סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח מנדט לבימוי סרטים
 

 
 
"יותר מדי כביסה, זבל ואנשים צועקים" יש בסרטים הישראלים לדברי הבמאית לין רות` ("הבוגד הקטן") שעיבודה לספרו של עמוס עוז "פנתר במרתף",  המתאר את תקופת המנדט ניסה להיראות דווקא כמו סרט צרפתי. ועם זאת היא לא תגיד לא אם יוצע לה לביים שוב בארץ


"אני לא מתרשמת מבמאים לוהטים בני 23"

במרוצת שנים ארוכות, הקריירה של לין רות`, 56, כללה בעיקר הפקה לטלוויזיה, אבל גם כתיבה ואפילו מעט משחק. בבימוי היא התנסתה לראשונה בכמה אפיזודות בסדרה המצליחה שהפיקה, "המירוץ אחר הגלימה", אבל בכל הקשור לפיצ`רים מאחוריה רק שניים: "הרגלים משתנים" מ-1979 וכעת "הבוגד הקטן".
 
אני שואל את היוצרת הניו-יורקית במקור (המתגוררת היום בקליפורניה), בת למשפחה יהודייה שפוקדת אותנו לעתים קרובות, ומשתתפת כמעט קבועה במפגשי "סדנאות תל-אביב – לוס אנג`לס", למה לקח לה כל כך הרבה זמן להתחיל לביים לקולנוע, ומדוע נוצר פער כה ארוך בין סרט הבכורה שלה לשני.
 
"זו קומבינציה של הרבה דברים ביחד", היא משיבה. "לוקח די הרבה זמן עד שאתה לומד להתמחות בכל הדברים האלה שאני עושה. להפיק, לכתוב, לשחק. ורק אחרי שאתה עושה את זה הרבה, מתערבב עם המון אנשים, אתה בעצם מוכן גם להתחיל לביים. כך לפחות אני מרגישה. אני לא מתרשמת מבמאים לוהטים בני 23, הם עדיין לא יודעים הרבה על החיים, כדי שיוכלו לביים בצורה נאותה. אני מניחה שגם הייתי עסוקה בדברים כמו הפקת `המרוץ אחר הגלימה` במשך חמש שנים, ולא יכולתי לעשות כמעט שום דבר נוסף במקביל. אבל בזכות העובדה שהייתי מפיקה של הסדרה, הזדמן לי לביים שלושה פרקים שלה וכך בעצם למדתי חלק מהשפה הנדרשת לבימוי. רוב הזמן הייתי עסוקה בכתיבה והפקה. ובאשר לעשר השנים בין שני הסרטים -ראשית הפקת `הבוגד הקטן`, מתחילת הדרך, ארכה כחמש שנים, ובמקביל ובשאר הזמן הייתי צריכה לעשות דברים שונים בתעשייה כדי להתפרנס, וכך עבר הזמן. אבל אני חושבת שההתנסות בבימוי שווה את כל, היא מאחדת ומגבשת אצלי את כל המיומנויות האחרות, לכלל משהו שלם".
 
"הבוגד הקטן", המבוסס על ספרו של עמוס עוז, "פנתר במרתף", מתרחש בירושלים ב-1947, חודשים ספורים לפני עזיבת הבריטים את הארץ. פרופי (עידו פורט), נער בן 11, שותף עם חבריו בקבוצה סודית, מעין מחתרת של ילדים, השואפים לפגוע בבריטים השנואים. וכל זה אינו אלא משחק. אביו (רמי הויברגר) הנוקשה והמקפיד של עידו, דואג שהילד יחזור כל יום הביתה בזמן, לפני כניסת העוצר, בעוד אמו (גיליה שטרן) סלחנית יותר כלפיו. ערב אחד נלכד הנער המאחר לשוב הביתה על ידי קצין בריטי, דאנלופ (אלפרד מולינה), שתחילה מאיים עליו שיעצור אותו אבל לבסוף מלווה אותו הביתה, פותח אמו בשיחה ומזמינו לבקרו במלון בו הוא מתאכסן, יחד עם שאר אנשי הצבא הבריטי המוצבים בירושלים. למרות שנאתו לבריטים מסתקרן פרופי ומפתח קשרי ידידות עם דאנלופ, קשר חשאי שהוא מסתיר מחבריו ומהוריו. השניים מלמדים זה את זה דברים שונים, ופרופי לומד על הרקע ממנו בא דאנלופ ותרבותו. אבל כשהקשר הזה מתגלה, מוקע הילד על ידי חבריו, נתפס כ"בוגד", ומאולץ להתייצב למשפט ראווה ציבורי.
 
מהי מהות התחקיר שעשית על התקופה בה מתרחש סרטך?
 
"כמובן שהיה לי את הידע הבסיסי מלימודיי בבית הספר היהודי בו למדתי, אבל זה כמובן לא מספיק על מנת ליצור סרט. כמובן שכאשר התחלתי לעבוד על הפרויקט הזה התחלתי לחפש כל מידע שיכולתי על התקופה ההיא, לפני כחמש שנים כבר. אני יכולה להשוות את הלימוד שלי את הנושא לתקופה בה כתבתי מחזה על זיגמונד פרויד, וליקטתי עליו כל כך הרבה פריטי מידע, עד שהפכתי למעין מומחית לפרויד. אבל כל מה שלמדתי היה כאין וכאפס לעומת מה שעשה בנידון אלפרד מולינה. הוא בא אלינו עם כל מיני ספרים לחקר התקופה שמצא ולימד אותנו המון פרטים שלא ידענו על איך נראו פני הדברים אז".

"עבור ניצולי השואה הכיבוש הבריטי היה כמו טיול שנתי"

מהסרט עולה שכמעט כל היהודים בתקופת המנדט היו שונאי בריטים, עובדה ממש לא נכונה
 
"ניסיתי לשוחח עם כמה שיותר אנשים שחיו בתקופת המנדט ושמעתי דעות לכאן ולכאן. היו שאמרו שהם היו בסדר ושהחיים היו די טובים תחת שלטון הבריטים, בעוד אחרים אמרו שהם שנאו אותם. היו כאלה שקבלו על כך שהחיילים הבריטים ניסו להתחיל עם בנות יהודיות. היו דעות שונות, וכמובן שעבור אלה שחוו את השואה המחרידה באירופה, הכיבוש הבריטי היה כמו טיול שנתי".
 
ובכל זאת בסרט הרוב המכריע של היהודים מתייחסים באנטגוניזם לבריטים
 
"ניסיתי להניח כמה שכבות בנושא, כדי ליצור את הקונפליקט. הילדים שנאו את הבריטים, אבל ההורים של פרופי, למשל, לא ממש. הם הפגינו הרבה יותר סובלנות כלפיהם. בראשית הסרט רואים אמנם מעצר של יהודים, אבל דאנלופ, אותו גילם מולינה שהוא שחקן נפלא, היה איש נעים הליכות כלפי היהודים. מצד שני הראיתי גם חייל בריטי עם נטיות אנטישמיות. ניסיתי להראות את הפנים הרבות של העניין".
 
את לא חושבת שאמינות הסרט נפגעת מכך ששפת הדיבור שלו היא בעיקר אנגלית?
 
"זו שאלה גדולה, שהרבה שואלים. יש הרבה סיבות לכך, אבל אני מודה שאחת מהן נוגעת להפצה הבינלאומית של הסרט, שעשוי להתקבל יותר טוב בהיותו דובר אנגלית בעיקר. השוק הבינלאומי, ערוצי הטלוויזיה בעולם והשוק האמריקני, מעכלים הרבה יותר טוב, כידוע, סרט באנגלית. קח לדוגמה את `נער החידות ממומביי`. הוא מתרחש כולו בהודו, ודובר כמעט כולו אנגלית. ומה עם `התנגדות`, המתרחש במזרח אירופה בזמן השואה וכולם בו דוברי אנגלית? אין מה לעשות, עבור רוב המדינות בעולם זוהי שפה נוחה יותר מכל שפה אחרת. ומעניין שכשאני שואלת ישראלים על `נער החידות` או על `התנגדות`, הם אומרים לי ששם זה באמת לא הפריע להם. אז לנה ב`הבוגד הקטן` כן? אולי בגלל שהם רגילים לראות את רמי הויברגר מדבר בעברית. זה כנראה ההסבר העיקרי. פרט לכך, שמעתי מאנשים את סיפוריהם האישיים, על כך שכאשר הם עלו לארץ מפולין, למשל, במשך עשר שנים הם לא ידעו לדבר עברית".

"מולינה רצה לרכוש את הזכויות על הספר"
 
איך ליהקת את השחקנים הישראליים?
 
"פשוט עשיתי אודישנים שאליהם הגיעו שחקנים מוכשרים מאוד. אני חושבת שרמי הויברגר הוא שחקן מבריק, הן כקומיקאי והן כשחקן דרמטי, ואני שמחה שהוא נבחר ועשה את התפקיד. לא הכרתי אותו קודם לכן וגם לא ראיתי לפני שבחרתי בו דברים קודמים שלו. הוא פשוט עשה אודישן נפלא ונראה לי הכי מתאים. לאחר מכן, כשחזרתי למלון, ראיתי בטלוויזיה איזה סרט או סדרה שהוא הופיע בה, ואמרתי לעצמי, `הוא ממש גדול`. גיליה מאוד התאימה לי, בין היתר בגלל שהיא נולדה באמריקה ויש לה אנגלית מצוינת. זה היה חשוב לי מאוד, למרות שהם דיברו אנגלית במבטא פולני, בהתאם למה שביקשתי מהם".
 
ומה באשר לעידו פורט, צפית בו ב"מכתבים לאמריקה"?
 
"בדיוק אז הם ערכו את הסרט ולא יכלו להראות לי את כולו, אלא רק חלק קטן ממנו. התרשמתי ממנו אז, במיוחד בהתייחס לעובדה שגם בסרט ההוא רמי גילם את אביו. אבל הוא היה מצוין גם באודישן. הוא נער חכם, אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה. בצילומים הייתה לו נטייה לדאוג לכל האחרים. הוא היה נהדר. בכלל, הייתי בת מזל לעבוד עם קאסט כזה, וזה כולל כמובן את לבנה פינקלשטיין הנהדרת, שלעבוד איתה זה חלום. וכאשר נודע לי שתיאודור ביקל, חבר טוב שלי, יהיה בארץ בזמן צילומי הסרט, אמרתי לו שאין מצב שאתה מגיע לישראל ולא נוטל חלק בסרט שלי. והוא תוספת נפלאה".
 
ולא נשכח את מולינה
 
"הוא היה נלהב לעשות את הסרט, לא רק בגלל שהוא קרא את הספר אלא גם משום שרצה לרכוש את הזכויות להפכו לסרט. אבל מאחר שהזכויות היו כבר בידינו, הוא שמח להצטרף לפרויקט. כאשר התסריט נשלח אליו, הוא הרי כבר הכיר את הסיפור והיה מודע לכל מה שכרוך בו, ומאחר שאהב את התסריט הוא עשה זאת בהתרגשות ומאוד נהנה מהשהות בארץ".
 
 
"יותר מדי כביסה, זבל ואנשים צועקים"
 
איך דמיינת את הסרט, על שחזורי התקופה שבו, מבחינה ויזואלית?
 
"אני מתה על סרטים ישראליים ועושה כל מאמץ לראות כמה שיותר מהם, אבל אני לא אוהבת את האופן שבו הם נראים. רואים בהם יותר מדי כביסה, זבל ואנשים צועקים. רציתי שהסרט שלי יהיה בעל יופי יוצא דופן. אז אמרו לי, זה ייראה כמו סרט צרפתי. אמרתי מצוין, הלוואי שזה יהיה כך. בתחקיר שעשיתי גיליתי שירושלים של אז הייתה קטנה ואינטימית, בעלת אווירת טבע מיוחדת. המנהל האמנותי הקפיד על כך שבכל פריים בסרט ייראה שהוא מתרחש ב-1947 ואני מאוד גאה בגישה הפרפקציוניסטית הזו".
 
רות` כבר הייתה מעורבת בהפקת סרט ישראלי, עבודתו הדוקומנטרית של דני מנקין, "18 קילו של אהבה", על עמי אנקילביץ`, חולה ניוון שרירים בן 30 פלוס, השוקל 18 קילוגרם והעובדה שהוא חי הינה בגדר נס רפואי.
 
"הבמאי דני מנקין היה תלמיד בסדנת אמן שהעברתי, לימדתי איך עושים פיצ`ינג, איך מופיעים מול מפיקים ומסבירים להם בדקות ספורות על מה הפרויקט שהם רוצים לעשות. זו דרך להציג את הדברים מבלי לגרום לשומע אותם להשתעמם או להירדם. וכאשר מנקין עשה פיצ`ינג לסרט שתכנן לעשות, התחלתי לבכות באמצע הכיתה. אמרתי לו שאני כל כך אוהבת את הרעיון, אם הוא זקוק לעזרה כדי לעשות אותו, אסייע לו. כשהם הגיעו לארצות הברית הם פנו אליי והתחלתי לעזור להם. נסענו יחד ללאס-וגאס, עזרתי להם לאתר את הדוקטור שטען שעמי לא יחיה שנים רבות. הנחתי להם את היסודות להפקה בארה"ב ואני שמחה על המוצר המוגמר המרגש שיצא, שזכה בפרס אופיר. סייעתי גם לאילאיל אלכסנדר בהפקה בפועל של סרטה `את שאהבה נפשי`, שאף הוא זכה בפרס אופיר. אלה היו פרויקטים מרגשים".
 
אמרת בראיון שכולם כאן רוצים לעבוד בהוליווד, בעוד שאת רוצה לעשות סרטים כאן. היית עושה סרט ישראלי לחלוטין, אילו הוצע לך?
 
"אני חושבת שכן, אבל הייתי צריכה לעבוד קשה מאוד כדי להבין את הניואנסים של השפה, באופן שבו אני מבינה את האנגלית. בכל מקרה, הוראות בימוי הייתי נותנת באנגלית, כי היו צוחקים עליי אילו הייתי מדריכה שחקנים ואנשי צוות טכני בעברית. בכל אופן, זה עשוי להיות אתגר מעניין יום אחד".


למועדי מופעים >

07/04/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע