סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח פעמיים גיתאי
 

 
 
שני סרטים של עמוס גיתאי  מוקרנים על המסכים בארץ, סיבה כפולה לנהל שיחה עם הבמאי שזוכה להערכה גדולה באירופה ולהרבה פחות מזה כאן בישראל


"סרט על הדברים שלא ייאמרו"
 
בהחלט נדיר לפגוש שני סרטים של עמוס גיתאי בעת ובעונה אחת על מסכי הקולנוע שלנו. אמנם "התנתקות" הוא מתוצרת 2007, בהפקה משותפת ישראלית-צרפתית, ואילו "מאוחר יותר" הוא סרט צרפתי טהור מהשנה, אבל לדברי גיתאי, 58, זו הייתה החלטת המפיץ המקומי להפיץ את שניהם כאן בו-זמנית, וכך מקבל הצופה הישראלי מנה גיתאית כפולה מרוכזת, אולי כפיצוי על כך שב-2006 לא יצר סרט. מאז סוף שנות ה-90, הבמאי הפורה הוציא סרט כמעט מדי שנה: "קדוש" (1999), "כיפור" (2000), "עדן" (2001), "קדמה" (2002), "עלילה" (2003), "הארץ המובטחת" (2004) ו"אזור חופשי" (2005).
 
"מאוחר יותר" מבוסס על "יום אחד תבין", ספרו של ז`רום קלמונט (שטרם יצא לאור בארץ), נשיא ערוץ התרבות הצרפתי הנחשב "ארטה", ואשר על עיבודו לתסריט חתומים קלמנט עצמו ודן פרנק. הסרט הקאמרי, הסגור והמאופק, מגולל את סיפורו של ויקטור (היפוליט ז`ירארדו), בן דמותו של קלמונט, שדרך שידורו הפומבי בטלוויזיה הצרפתית בשנות ה-80 של משפט קלאוס ברבי, פושע המלחמה הצרפתי ששיתף פעולה עם הנאצים, מגלה את מורכבותם של שורשיו המשפחתיים והשלכותיהם על סבו וסבתו. מתברר לו שאף שאביו המנוח היה קתולי והוא עצמו הוטבל ככזה, אמו רבקה (ז`אן מורו) באה ממשפחה יהודייה ונושאת צלקת הקשורה בכך, שאותה היא מיטיבה להסתיר או להדחיק. ויקטור מתחיל לחפש מסמכים משפחתיים באובססיביות, ובלי לרצות בכך גורר לתהליך את אשתו פרנסואה (עמנואל דבו), אחותו טניה (דומיניק בלאנק), וכן את בתו ובנו. ניסיונותיו לתחקר את אמו ולהוציא ממנה פרטים על עברה, נתקלים במסך אטום של התחמקות מתוחכמת. בכוחות עצמו הוא מגלה שהוריה, בהיותם יהודים, ברחו מפריז לכפר בדרום צרפת בתקופת שליטת הנאצים בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה, בתקווה להינצל. אבל גם שם, בשקט הפסטורלי והרחק מן ההמולה הגדולה, הם נתפשים בעקבות הלשנה ונלקחים למחנה השמדה ונרצחים שם. האם, שניצלה מהגורל הזה, בוחרת לגולל חלק מעברה המשפחתי הקשה דווקא לנכדיה, ילדיו הקטנים של ויקטור.      
         
"זה סיפור מאוד מרגש שנגע לליבי ברגע שבו פנו אליי, ונראה לי נכון לעשות את עבודת הבימוי שלו", אומר גיתאי, שעובד לא מעט בצרפת. "כרגיל גם מאוד נהניתי מהעבודה עם השחקנים המצוינים שבחרנו. אני חושב שארבעתם עושים עבודה נהדרת. ז`אן מורו, היפוליט ז`ירארדו, דומיניק בלאנק ומנואל דבו. כל ארבעתם נפלאים בעיניי".
 
 ז`אן מורו אכן מדהימה באופן יוצא דופן. איך עבדת איתה על דמות האם המדחיקה והמשכיחה
 
"היא התחברה להיבט הפסיכולוגי שבבסיס הדמות. זו סיטואציה מאוד שכיחה במצבים טראומטיים, הורים שחוו טרגדיות וסיפורי חיים לא נעימים, אינם מעוניינים להעביר זאת לילדים שלהם, כדי לחסוך מהם את האימה. אז הם פשוט לא מספרים להם מה אירע למשפחה בעבר. בכלל, הורים לא מספרים לילדיהם הכול. יש דברים ששייכים לחיים האינטימיים של ההורים, אותם הם שומרים לעצמם, ויש גם אירועים שהם בגדר חוויות טראומטיות, שבהן לא ישתפו את ילדיהם, בכדי להגן עליהם. וזה בעצם היה  סיפור על הדברים שלא ייאמרו. אנחנו תמיד עושים סרטים על הדברים שנאמרים, ואני רציתי לעשות הפעם סרט על הדברים שלא ייאמרו".
 
היה לך קשה להעמיס על השחקנים שלך את החוויה היהודית בתקופה ההיא?
 
"לא, כי זה חלק מהסיפור האירופי. השחקנים שאיתם עבדתי הם אנשים אינטליגנטים כולם ומכירים את זה. אין ספק שהנושא וההשלכות שלו עניינו אותם. בכלל, יותר ויותר חודרת להכרה של הצרפתים התובנה שתהליך של שיתוף פעולה עם משטרה וישי הוא משהו שהם לא יכולים להתגאות בו".
 
השפה הסגנונית בה בחר גיתאי להשתמש בסרט מאוד מיוחדת. המצלמה שלו קרובה לדמויות בדרך כלל, לפעמים עד לרמת האקסטרים-קלוזאפ, וגם נעה בין חדרי הבתים של האם ושל בנה, חולפת על פני חללים שחורים ונותנת ביטוי אקספרסיבי חזק לאובססיית התחקיר של ויקטור. "זה כאילו שבעצם הארכיטקטורה של הדירה הזו היא איזשהו מקום שבו הדמות הזו של האם מתחבאת, בין הכתלים שלה, בין האביזרים", אומר גיתאי. "וזהו בסופו של דבר גם אוסף הזיכרונות. חלק מהזיכרונות שאנחנו נושאים איתנו אלה הם כל מיני סובנירים, כל מיני אובייקטים, וזה בעיקר נכון לגבי אנשים מבוגרים. הם חיים בתוך עולם הזיכרונות הזה".
 
רק בסצינה אחת משתנה הקונספט הזה, בקטע שבו נראים הקלגסים הנאצים לוקחים את הוריה של רבקה, בליל חשוך וגשום, ומכניסים אותם לתוך משאית, המובילה אותם אל הפיתרון הסופי. בקטע הזה המצלמה
נישאת על כתף, תזזיתית, עצבנית ורועדת, בשונה מאופי הצילום השקט יותר, השולט ברוב חלקי הסרט. גיתאי: "בנקודה הזו רציתי שהמצלמה תיקח את נקודת המבט של האדם המגורש. היא הופכת להיות העין שלו. היא לא מספרת סיפור אובייקטיבי וכאילו מעבירה לנו את התחושות של מי שתפסו אותו, שלפו אותו מהמיטה, הורידו אותו במדרגות, הכניסו אותו למשאית ועצרו אותו ובתוך שבועיים, וזה המקרה האמיתי ההיסטורי, הם יצאו דרך הארובות של אושוויץ. זה כאילו הפוינט אוף ויו של מה שקרה להם".
 
"באירופה יש משהו נורא סטטי ובאזור כאן הכל דרמטי"
 
הסרט "התנתקות" הוא כבר אופרה אחרת לגמרי. אולי (לירון לבו), קצין משטרה ישראלי, עושה דרכו ברכבת באירופה לאוויניון, צרפת, שם הוא אמור לפגוש את אחותו אנה (ג`ולייט בינוש), שאותה לא פגש 20 שנה. אביהם של השניים, פרופסור מכובד, הלך זה עתה לעולמו, וזו סיבת האיחוד הנדיר ביניהם.
אולי הוא בנה המאומץ של אשתו השנייה של אביהם, בעוד היא בתו הביולוגית של האב מהאישה הראשונה.
 
כשאולי מגיע לצרפת, מודיעים לו בנייד שהוא גויס למשימת סיוע המשטרה לצבא בביצוע ההתנתקות והוא מבטיח לשוב בהקדם. לאחר ההלוויה מנסה אנה לשנות את הצוואה, בתואנה שהיא כבר קיבלה את חלקה מהאב ושרכושו הנותר צריך להינתן לבנו. אבל כשהנוטריונית (ז`אן מורו) שולפת העתק של הצוואה המקורית, נחשפת הסיבה האמיתית שבגללה ניסתה אנה לשנותה. מתברר שכשאנה שהתה בארץ כמתנדבת בקיבוץ, בהיותה בת 18, רומן חפוז וחטוף שניהלה עם בחור ישראלי הסתיים בלידת בת, אליה התכחשה מאז. סבה, מתברר, ידע על קיום נכדתו וטרח להגיע מצרפת ולבקר אותה בישראל כמעט כל שנה, ואף הצטלם איתה. הוא מציין בצוואתו שברצונו להוריש לה חלק מנכסיו, אבל לשם כך על בתו להגיע לישראל ולהתאחד איתה. הבת, דנה (דנה איבגי) מתגוררת בנווה דקלים. אולי מחליט לשוב לארץ בחיפזון, כדי להשתתף במשימת פינוי מתיישבי פתחת רפיח. אנה מחליטה להצטרף אליו, כדי לפגוש את בתה.אולי תופס עמדת פיקוד ביחידת שוטרים ואנשי מג"ב, ואילו אנה מאתרת את בתה. המפגש ביניהן טעון ושקט, אך עד מהרה נוצרת כימייה. אנה נקלעת לכאוס של הפינוי, נבוכה ומבולבלת ולא מבינה את המתחולל סביבה. אולי, במקביל, מפעיל כוח בבית כנסת בו מתפללים התושבים, במאמץ אחרון לנסות לבטל את רוע הגזירה. הכול מוביל לקראת עימות בין אולי המפנה ואנה המתפנה עם בתה.
 
"הסרט הזה מבוסס בצורה מאוד רחוקה ורופפת על ספר שנקרא `האיש ללא תכונות`, על דמות שעוברת שינויים דרך השינויים הביוגרפיים שלה", מספר גיתאי. "הסיפור אולי נשמע קצת דמיוני, למרות שרוב העובדות בו נכונות, אבל לפעמים הדבר הכי הזוי הוא המציאות, יותר מתסריט כזה או אחר".
 
אני מניח שצידדת בתהליך ההתנתקות, ובכל זאת אתה מתאר בסרט את המתיישבים המתפנים עם הרבה סימפטיה.
 
"אני חושב שאנחנו, הסופרים והבמאים, אפילו כשאנחנו מתארים אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם, אנחנו צריכים לתת להם תלת-ממדיות, לא להראות אותם בצורה פלקטית ושטחית. זה לפחות הסיפור והקולנוע שאני אוהב. פוליטית, אני בהחלט לא מסכים איתם, אבל כבמאי סרט אני צריך לתת להם את העוצמות שיש להם".
 
 לא חששת ללהק את ישראל קטורזה, קומיקאי בדרך כלל, כדמות דרמטית, רב של יישוב מתפנה?
 
"אני מתמחה בלקחת אנשים קומיים, כמו קטורזה וחנה לסלאו, ולתת להם תפקידים דרמטיים".
 
 איך בנית את הכימיה הרגישה שרואים על המסך בין ג`ולייט בינוש ודנה איבגי, כאם ובתה.
 
"אני חושב שדנה היא שחקנית מאוד מוכשרת שיש בה משהו מאוד מחוספס, לא מעובד. גם ג`ולייט בינוש אהבה את המשחק שלה. אני חושב שדנה עשתה תפקיד מאוד עדין ומאוד מדויק. עבודה נהדרת".      
 
בספתח של הסרט מתפתח קשר בין אולי ובין בחורה פלסטינית שהוא פוגש ברכבת, שהופך לאיזה סטוץ רומנטי חטוף. אני שואל את גיתאי, למה היה צריך את זה, במה הסצינה הזו תורמת לסרט. "אני חושב שזה סוג של אתנחתה שמראה שכאשר ישראלים פוגשים פלסטינים במקומות אחרים, הם מתנהלים אחד מול השני כמו בני אדם לכל דבר", הוא אומר. "אבל כשהם חוזרים לאזור, פתאום הם מתייצבים זה מול זה משני צידי מתרס. רציתי להכניס את זה בתור פרולוג לסיפור".
 
בבית האב באוויניון האווירה מאוד דקדנטית, מתנהלת בקצב אחר עם זמרת אופרה שחורה שמקוננת ארוכות על מות אביהם של אולי ואנה
 
"באירופה יש משהו מאוד סטטי, וכשאנשים עוברים לאזור שלנו, פתאום הכול נורא דרמטי. פה מתרחשות כל הזמן דרמות, ורציתי להמחיש את הקונטרסט הזה. מצד אחד זה מרגיע אותנו מאוד להיות באירופה, ומצד שני אנחנו מתגעגעים לסוג הזה של האקשן שיש פה".
 
הסצינות ההמוניות של הפינוי וההתנתקות, נראות אותנטיות, אמינות ונוגעות ללב.
 
"זה קצת כמו העבודה שעשיתי ב`כיפור`. אני אוהב לעשות סצינות המוניות וגם הכותבים הצרפתים ב`קאייה דה סינמה` ציינו שבקולנוע שאנחנו עובדים בו, מה שמכונה קולנוע ה`אוטר`, אין הרבה סצינות המוניות, ואני דווקא אוהב לצלם סיטואציות רבות משתתפים. צפיתי בהמון יומני חדשות וגם האזנתי לביקורת של הבן שלי, שהיה חייל בזמן ההתנתקות והשתתף בה. אמרתי לו, בוא תעביר ביקורת על כל דבר שנראה לא מדויק, והוא מאוד עזר לי בזה". 
  
איזו ביקורת קיבלת על סרטיך האחרונים?  
 
"אני יכול לדווח שב`ניו-יורק טיימס` של סוף השבוע האחרון, בדף הראשון של מדור התרבות `ארט אנד לייז`ר`, הם מכלילים את `מאוחר יותר` בתוך קבוצה מצומצמת של סרטים בנושא השואה שלדעתם הכי חשובים בהיסטוריה הקולנועית, לצד `רשימת שינדלר`, של שפילברג, `הפסנתרן` של פולנסקי ו`החיים יפים` של בניני".
 
גיתאי, העובד כעת על סרט המבוסס על מכתביה של אמו ("אם עד עכשיו עשיתי סרטים אישיים, אז זה יהיה אקסטרה-אישי") הוא אורח מקובל ומכובד כמעט כל שנה בפסטיבלי הסרטים האירופיים המובילים, כקאן, ונציה וברלין, מהם גם קיבל פרסי הוקרה ואף זכה להימנות עם צוותי השופטים שלהם בתחרויות היוקרתיות. ובכל זאת בארץ הוא מנהל יחסים קרירים למדי עם הביקורת והקהל. אוהבים לשנוא אותו. עם העובדות האלה אי אפשר להתווכח, אני אומר לו. בארץ לא כל כך מפרגנים לך כמו באירופה ובחו"ל בכלל, וסרטיך בדרך כלל נקטלים על ידי הביקורת ולא מגיעה אליהם כמות גדולה מדי של צופים.
"אני ממשיך לעשות את העבודה שלי", הוא אומר, בלי שמץ של מרירות. "אני גם שואב עידוד מקבוצת האנשים שאני עובד איתם בדרך כלל גם בארץ, ומאמין שיום אחד האסימון ייפול גם פה. אני לא אחד שבונה על רגשות תסכול. כנראה שזה נובע משילוב של תגובות הביקורת והקהל, אבל אני לא חושב שאנחנו גרועים במיוחד בקטע הזה. ישנם יוצרים מאוד טובים בכל מיני ארצות, שרק בפרספקטיבה של זמן מכירים בערך של העבודה שלהם, בעוד שכאשר הם עשו את יצירותיהם – וכאמור זה לא אופייני רק לישראל ואני לא מעביר ביקורת על הציבור או המבקרים בארץ – האנשים לא היו מסונכרנים איתם. בזמן אמת, למשל, אף אחד מהסרטים שאורסון וולס לא הצליח בקופה, וגם לא עבודות של יוצרים חשובים אחרים, כמו פסבינדר ופאזוליני. זה לקח זמן, וכנראה שגם במקרה שלי זה ייקח עוד זמן. אבל כמו שאומרים – גם אם יתמהמה, בוא יבוא".       


27/11/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. עמוס גיתאי הוא אחד הבמאים הגרועים בעולם
סטודנט , (27/11/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע