סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח בית ספר לקולנוע
 

 
 

לעמנואל נקש וסטפן בלאיש לא היה כמעט שום מושג בעשייה קולנועית כשניגשו להפקת "חומר למחשבה". סרטם, קומדיה סהרורית, מוקרן כעת על המסכים והשניים מסבירים איך ניתן להגשים חלום גם כשהקרנות לא מסבסדות וצריך לעשות הכול לבד



פוטנציאל פולחני
 
בלי קשר לאיכות הסרט ולסיכויי הצלחתו, אין ספק שעצם עשיית "חומר למחשבה" היא מעשה חתרני מרענן, של שניים שהחליטו שהם מספיק חולי קולנוע כדי ליצור סרט באורך מלא - אפילו אם אין להם ניסיון בתחום, ואפילו אם הסיכויים לגיוס תקציב ממסדי לפרויקט שלהם נמוכים ביותר. מדובר בקומדיה סהרורית, בעלת פוטנציאל פולחני לדעתם של היוצרים והם מקווים שהסרט יגיע במהרה למעמד של קאלט ושצעירים רבים יהפכו אותו לתורה בעל פה שלהם.
 
אני פוגש את הבמאים, עמנואל נקש וסטפן בלאיש, במתחם סינמה סיטי, שם הם מפיצים בעצמם פליירים לקהל המגיע לקופות בית הקולנוע, בתקווה לעניין עוד ועוד צופים בסרטם. השניים חברים מצרפת. נקש, כמעט בן 36, כבר 12 שנים בארץ, בעוד בלאיש, 37, רק חמש שנים כאן. לנקש יש תואר שני במנהל עסקים, "ועד גיל 30 עסקתי בייעוץ ואסטרטגיה", הוא מספר. "תמיד אהבתי קולנוע, כתבתי, ציירתי וצילמתי דברים, אבל לא התעסקתי בזה אף פעם, חוץ מלראות סרטים". בגיל 30 הוא הגיע לארץ והתגייס לצה"ל, ולאחר שירות של כמה חודשים נסע לטייל ולאחר מכן "החלטתי שאני עושה את המהפך הגדול ושאני עובר לעשות את מה שהנשמה מבקשת, ולא את מה שההורים אמרו לי לעשות", הוא מציין. "ואם כבר לעשות סרט, אז ללכת עד הסוף, לעשות סרט באורך מלא".
 
בלאיש: "עבדתי בתחום כשגרתי בפריז, אבל עשיתי רק סרטים קצרים. התחלתי בחברת פרסום, שם הייתי קופירייטר. ראיתי איך עובדים בפרסומות שם ומזה למדתי, לא עברתי דרך בית ספר. אחר כך כתבתי סיטקום לטלוויזיה ולאחר מכן הצגה לתיאטרון, שהוצגה שם במשך שנתיים. לאחר מכן עליתי לארץ והתחלנו לעבוד על הפרויקט שלנו".
 
חמש שנים חלפו מאז הגו השניים את הרעיון שלהם והחלו, לדבריהם, לכתוב על מפיות בתי קפה במונמארטר בפריז, את הדראפטים הראשונים של התסריט - ועד להשלמת הסרט. זה היה בשבילם קורס קולנוע תיאורטי ומעשי מזורז, שבסופו הם יכולים היום כבר להירשם לאיגוד הבמאים.
 
החלום: לעשות קומדיה בישראל

 
העלילה: אבי (לירון לבו), צעיר ישראלי סטלן חובב ג`וינטים העובד כשליח, מאוהב באיוונה (לוסי דובינצ`יק), זונה רוסייה, ומחליט לשחרר אותה מחזקתו של הסרסור הגרוזיני המחזיק אותה במועדון שלו ביפו, איגור (חיים זנאתי). הוא מגיע לירושלים, "שואל" מחברו המאבטח אקדח, עולה על מיניבוס בחזרה לתל-אביב, ומשנהגו מבושש להסיעו הוא "חוטף" אותו על נוסעיו. בין הנוסעים: לייבוביץ` (ליונל אבלנסקי), עובד משרד החוץ הצרפתי, שברח ממשימותיו לאחר שאחז בו "סינדרום ירושלים" והוא בטוח שהוא יונה הנביא (בעוד הקולגה שלו, בגילומו של עמנואל הלפרין, מחפש אחריו), הדסה (גאלה קוגן), חיילת שמערכת היחסים שלה עם חברה עולה על שרטון, אילן (דן הרצברג), תלמיד ישיבה בשליחות רבו, ורוחניקית נדיבה (רוני הדר), העושה דרכה לפסטיבל ניו-אייג`י טיפוסי. החבורה נקלעת יחד עם אבי למועדון ממנו הוא מחלץ, בעזרתם את איווה ואחר כך ממשיכה החבורה למסע מטורף ובלתי צפוי, בעוד הסרסור בעקבותיהם, וגם פקד המשטרה (אלברט אילוז) בתמונת מרדף, שחוצה ערים, ים ומדבר.
 
זה לא מעט יומרני להתחיל עם סרט עלילתי באורך מלא?
 
נקש: "אילו היינו יודעים כמה קשה זה יהיה, לא בטוח שהיינו מתחילים. לא קיבלנו מספיק כסף מצרפת ומכאן. הקרנות שלהן הגשנו את התסריט לא אישרו לנו, גם לא חברות הפקה. האמת היא שלא ידענו איך זה עובד, לא הכרנו את הפרוצדורות, ופשוט היה לנו את החלום הזה לעשות קומדיה בארץ, ולא חשבנו שזה עלול להיות כל כך קשה. חשבנו שאם יש לך רעיון, אתה יושב ומגלגל אותו ובשלב כלשהו זה מגיע למסכים. לא חשבנו שבין ההתחלה לסוף יתווספו לנו הרבה שערות לבנות, שנסבול מירידה במשקל והנשים שלנו יזרקו אותנו. למזלנו, אנחנו לא נשואים...".
 
בניגוד לצרפת בארץ החיים קורים היום
 
 התסריט נכתב בהשראת מקרה או אירועים מסוימים?
 
"מצד אחד הכול דמיוני, מצד שני יש הרבה השפעה מדברים שאנחנו חווים פה ביום-יום. שנינו עולים חדשים שמסתכלים על הצעירים בארץ במבט עדיין קצת אאוטסיידרי. שמענו סיפורים מחברים וחווינו וספגנו דברים כאלה ואחרים. אז הסיפור הוא פיקשן לחלוטין,   אבל יש בו הרבה דברים מציאותיים".
 
בלאיש: "חיי הצעירים פה שונים לגמרי מאלה של הצעירים בצרפת. שם הם הרבה יותר רדומים, אין להם הרבה אנרגיה. הצרפתים אחרי בחינות הבגרות עולים על רכבת שמביאה אותם עד הסוף, ללמוד, להתחתן ולעבוד. כשהגענו לארץ ראינו שפה הצעירים הרבה יותר פעילים, אולי בגלל המצב הקשה פה, אני לא יודע מה הסיבות. פה אחרי הצבא הולכים לעבוד כדי לעשות קצת כסף, לנסוע לדרום אמריקה  ואחרי זה להתחיל לימודים בגיל 25, לפעמים אפילו 30. אז רצינו לעסוק גם בזה בסרט".
 
נקש: "בצרפת, דור שלם בצרפת, הילדים שאחרי 68`, גדלו בעולם שכולו מובטח. הלימודים שם חינם, וכולם יכולים ללמוד, אין מלחמות ואם אתה הולך לצבא אז זה בזבוז זמן כי אין בזה משהו מסוכן. ואז אתה יכול לעבוד עד גיל הפנסיה בלי בעיה. אתה יכול לעשות תוכניות לעוד 50 שנה, אז אני אקנה את הבית באזור שמתאים לי ואני אגור שם עם אשתי וארבעת הילדים שאני יודע שיהיו לי, כי אני במדרגה סוציו-אקונומית שיכולה לאפשר זאת. ואז אתה מגיע לארץ וקולט שהחיים קורים היום. מחר אתה יכול למות, בגלל מלחמות, פיגועים וכו`. האנשים שפגשנו כאן מאז שהגענו הם כאלה שרוצים ליהנות, לחיות את הרגע. בגלל שאי אפשר לצאת מכאן לשום כיוון, אנשים מרגישים כאילו הם חיים בקופסה סגורה. ואז מתעוררת סקרנות לעשות דברים, בעוד שבצרפת הצעירים חיים כמו זקנים".  
 
לירון לבו מייצג בסרט את הישראלי שחושב על היום בלי לעשות חשבון למה שיהיה מחר?
 
"כן, רצינו להמחיש, בין היתר, את זה שלישראלים אין ראייה לטווח ארוך, לטוב ולרע. בהרבה מקרים
הם לא חושבים על ההשלכות של מה שהם יעשו. אבי בסרט לוקח את האקדח של החבר שלו בלי לחשוב על ההשלכות של זה גם על החבר שעובד כמאבטח במסעדה. מה שחשוב לו זו המטרה שלו. הוא חוטף את הזונה שהוא מאוהב בה, בלי לחשוב שירדפו אחריהם".
 
מספר לא קטן של דמויות דוברות צרפתית בסרט. עשיתם זאת בגלל אילוץ מסוים?
 
"האמת היא שחשבנו בהתחלה שזה יהיה סרט שנעשה בארץ, אבל יהיה מיועד לקהל לא ישראלי. חשבנו שהוא ייצא בעיקר בצרפת ובאירופה, והוא יראה לצופה שלא מכיר את ישראל טוב – מציאות ישראלית. ולא רק את מה שרואים בחדשות בטלוויזיה כשיושבים בפריז. מה שקרה לנו, שעלינו לארץ והיינו צריכים למצוא את עצמנו מחדש, זה קצת מה שקורה למקס לייבוביץ`, הדמות הצרפתית. מאחר שזו קו-פרודוקציה צרפתית-ישראלית, היה חשוב לנו שתהיה נוכחות צרפתית בסרט. אז יצרנו שתי דמויות צרפתיות ורצינו לתת להם את המקום שלהם. אבל בסך הכול, החבורה בסרט נראית כמו קיבוץ גלויות".
 
הגן עדן של הקולנוע עצמאי
 
איך כיוצרים חסרי ניסיון השתלטתם על השפה הקולנועית, כדי ליצור סרט שנראה מכובד?
 
נקש: "למדנו תוך כדי העבודה. כשעומדים לצידך אנשים מקצועיים וטובים, ואתה יודע לדבר איתם, ולתרגם להם את התמונה שאתה רואה בראש ולהעביר לשחקנים מה מצופה מהם, כל אחד יכול לבצע זאת בשפה שהוא יודע. למשל, הצלם יורם מילוא (הסרט צולם בווידאו היי-דפינישן), שעזר לנו המון ותרגם באופן נפלא את החזון שלנו לסרט. ביום הראשון לא ידענו מה מצפה לנו, אבל לאט לאט התחלנו לקלוט ולהבין. נעזרנו באנשים בעלי ניסיון, השחקנים עזרו לנו בפיתוח הדמויות שלהם. עובדה היא שקפצנו למים והצלחנו להגיע לקצה השני של הבריכה. אבי בוחבוט (מפיק מפיץ הסרט – נ. מ) היה איתנו כל הזמן ולימד אותנו, וגם עבר איתנו את תהליך העריכה. זה אדם שלמדנו ממנו המון איך עושים סרטים".
 
 אבל בכל זאת יצרתם סרט של קרוב למיליון דולר
 
"זה לא הכל כסף מזומן. השארנו את 100% השכר שלנו בהפקה. השחקנים והצוות הטכני עבדו ב-50% במזומן. אני מאוד מקווה שיהיו הכנסות כדי להחזיר להם וכן להחזיר כסף מזומן שבא מהחברים שלנו. אחרי שנתיים שדפקנו על כל דלת אפשרית שמממנת סרטים, החלטנו לפנות לחברים, לחברים של חברים ולמשפחה. כבר לא התביישנו משום דבר. היום אנחנו עומדים ליד הקופות ומדברים עם אנשים שייכנסו לסרט. בסופו של דבר זה סיפור של עקשנות, ושל רצון ואהבה שלא מסכמים שלא להתקיים בסוף. זה היה קשה בשלב הגיוס הכספי, ובשלב הרמת ההפקה. הצילומים היו קשים, ההפקה הייתה קשה. ההפצה הייתה קשה. לקח לנו שנה וחצי לחפש מפיץ, עד שהחלטנו להפיץ בעצמנו עם `עדן סינמה`, שעוזרים לנו. ואין לנו אפילו תקציב לפרסום".
 
מתאים לכם לשאת את דגל "הקולנוע העצמאי"?
 
"אומר את האמת, אם היינו מוצאים בהתחלה חברת הפקה הוליוודית שהייתה שמה חמישה מיליון דולר על החשבון, היינו הולכים על זה בכיף. אבל העובדות אחרות. המציאות לקחה אותנו לשם, ולנו אישית זה התאים. זה היה המגע הראשון שלנו עם תעשיית הקולנוע, והיה לנו חופש ענק. לא הייתה לנו חברת הפקה, או איזה קרן או אדם שישבו לנו על הראש ואמרו לנו זה לא מתאים. בסופו של דבר גייסנו כסף, הבאנו את השחקנים ועשינו הכול בעצם. וזה מה שיפה בקולנוע העצמאי, שזו באמת אפשרות ליוצרים שרוצים לספר משהו. כי מעבר לקומדיה ולצחוקים של שעה וחצי יש כאן נושאים כגזענות, סובלנות ועוד, וניסינו להציג מבחר טיפוסים וסטריאוטיפים בחברה הישראלית. בשורה התחתונה, קשה לעשות קולנוע עצמאי כי אין כסף. אבל, תענוג לגלות שיש כאן אנשי מקצוע מעולים שמוכנים להשתתף בהרפתקה כזו בלי לקבל את מלוא שכרם. אז לפחות כאן זה גן העדן של הקולנוע העצמאי".

למועדי מופעים >

07/12/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הם מקסימים והסרט מצחיק ביותר
איגור , גרוזיה (08/12/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע