להיות שכבר בגיל 13 הוא עשה סרט על הבר-מצווה של עצמו, של אחיו, וערך אותו בשלושה טראקים. זה דור שאין לו שום רתיעה מהמצלמה, הם עשו סרטים לפני האוניברסיטה. אז הגעתי לאיזשהו ניסוח, אולי קצת עילג, שאני יותר מעודד לקולנוע מאשר מורה לקולנוע. אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא לעודד אנשים לספר את הסיפור שלהם, לפתח אצלם התלהבות, אמונה, אומץ לזנק לבריכה הזאת ולעשות, למרות הקשיים שאני ומורים אחרים מדגישים בפניהם לפעמים".
 
מהי השקפתך בנוגע לבמאי עבר בקולנוע הישראלי שלא למדו את המקצוע, כאורי זוהר ואפרים קישון, ועשו סרטים נפלאים, לעומת בני דורך וצפונה, שכבר באו לעשייה עם יסודות אקדמיים?
 
"מבחינת הפנתיאון הפרטי לי, לא יכולתי שלא לראות כישרון רב אצל אורי זוהר או קישון, אבל המנטורים שלי בקולנוע הישראלי הם יותר דוד פרלוב ואברהם הפנר. ויש עוד אנשים שחלקם קצת נשכחו לצערי, ואני חושב שיש מקום לאושש את התרומה שלהם. למשל, איש כמו ז`ק קתמור, ו`מקרה אישה` שלו, סרט יפהפה, נועז ביותר. היום לא עושים סרטים נועזים כאלה, למרות תנופת היצירה שיש. עוד איש שעושים איתו עוול הוא דוד גרינברג. הוא עשה סרט (`איריס`) שהיה בהחלט יפה, אבל התרומה שלו הייתה לא פחות בהקמת מועדוני קולנוע טוב, הטרום-סינמטקיים, שם צמחו רוב אנשי הקולנוע המקומיים. גם ג`אד נאמן יצר סרטים נהדרים, כמו `השמלה` ו`מסע אלונקות`, שיש בו את אחת הסצינות הכי יפות בקולנוע הישראלי. בסצינה זו ההורים של הטירון, שמגלם אותו מוני מושונוב, מגיעים לבקרו והוא נמצא במעצר, בתנאי שדה, ומרוב בושה לא רוצה לראות אותם. הוא משליך עליהם אבנים והם לא מבינים מה קרה לילד".
 
יש המגדירים אותך הבמאי הישראלי הכי צרפתי שיש, ואתה גם מרבה לצטט את טריפו. עד כמה הוא השפיע עליך ביצירה?
 
"גדלתי על ברכי הגל החדש, ולא רק אני. זו הייתה קבוצת אנשים מאוד אינטליגנטים, ידענים מופלגים ולא רק בקולנוע, שכתבו דברים מאוד חריפים ואמיצים על הקולנוע, אבל מה שעשה אותם לכל כך מרתקים זו העובדה שהם קמו ועשו את הדברים שהם כתבו שיש לעשות. אבל הם השפיעו לא רק עליי, אלא גם על בוגדנוביץ`, סקורסזה ועוד ועוד. קראתי אותם והיו לי אהבות מתחלפות, גודאר, טריפו, ריבט. טריפו גם יצא שאיכשהו הכתיבה שלו נארזה בדברים יותר פופולריים שהגיעו. הספר שלו `הסרטים של חיי`, הספר שלו עם היצ`קוק, כך שהמחשבות שלו תועדו באופן יותר סיסטמטי והוא הפך ליותר נגיש. אהבתי את הסרטים שלו ואת מה שהוא כתב, אבל גם את אלה של אחרים. אם הדברים שלו מחלחלים לעבודה שלי? לא בדרך מודעת.
 
"מאחר שאני תסריטאי-במאי, ברגע שאני מתיישב לכתוב תסריט, המורה והמבקר עפים ממני, אני לא זוכר כלום. לא את מה שלימדתי ולא את מה שביקרתי. הדראפט הראשון נכתב באופן ספונטני לחלוטין, בלי כל זיקה שאני יכול למצוא לפנתיאון הקולנועי שלי. אני מניח שחלק מהאהבות שלי מוטמעות בתוך היצירות, אבל לא כמשהו אני יכול להצביע עליו".
 
"הוא מבקר, אני עושה סרטים"
 
במסגרת פסטיבל חיפה התקיים פאנל שעסק בבלוג כאמצעי תקשורת בין המבקרים והיוצרים. הנחה אותו פבלו אוטין, מבקר ומנהל התוכן של סינמטק חולון, והחברים על הבמה היו יאיר רווה, מבקר ובעל בלוג, גרין, דני לרנר, מבקר ויוצר וניב שטנדל, מבקר ותסריטאי. במסגרת הדיון ציין גרין שהוא משתדל לנהל דיאלוג עם מבקרי הקולנוע בארץ ועם כמה מהם יש לו יחסים קרובים.
 
אני שואל אותו, האם ההתחככות הצפופה הזו וההשתכשכות של היוצרים והמבקרים כאן באותה ביצה קטנה ורדודה, לא תקשה בסופו של דבר על המבקר, שהיוצר הוא חברו האישי, להוציא תחת ידיו ביקורת על יצירתו - החפה מאינטרסטים ומסובייקטיביות. מה גם שבמקרים מסוימים נוצר מצב שבו יוצרים כאן מקבצים סביבם "עיתונאי חצר", שנמנעים מלשגר חיצי ביקורת משתלחים לעבר יצירותיהם.
 
גרין מביא כדוגמה את הקשר שלו לאורי קליין. "אורי חבר שלי 35 שנה, ולא יקרה שום דבר שיפריד אותי מידידותי לאורי", הוא אומר. "העובדה שהוא מבקר ואני עושה סרטים, אלה העיסוקים של שנינו, אבל לפני הכול הוא חבר שלי. אתה יכול לקחת חבר שלך מלפני 30 שנה ולהגיד לו, אנחנו כבר לא חברים? זה יהיה לא רציני ולא אנושי. נכון שבמאי אמריקני יכול שלא לראות לעולם בעל טור או בעל בלוג, ואצלנו הצפיפות הזו מתקילה אותנו בכמה אלמנטים, שמסבכים קצת את המצב של יוצר-מבקר. אבל אלה אלמנטים אנושיים.
 
"אורי כתב ביקורת לא טובה על הסרט הראשון שלי והיה מסויג מכמה דברים בסרטים האחרים. לאורי קשה יותר מכולם להתלהב באופן חד משמעי מהסרטים שלי, כי הוא מאוד נזהר. אבל אני גאה בזה שאורי קליין הבן אדם חבר שלי ולא יפסיק להיות חבר שלי, ולא משנה לי מה יגידו ולא משנה מה הוא יכתוב עלי, מטוב ועד רע. אני יודע על קשרים אישיים בין מבקרים ובין אנשי קולנוע, ומעולם לא חשבתי שזה לא בסדר, כי במציאות שלנו, לאן נגיע עם העניין הזה? הרי נערכים כאן כל הזמן מפגשים בין יוצרים לאנשי תקשורת, ולפעמים אני חש שהקשיחות שתובעים מאיתנו נוגעת בצדקנות".


19/10/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע