אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2014 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: גבי אלדור פינה -סרט שהוא געגוע
 

 
 
גבי אלדור צפתה בסרטו היפה להפליא של וים ונדרס על פינה באוש העולה השבוע


לתעד את פינה ולתעד את היעדרה
 
 וים ונדרס, במאי של יצירות מופת ואמן שלא  מהסס לעסוק בנסיונות קולנועיים, החל לפני כמה שנים להכין סרט על עבודתה של פינה באוש.

אחרי שנים מספר של עבודה משותפת נפטרה לפתע האמנית, והותירה את ונדרס עם השאלה מה הלאה. זו הייתה צריכה להיות עבודה משותפת בטכניקה החדשה והמפתה של D3 שבה גם מי שאינו רקדן נראה כמרחף  לצידך.
 
מה שונדרס עשה  ללא הנוכחות הפיזית של באוש הוא לתעד את היעדרה. במחצית הראשונה של הסרט היא עדיין קיימת, צעירה, מחייכת מתוך סרטי ארכיון, מדברת את משפטיה המדויקים הנשמעים כמו דיבור רגיל אך הם שירה. 

 בחלק הזה של הסרט  יש שיחזור  רומנטי של עבודותיה הגדולות. רומנטי משום שונדרס בחר לצלם במת תיאטרון ישנה כדימוי לעולם הבאושי, שעליו מתרחש חלק מן המחול וממנו יוצאים לאתרים אחרים.

 הדימוי של אולם קטן וישן הוא אמנם רומנטי אך אמיתי- האנשים של פינה הם חסרי גיל, הם אנושיים בתכלית, ורק לקראת סופו של הסרט, בהיעדרה, הריקוד הופך להיות וירטואוזי, צעיר יותר.

   


 
לרקוד בעיניים עצומות
 
הסרט הוא געגוע לפינה באוש, וככל שהוא ממשיך גם בנו הצופים מתעוררים רגשות רדומים של  געגוע וכמיהה לאהבה. "במקום שאי אפשר עוד לומר דבר, רק לרמוז, כאן נכנס המחול" אומרת באוש  בעקבות עבודתה "קפה מולר", אחת העבודות הראשונות שיצרה ואחת החשובות שבהן.
 
מי שמכיר את עבודתה של באוש יזהה מייד את הקטעים הידועים מעבודתה זו -  החיבוק הכושל החוזר על עצמו שוב ושוב; האשה התועה בין הכסאות בבית הקפה (באוש סיפרה כי  בית הקפה היה שייך להוריה ושם גדלה); ההתרחשות בין הדמויות הפועלות, כל אחת אבודה בדרכה שלה; הפינוי הזריז  והחרד של הכסאות העומדים בדרכה של האשה עצומת העיניים. בליווי המוזיקה  שוברת הלב של פרסל, הצער והייאוש נותרים בעבודה הזו תקפים כתמיד, ללא אימת התיישנות, כדרכן של יצירות מופת. 
 
באוש עצמה רקדה במשך שנים את התפקיד של  האשה- רוח הנראית כאילו קמה מן המתים. בסרט מספרים השחקנים האחרים כמה אהבו  לראות אותה רוקדת וכיצד לא למדו את התפקיד בכוונה, כדי להכריח אותה להופיע. 

"רקדתי בעיניים עצומות", היא מספרת,  "ואיזו תגלית זו הייתה  כשמצאתי שאפשר להביט מטה או קדימה מתחת לעפעפיים, ולגלות את ההבדל העצום בשתי התחושות הללו. אני מדברת על דברים פעוטים", היא מוסיפה, "אבל כל כך משמעותיים". 
 
קפה מולר מוצג בסרט  בחלל  בימתי ריק, עם תפאורה, ובשדה חשוף מופיע גם המודל המוקטן של העבודה שלתוכו מביטים דומיניק מרסי, הכוכב הגדול של באוש ולצידו  השחקנית הראשית של באוש ומעלים זיכרונות.
 
קבוצת התיאטרון –מחול של באוש כוללת  אנשים שלא נפרדו למעלה מ-20 שנה, והקירבה ביניהם  היא חלק מקיסמה של העבודה שעוסקת תמיד בסוג של אינטימיות, בחשיפה של רגשות, בנגיעה  במה שסמוי ובפחדים שמתחת לתלבושות הערב המהודרות.

פינה-ענק-2.jpg
"פינה", צילום: אתר הסרט

מסיכה של שלמות
 
בתחילת הסרט יש שחזור  של "פולחן האביב" למוזיקה של סטרווינסקי. אין יוצר מחול במאה  השנה כמעט שחלפו מאז העלה ניזי'נסקי את היצירה הזו בפריז עם ה"בלט רוס", שלא ניסה  לרקוד את הפולחן העתיק, את המתח המיתי בין המינים, את כוחו של הטבע, הגירסה של באוש הנרקדת על אדמה חומה היא אחת המפורסמות בהן ואחת המרשימות ביותר.
 
הקטע המפורסם של שורת השחקנים המהלכת  מחויכת ומסמנת בזרועותיה את ארבע עונות השנה,  חוזר בעבודות שונות של באוש, ובסרט הוא משמש כמקשר בין דורות  ובין שנים, בין קטעים מוכרים וזרים.
 
בשנות חייה האחרונות של באוש רוקדים את יצירתה "קונטאקטהוף" נערים ונערות צעירים ביחד עם בני שישים ומעלה. הסרט מתעד את התהליך שעוברים הרקדנים ואת ההופעה. במהלך העבודה על המחול הרקדנים לומדים בקפדנות מה בעצם התרחש בסתר חייהם, איך ינסו תמיד למצוא חן, ומה פשר היחסים הסבוכים בינם לבין בני המין השני.
 
אחר כך הם פוסעים בשורה ארוכה על במות ועל קו רקיע, הפנים מתחלפות והיופי רק מתעצם ככל שהריקוד נעשה מוכר יותר, חוזר שוב ושוב, מפתה, מזמין, מתחפש  לשיחת חולין כביכול, מסיכה של שלמות.

פינה-ענק-3.jpg
"פינה", צילום: אתר הסרט

היום יום הופך למופלא, מצחיק ונורא
 
בחלקו השני של הסרט  באוש נעלמת בסופו של קטע שבו היא רוקדת יפה להפליא, לבושה שחור על רקע שחור, לתוך  ערפל. בהמשך הסרט מדברים השחקנים-רקדנים שלה. רק פניהם נראות, מהורהרות. הם נזכרים בדברים  שפינה אמרה להם. לפעמים משפט אחד הפך את חייהם. אלה הם אנשי עבודה שהעריצו ואהבו אותה. ביישנים, צנועים, מסורים.
 
צילומי דיוקן אלו משמשים כקדמה למחול  באתרים שונים, כמין איור למשפט המפתח-"תפחיד אותי," או "תרקוד למען האהבה". על רקע עמוק מאוד ואפל, כמו מדרון תלול.
 
 באוש התפרסמה יותר כבמאית של תיאטרון- מחול אשר הופך את היום יום למופלא, מצחיק ונורא. סצינות מתוך החיים שכולנו מכירים, ימי הולדת על דשא שהופכים לחגיגה סוריאליסטית, פעולות ותמונות פשוטות שנעקרו ממקומן – כמו גילוח בראי, מי מרזב בשולי הכביש, שיר ילדים ההופך לסיוט בעצם החזרה והסצנה המפורסמת של אונס שאין בה אף  רמז מיני אחד אלא חזרה במשך  דקות ארוכות  על קטע בו אישה אחת זוכה לחיזור ומגעי חיבה של 12 גברים בעת ובעונה אחת  סצינה שהיא בחינה  חסרת רחמים של פולחני יופי, של מיתוסים, של מה ש"חשוב, או "נעלה".
 
מתוך אלו  ונדרס  בחר במחול  כנקודת מוצא. קטע המגע המאיים של 12 הגברים  נותר, אך המחול הופך הנושא, במסתוריות שלו, בתוקף שהוא מקבל דווקא כאשר הוא נרקד באתרים שונים  - במקרה זה בין הכבלים של הרכבת העילית המוזרה של וופרטאל, עיר תעשייתית שהמחול מצליח להקנות לה קסם ואפילו משמעות.
 
קטעי מחול אחרים של באוש נרקדים בין מחסנים ובתים עזובים, על גבעות ועל שפת מכתש, על שפת אגם רדוד ובין עלי שלכת המתערבלים בכוחו של שואב עלים והרקדנים הולכים  ונעשים צעירים יותר ככל שהעדרה של באוש מעמיק.
 
לקראת הסוף, לפני החזרה על שורת השחקנים ההולכת מחויכת,  המנציחה את  התקווה לשמחה ואת האלגנטיות המסתירה את הבדידות, חוגגים הרקדנים ביצירה "ירח  מלא" בתוך מים הניתזים זה על זה  מתוך דליים. הם מתפלשים בתוך הבריכה בצילו של סלע ענק, הם צוחקים, הם רוקדים למען התענוג, למען הקלות, ללא הייסורים שביצירות כמו "קפה מולר", "ציפורנים"  או  "ויקטור" ובעבודות נוספות של באוש, שבסופן נותרנו ללא מילים, המומים מעוצמת הכאב והיופי.

פינה-ענק1.jpg
"פינה", צילום: אתר הסרט
  
בקו דק של אמן מצליח ונדרס לגלות את הרוח של באוש, זו המדברת על נטילת אחריות על כל תנועה, שכבר ביצירתה "קפה מולר" מגלה שחשה  כאילו באה מן המתים.
 
לקראת הסוף, כאשר באולם הגדול  הריק של "קונטאקטהוף" רוקדים זוגות צמודים  בבגדים שחורים, מצלמת הפולרואיד מקפיאה את האהבה לצילום לבן, בוהק, שאין בו עוד חיים. הרגע ההופך לזיכרון.
 
בחושך, כאשר רצות הכותרות, אפשר למחות את הדמעות. כן, זה יפה להפליא.  

  
סרטו של וים ונדרס "פינה" (2011) יעלה ביום חמישיש -8 בספטמבר 2011 בבתי קולנוע ברחבי הארץ.


למועדי מופעים >

06/09/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות