אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2014 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח טבריה של מעלה
 

 
 
"אילו הייתה לי אפשרות בזמנו לצלם את 'הכוכבים של שלומי' בטבריה, הייתי עושה את זה. כלומר, הרצון לעשות שם סרט נראה לי טבעי גם אז... יש מקומות שהאג'נדה המרכזית של המציאות הישראלית הפכה אותם ל'לא טבעיים' לספר בהם סיפור. או ל'לא לגיטימיים'. כאילו הם לא חלק מהסיפור הישראלי. השאלה הזו לא הייתה עולה אם הסרט היה מתרחש בחיפה, למשל".
הופעה של "הגשש החיוור" שראה זרחין בנערותו הביאה כעבור שנים ליצירת "העולם מצחיק". שיחה


עולם של מספרי סיפורים

סרטו של שמי זרחין "העולם מצחיק", המוקרן זה כשבועיים על המסכים ורושם מספרי צופים מרשימים, מכיל מארג מופלא של סיפורים השלובים זה בזה, יוצאים זה מתוך זה ומאכלסים מבחר עשיר ומגוון של דמויות. לא פחות מ-50, שהבמאי מפעיל אותן ביד אמן.
 
יש בסרט סיפור על שלושה אחים מנוכרים זה לזה שלא נפגשו שנים. יש בו סדנת כתיבה בספריה של טבריה, שבה מנסים הנוכחים את כוחם בהמצאת סיפורים, בעצם בפיתוחם של מקרים אמיתיים בהם נתקלו בחיים שסביבם. יש בו שדרן רדיו שיעשה הכול כדי לספק רגעי נחת אחרונים לאהובתו הגוססת, ואפילו ינסה להפיק איחוד בלתי אפשרי של "הגשש החיוור".

תמצאו כאן בחור בן 19 שהתעורר מתרדמת בה היה שרוי כמה שנים טובות ואחיו ואביו מנסים, כל אחד בדרכו, לסייע לו להשתלב בחיי ההווה. וזוהי רק טעימה קטנה מהתבשיל המגוון, המגובש ועתיר הדמיון וההשראה, בו שוהים בכפיפה אחת, במינונים נכונים, צחוק ודמע, שרקח לנו זרחין.        
 
התסריט של "העולם מצחיק" מורכב ורב רבדי. מה הייתה נקודת המוצא שלך בכתיבתו: סיפור אחד? דמות אחת? מרקם חיים בעל כמה נפשות פועלות? לקט חוויות אישיות?
 
"הרעיון הבסיסי של 'העולם מצחיק' הוא תוצאה של תמונה שנצרבה בי לפני שנים רבות, כשהייתי נער בטבריה. במהלך הופעה של 'הגשש החיוור' קרה משהו שהדהים אותי: הגששים פתחו עם 'הקפיטריה בטבריה' המיתולוגי, ובתוך רגעים ספורים עברה ההצגה אל הקהל שהתחיל לדקלם את הטקסט הידוע, כולל כל האינטונציות, עד שבאיזשהו שלב הגששים השתתקו, צפו בקהל שעבד במקומם, ובסוף גם מחאו כפיים.
 
"הסיפור עבר מהבמה אל האולם, כלומר – אל העולם, שאימץ אותו ותפס עליו בעלות. בשלב מאוחר יותר, כשכבר ידעתי שאני עושה סרטים, הפכה התמונה הזאת לרעיון תסריטאי שהלך והתפתח עם השנים.



"העולם מצחיק" (תמונת יח"צ)


"עוד ועוד דמויות וסיפורים התווספו, ומרגע לרגע נוצרה אצלי ההבנה שמדובר במבט סיפורי על 'עולם שלם' שכל כולו מורכב ממספרי סיפורים, דמויות שמבקשות להנכיח את עצמן ואת סיפורן דרך השמעתו, דמויות שכל אחת מהן תובעת להיות הגיבורה של הסיפור של עצמה ובכך מסרבת למלא את התפקיד שהועיד לה מישהו אחר, כלומר – מסרבת לגלם תפקיד משני.
 
"מרגע לרגע נבנתה העמדה של הסרט, המבקשת לבטל לגמרי את הגבולות שבין 'מרכז' ו'שוליים'. המבנה הרב-סיפורי של הסרט התבקש מהעמדה הזאת ומהנאמנות לה".

למה לא טבריה
 
זרחין, 50, מגלה שכתיבת התסריט בפועל ארכה רק שלושה שבועות, אם כי "התהליך הארוך הייתה ההחלטה אם בכלל לעשות את הסרט. כאמור, הרעיון הבסיסי נולד לפני שנים, הרבה לפני שידעתי שזה יהיה סרט. וכשהתחלתי לעשות סרטים דחיתי בכל פעם מחדש את ההתעסקות איתו, אולי בגלל שהבנתי שזה הולך להיות מורכב וחשתי לא מספיק בשל. אבל מה שקרה הוא שכאשר פולי, ישראל פוליאקוב, הלך לעולמו – איבדתי טעם בסיפור וירדתי ממנו.
 
"מאוחר יותר, בעיצומה של כתיבת הספר 'עד שיום אחד' (ספרו הראשון של זרחין, שיצא בהוצאת כתר), כשהייתי צריך לקחת פאוזה בין פרק לפרק, החלטתי לפנות אל עולם אחר לגמרי והדבר הזמין ביותר היה הרעיון של 'העולם מצחיק' והחומרים שהצטברו במגירה עם השנים. התיישבתי לכתוב את התסריט אך לא הייתה שום כוונה להפוך אותו לסרט. אלא שדי מהר גיליתי שאני כבר משולהב ומגויס ושאין דרך להימלט מזה. הסיפור הפתיע אותי. הוא קיבל אופי אחר ממה שחשבתי שיהיה לו לפני שנים. זה הפך לסרט עצוב, כזה שהפרידה היא המרכיב העיקרי בו". 
 


אלי פיניש, אסי לוי ודני שטג, "העולם מצחיק" (תמונת יח"צ)


מהיכן האגדות האורבניות הנהדרות ששזורות ב"העולם מצחיק"? סיפורי עם טברייניים? עלילות אמיתיות ביסודן שהדמיון לקח אותן למקומות של פנטזיה ומיתולוגיה? או פועל יוצא של כתיבה ספרותית-תסריטאית מקורית?

 
"הכל מהדמיון. יחד עם זאת אנחנו יודעים שהדמיון מורכב לעיתים משברי זיכרונות, ריחות שנשמנו ושלא תמיד אנחנו זוכרים או מודעים לכך. כבר קרה שהתברר לי להפתעתי שיש בסיס עובדתי לאירוע שכתבתי והייתי בטוח שהוא מומצא לחלוטין. תהליך הכתיבה מכניס אותי למעין בועה של היכרות ואפילו התייחדות עם הדמויות. אני לא יודע עליהן הרבה לפני הכתיבה. הן מתבררות ומגלות את פניהן בהדרגה ולא תמיד עד הסוף. וכדי לאפשר היכרות אמיתית אני משתדל לתת להן להוביל אותי.
 
"מתוך זה קורה שהזיכרון שלי מוצא את עצמו מחוץ לבועה הזאת, וכך קורה שהוא ממשיך להתקיים – אבל לי נדמה שהכל מומצא ומתגלה מרגע לרגע. כל הסיפורים הקטנים המופיעים ב'העולם מצחיק' הם השתקפויות או הדהודים של הסיפור המרכזי. זה לא אוסף מקרי וגם לא לקט, ולכן הם לא נאספו אלא נכתבו. למעט סיפור בינו (ישראל קטורזה) והכבשה חרופה. דווקא הסיפור ה'אגדי' ביותר בסרט מבוסס על אירוע שאכן קרה. כמובן שאת הפרטים המזהים טשטשתי, ולכן לא ניכנס אליהם...".
 
החזרה המובהקת שלך לטבריה ביצירותיך האחרונות ('אביבה אהובתי', הספר 'עד שיום אחד' ו'העולם מצחיק') היא סוג של תיקון? התכנסות פנימה? חזרה לשורשים? בכלל, טבריה היא עבורך רק בית גידול או גם המקום בו התעצבה השקפת עולמך השרירה וקיימת עד עצם היום הזה?
 
"קצת קשה לי עם השאלה הזאת ולכן אני מתקשה לענות. למה בכלל 'חזרה'? 'תיקון' של מה? 'התכנסות' במה? איזה 'שורשים'? בקיצור – יש משהו בעצם השאלה 'למה בטבריה' שלצערי מעיד על כך שיש מקומות שאינם לגיטימיים באופן טבעי, שצריך סיבה מיוחדת כדי לספר בהם סיפור.

"פעם, כשנשאלתי: 'למה סיפור על טבריה', הייתי קודם מתקן שזה לא 'על טבריה' (כי זה לא מסמך, או מחקר, או כתבה) אלא 'בטבריה'. הייתי גם מנסה להסביר את הכוח הקולנועי והסיפורי שיש למקום הזה בעיניי. היום אני פשוט עונה בשאלה 'למה לא?'. 

 
"העולם מצחיק" (תמונת יח"צ)


"אני באמת חושב שיש לכל מקום את הקיום שלו בדמיון, בזיכרון, בסיפוריות, ולא רק את הקיום שלו במציאות כפי שהיא משתקפת מכותרות העיתונים והאקטואליה. לטבריה של 'העולם מצחיק' אין שום ערך דוקומנטרי, אלא רק ערך ספרותי-קולנועי. זוהי 'טבריה של מעלה', כזאת שאפשר לפנטז בה או להמשיל משל, כזאת שלא נענית לאופן שבו מגדירה אותה המציאות הישראלית – שוליים".
 
ובכל זאת, ביוגרף שיכתוב את תולדותיך יציין אולי ש'לילסדה', 'מסוכנת' ו'הכוכבים של שלומי' היו סרטים אישיים, אבל משנה תוקף לכך ניתן "כשהוא לקח את מצלמותיו לטבריה, בה נולד וגדל...". 
 
"זה לא בהכרח כי הוא איבד שם משהו, אלא דווקא כי הוא רוצה למצוא שם משהו. לא את כל מה שאנחנו רוצים למצוא איבדנו. אומר לך שאילו הייתה לי אפשרות בזמנו לצלם גם את 'הכוכבים של שלומי' בטבריה, הייתי עושה את זה. כלומר, הרצון לעשות שם סרט נראה לי טבעי גם אז, אבל זה התאפשר רק בשלב מאוחר יותר.
 
"בכלל 'לחזור' זו נורא מילה של המרכז. למה 'אתה עושה על טבריה?' ו'למה אתה הולך לטבריה?'. אני לא הולך לטבריה. שם זה מתקיים. יש מקומות שהאג'נדה המרכזית של המציאות הישראלית הפכה אותם ל'לא טבעיים' לספר בהם סיפור. או ל'לא לגיטימיים'. כאילו הם לא חלק מהסיפור הישראלי. השאלה הזו לא הייתה עולה אם הסרט היה מתרחש בחיפה, למשל".

לא משתגע על בנייה פסיכולוגיסטית, מעדיף להמעיט בחזרות
 
עבדת כבר עם אנסמבל גדול של שחקנים בסרטים קודמים, אבל לא עד כדי כך. האם היה כאן משהו, מבחינת דינמיקת הפעילות שלך, בעבודה עם כל כך הרבה שחקנים/ דמויות ב"העולם מצחיק"?
 
"בכל מקרה אני מנסה להתאים את עצמי לצרכים של השחקנים. כל אחד עובד אחרת וזקוק לדברים אחרים. זה דורש איזושהי היכרות מוקדמת עם כל שחקן והיענות, רגשית בעיקר, לקשר המתפתח בינו לבין הדמות. ריבוי הדמויות דרש כמובן עבודה רבה ומסועפת, אבל מרתקת ומרגשת מאוד. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, כל אחד מהם מורכב ומפתיע, והעונג כולו שלי.
 
"הקושי היחיד התעורר ברגע שהתברר לי שממרביתם אני אצטרך להיפרד מוקדם יותר ממה שהייתי רוצה. פשוט חלק גדול מהם הגיע ליום צילום אחד או שניים. הפרידה התקיימה עוד לפני שהסתיימה הפגישה, ואני לא אוהב להיפרד".
 
איך בעצם התנהלה העבודה עם השחקנים: כולם קראו את התסריט ואת תפקידיהם בו ואחר כך כינסת אותם לעבודה יחידנית עם כל אחד אחד בנפרד ואחר כך לסדנה משותפת? האם יש אצלך מקום לאלתור או שהכל מתבצע במדויק על פי התסריט?
 
"כל אחד והדרך שלו. אלי פיניש למשל לא קרא את כל התסריט. חשבתי שהסיפורים האחרים ייצרו אצלו מעין 'רעש' שיפריע לו להתרכז בדמות של גולן. הוא נענה לזה בשמחה ובסקרנות. היו כאלה שקיבלו רק את הסצנות שלהם ולאחרים היה חשוב לראות מראש את התמונה התסריטאית השלמה. עם כל אחד נעשה השלב של בניית הדמות, בעיקר במובנים הפיזיים – לבוש, שיער, שפת גוף וכד'.
 
"אני לא משתגע על בנייה פסיכולוגיסטית, לא אוהב סדנאות וגיבושים וטירונות ואלתורים. אני מעדיף להמעיט בחזרות כדי לשמר את הכוח של הרגע בו הדמות נפגשת עם האירוע המצטלם. העבודה שלי עם השחקנים נעשית ברובה בזמן הצילומים. אני נאבק על התנאים שיאפשרו להם להיות מספיק מרוכזים ומבודדים כדי שברגע הנכון יחוו מבפנים את מה שקורה לדמות.

"זה תהליך שמרתק אותי כל פעם מחדש, ובעיקר אני נרגש כשמגיע הרגע בו אני מסתכל על השחקן וקולט שהוא כבר מבין ומרגיש את הדמות הרבה יותר ממני. אני באמת מאמין שהליהוק הטוב עושה חלק גדול מהעבודה, ואת היתר – השחקנים עצמם".
 
הליהוק מרתק בעיניי. מה היה המפתח לבחירת השחקנים? האם לא חששת להפקיד תפקידים מרכזיים למדי בידי שחקנים לא מספיק מנוסים אולי עדיין, כמו נעמה שטרית ומשה אשכנזי?
 
"אני מאמין בזה ששחקנים צריכים לשחק. זהו ייעודם ורצונם, וזה טבעו ויופיו של המדיום. ולכן חשוב שהם יהיו שחקנים 'אמיתיים', וזה משהו שקיים ללא קשר לניסיון או לגיל או לוותק או למידת המוכרות שלהם. ולכן אני מנסה להבין עד כמה המפגש שלהם עם הדמות יוצר משהו מגרה, מעניין ונוגע. עד כמה נוצר החשק המשותף להם ולמלהקת (אורית אזולאי המבריקה) ולי לצאת אל מסע ההיכרות הזה עם הדמות וסיפורה. ברגע שנוצר החשק הזה ולעיתים הוא אף הופך קצת אובססיבי, זה גם הרגע שבו כל החששות נעלמים". 
 


משה אשכנזי ונעמה שטרית, "העולם מצחיק" (תמונת יח"צ)


מה היה הרעיון בהפקדת תפקידי כבוד בידי שחקנים מובילים ועתירי קבלות בקולנוע ובתרבות המקומית, כמו זאב רווח, משה איבגי, ישראל קטורזה ודרור קרן? 

 
"שום רעיון. הם פשוט שחקנים מצוינים שיש בהם חום ותום, כאב והומור, דברים שדרכם אפשר היה להרכיב את העולם האנושי שבו רצינו".

"המשפחה היא לא נושא או מטרה אלא אמצעי"
 
נאמר על היצ'קוק שהוא כל כך מתוכנן ורואה מראש, בעת כתיבת הסרט, איך היצירה תיראה בסוף - שהוא מגיע לסט משועמם. איך זה אצלך? אתה יודע לפני הצילומים בדיוק איך אתה רוצה שייראה העותק הסופי, עד הפריים האחרון, או שאתה משאיר מקום ל"הפתעות"?
 
"השעמום מפחיד אותי, ולכן מה שמניע אותי על הסט זה הסקרנות והרצון לראות את הדברים קורים, מתרחשים ופועלים. אני יודע אלו טעמים וריחות אני רוצה שיהיו שם, אבל גם זה בעירבון מוגבל, כלומר – אם קורה משהו מפתיע שחורג מהתכנון, אבל המשהו הזה מסעיר אותי – אני הולך אליו. 


שמי זרחין בתדרוך שחקנים עם אלי פיניש, אסי לוי ודני שטג (תמונת יח"צ)


"יחד עם זאת, ההכנות לצילומים כוללות תכנונים דקדקניים ובפרטי פרטים. זה משהו שמתחייב מזה שהעבודה היא על פי תקציב מוגבל ומבוצעת על ידי עשרות אנשים שצריכים לדעת בכל רגע נתון מה מוטל עליהם לעשות. התקשורת עם היוצרים השותפים – צלם, מנהל אמנותי, מעצבת תלבושות, עורכת, מלחין, מעצב פסקול וכו' – לא מאפשרת אלתורים אבל חייבת לאפשר יצירתיות. כביכול קיימת פה סתירה, אבל רק כביכול. הסרט מתוכנן אמנם בפרטי פרטים, אבל כל הזמן עומד במבחן ובעצם מתעצב ונוצר מרגע לרגע".
 
האם ציר העלילה המרכזי מבחינתך בסרט הוא סיפורם של שלושת האחים המנותקים זה מזה? האם זה בא ממקום אישי משפחתי שלך? נראה שקשרי משפחה, על מורכבויותיהם, זוכים בסרטיך ליחס חם ומיוחד.
 
"מכיוון שבדמויות שבדרך כלל מעניינות אותי מתקיים הפער שבין דימוי פנימי לדימוי חיצוני, אני מוצא שהזירה הטובה ביותר להפעיל את הפער הזה היא הזירה המשפחתית. אולי בגלל שהתא המשפחתי מטבעו מגדיר בנוקשות את התפקיד שכל מרכיב בו אמור למלא. ברגע שנוצרת בעיה בין הדמות לבין תפקידה בתוך המשפחה, הופך הפער הזה למכאיב יותר, נוגע ללב, ובה במידה משעשע ומצחיק. כך שמבחינתי המשפחה היא לא נושא או מטרה, אלא אמצעי".
 
מהם מבחינתך מקומם בסרט של ה"סודות ושקרים" שצופנים כמה מהדמויות. האם הדבר נועד להוסיף לו נופך של מסתורין, הזיה ופנטזיה?
 
"על זה קם ונופל הדבר המקסים הזה שנקרא 'סיפור', לא?"
 
יש באמת תחושה של אהבה גדולה שלך לספרות, למספרי סיפורים, לסיפורים ולפער שבינם ובין המציאות. על זה בעצם הסרט בסופו של דבר, לא?  
  
"על החיים כסיפור ועל הסיפור כחיים".

איך מתנהלת העבודה עם "עורכת הבית" שלך, עינת? האם היא שותפה לפרמטרים נוספים במהלך עשיית הסרט, או רק בעריכה נטו? האם היא מקלה או מחמירה איתך?  
 
"עינת היא עורכת גאונה אמיתית, יעידו על כך אינספור עבודותיה המצוינות. התמזל מזלי והיא מסכימה לערוך את סרטיי, למרות שהיא מודעת בדיוק כמוני לבעייתיות שיכולה להיווצר כשמכניסים זוגיות לחדר עריכה. בכל מקרה העבודה שלה היא על הסרט. היא לא מניחה לו עד אשר הוא מקבל את אופיו האמיתי והטוב ביותר. כלומר – היא מחמירה מאוד, אבל עם עצמה ועם הסרט".

הפרעות קשב על הסט
 
לדברי זרחין, יצירת סרטים "הולכת ונעשית קשה עבורי יותר עם השנים, ולא בגלל הגיל. סטים של סרטים נעשים יותר ויותר חשופים להפרעות קשב. בעבר הסרטים היו נעשים באיזושהי בועה, תוך ניתוק מוחלט מהמציאות. מתוקף זה שהפעילות הייתה בתוך מציאות חלופית. קראת לשחקנים בשמות של הדמויות, ולא היית בקשר עם העולם החיצוני. וכעת, בעידן הטלפונים הניידים, אנשים כל הזמן נמצאים כאן ושם ובכל מקום. וזה מפר את השקט והריכוז שהיו פעם.

"אחרי כמה ימי צילום החלטתי דווקא לשתף פעולה עם הרוח החדשה הזאת, ובין שוט לשוט הייתי מוציא את הסמארט-פון, כמו כולם. די מהר ירדתי מזה. אני בתוך הריכוז של הסרט, מה מעניין אותי איזה מיילים קיבלתי?! לא רוצה!".
 
ולבסוף, בהנחה (בסבירות גבוהה מאוד לדעתי) שפרס אופיר יינתן ל"העולם מצחיק", איך נראה לך שהוא יתקבל אצל הבוחרים לאוסקר הסרט הזר, ובכלל בזירה הבינלאומית? הרי ציר עלילה מאוד מרכזי בו מתבסס על מוטיבים סופר-ישראליים כמו הגששים, המערכון "הקפיטריה בטבריה" ושייקה לוי. אומרים אומנם שכמה שיותר לוקאלי ככה יותר אוניברסלי - אבל האם לדעתך גם בחו"ל יוכלו להתחבר למיתולוגיה הכל כך ישראלית הזו ולהבין את מלוא משמעותה?
 
"קשה לי מאוד עם הנבואות וההימורים האלה, אולי דווקא בגלל שהפעם אני מאוד רוצה שהסרט יזכה ומאוד מאמין שהוא ראוי לזה. כבר היו לא מעט אנשים מחו"ל שראו את הסרט והוא ריגש אותם עד עמקי נשמתם. הם אומנם לא מכירים את הגשש ומורשתו, אבל יודעים היטב מה זה הומור וגעגוע ואהבה ופחד והדחקה ותקווה וייאוש. בני אדם הם בני אדם הם בני אדם, בכל מקום ובכל זמן". 


למועדי מופעים >

27/06/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות