סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח זה לא הסיפור חיים שלי, אבל זה כן
 

 
 
די מוזר להגיד את זה, אבל 'שלוש אמהות' זה כאילו הסיפור של החיים שלי בערך, אבל באופן מאוד אירוני אני יותר מחוברת ל'ברקיע החמישי', שזה לא הסיפור חיים שלי, אבל זה כן. באופן רגשי אני יותר מחוברת שם לאנשים. אבל ידעתי שזה סרט אחר, קשה, דורש מהצופה יכולת להיכנס לסיפור שהוא לא מיינסטרים, שיש בו הרבה דמויות, ולא כל אחד צולח את זה. ידעתי שזה המקרה"
דינה צבי-ריקליס מספרת על הפקתו המורכבת של סרטה "ברקיע החמישי", על נשים ועל חלומות


שלהי מלחמת העולם השנייה, המנדט הבריטי מתחיל להתקפל. במעון בפאתי תל-אביב שוהות ילדות יתומות או כאלה שננטשו על-ידי משפחותיהן.

אחת מהן היא מאיה, ילדה בת 13 שאמה חיה בחו"ל ואביה, שנישא מחדש, מביא אותה למוסד ומשאירה שם.

כאן מתחיל "ברקיע החמישי", סרטה של דינה צבי-ריקליס, שכל עלילתו מתוארת מבעד לעיניה של מאיה (עמית מושקוביץ), כמו גם עלילות המשנה של כמה מהנפשות הפועלות. הבסיס לסרט היפה והמעוצב הזה הוא ספרה של רחל איתן, שיצא ב-1962.

"הרגשתי שכל התקופה הזו מסופרת תמיד מנקודת מבט הרואית, של גיבורים שהקריבו את עצמם", מסבירה צבי-ריקליס. "אחרי שקראתי את הספר חשבתי שהיה דור שלם של אנשים שלא היו גיבורים, אלא בני-אדם מופנמים שחיכו לאיזו גאולה עצמית, וגם לאומית, וזה לא קרה.

"הם קיוו והאמינו שאחרי שתסתיים מלחמת העולם הגדולה הכל יהיה בסדר, החלומות שלהם יתממשו והאהבות שלהם יתגשמו. אבל באופן אירוני, הגיעה דווקא מלחמה אחרת".

"היינו צריכות למחוק דפים מהתסריט באופן אגרסיבי"

"רחל איתן באמת כתבה רומן ארצישראלי, שאיכלסו אותו אנשים הפוכים באופיים לאותו תיאור של אנשים עשויים לבלי חת, ודווקא אהבתי את הגיבורים המעונים שלה", אומרת צבי-ריקליס. "אף פעם לא ראינו בהקשר הזה כאלה גיבורים: חלשים קצת, מיוסרים, מאוד מופנמים, כאלה שלא יודעים להביע את רגשותיהם. זה דור שלם של אידיאליסטים שמתוקף היותם כאלה, הם דאגו לרעיונות שלהם ולא לעצמם ולמשפחותיהם.

"אלה היו ההיבטים היותר כלליים ומז'וריים שנורא משכו אותי לעבד את הספר לסרט, מעבר לסיפור של הילדה והפנימייה. דיברה אלי התקופה הזו של המתנה לאיזה משהו שיקרה וישנה את המצב".

ברקיע-החמישי-01.jpg
"ברקיע החמישי", צילום: יח"צ

את התסריט כתבת יחד עם עלמה גניהר. איך התנהלה הדינמיקה ביניכן?

"היה לנו מאוד קשה לוותר על דברים מהספר. כשהביאו לנו את לוח הזמנים של הצילומים ואמרו לנו שזה מה שיש, היינו צריכות למחוק דפים מהתסריט באופן אגרסיבי, כי לא היה זמן לצלם הכל. וזו היתה מלאכה מאוד אכזרית וקשה. היתה לנו אפשרות להעיף דמויות, אבל לא רצינו, אז נכנסו דמויות שאי-אפשר היה לפתח אותן. זה הרי סיפור של הרבה אנשים.
 
"הציעו לי למשל להעיף את שושנה (תמר שם-אור בתפקיד קיבוצניקית מתנדבת במעון, שמאורסת ל"דוצ'ה", איש הלח"י), אבל לא יכולתי לעשות זאת. זה מתחיל בסיפור של מאיה ועובר לסיפורים האחרים, שבכמה מהם היא מתבוננת ולא נותרת בצד.

"מאחר שזה לא הפרויקט הראשון שאנחנו עובדות בו ביחד, אנחנו כבר מיומנות בטכניקה. אנחנו פשוט מעבירות דראפטים זו לזו, מתקנות זו לזו. אני שולחת לה, היא מחזירה לי . יש גם הרבה ויכוחים, אבל בסופו של דבר למדנו להתנתב זו מול זו באופן מעורר כבוד, וגם פורה מאוד.

"זה כשעובדים על התסריט. אחרי זה, על הסט, יש הרבה שינויים, ואחרי זה, בחדר העריכה, מה שעושים זה בעצם כותבים את התסריט מחדש. זה המקום האמיתי שבו נוצר הסרט".

מה היו הבעיות במקרה הספציפי הזה?

"זו היתה מלאכה נורא קשה, להחליט מה התפל ומה העיקר. בתסריט המקורי היו כמה אפיזודות מתל-אביב, קצת רחובות. חלק צילמנו אבל זה יצא כל-כך עלוב, כי אי-אפשר לשחזר את תל-אביב הישנה. זה כבר לא קיים. ולכן החלטנו, במסגרת התקציב שהיה לנו, להתמקד דווקא בצילומי הפנים. זה גם סרט על פנימיות של אנשים, אז זה טיפה עזר לנו".


ברקיע-החמישי-יחצ.jpg
"ברקיע החמישי", צילום: יח"צ

"הכי קל להגיד טרוריסט, אבל יש בו מידה רבה של מוסר"

"אם היה לנו, למפיקה יפעת פרסטלניק ולי, הרבה כסף, הייתי שמחה לצאת מהמעון ולפרוש כנפיים קצת", אומרת צבי-ריקליס. "בהתחלה חשבנו, אולי נעשה את אואזיס, שהיה במקור אולם עם גינה גדולה. אבל זה היה בלתי אפשרי ונאלצנו לקבל על עצמנו פשרות וויתורים כואבים. אין מה לעשות, כשאתה עושה סרט אתה עובד לפי תקציב, ואני בן-אדם נורא ממושמע".

מה בעצם היה תקציב הסרט?

"500 אלף דולר. קיבלנו מקרן רבינוביץ', קצת מרשת וקצת מאדרי. זה מה שהיה. את 'שלוש אמהות' עשיתי ב-850 אלף דולר, אבל אז, לפני כחמש-שש שנים, אלה היו התקציבים הממוצעים, בסביבות 750 אלף דולר, ומאז זה נחתך בחצי. היום עושים סרטים ב-200, 300 ו-400, וזה עצוב, כי באמת יש פה כישרון, ואני מסתובבת בעולם ורואה שאנחנו ענף הייצוג מס' 1 של ישראל, ואנחנו צריכים כל שנה מחדש להיאבק על חוק הקולנוע, שלא ייקחו לנו כספים. אני לא מתלוננת, כי כל עוד אני עושה אני אומרת תודה. אבל אני מדברת גם בשם הקולגות שלי".


אז בעצם התאמתן כבר בעת הכתיבה את התסריט לתנאי ההפקה.

"הספר הוא רחב יריעה באופן בלתי רגיל, ויש בו כאמור המון פרטים של תל-אביב הישנה. הסיפור הגרעיני באמת מתרחש במעון לילדים עזובים, והתמקדנו בו. עמדו לרשותי בסך-הכל 18 ימי צילום, ואי-אפשר היה לכלול את הכל. בספר היו גם בנים, זה היה מעון מעורב, אבל לי דווקא התאימה הנשיות שבו. כל אחת מהנשים שהקיפו את הבנות החוסות היא סוג של מראה, ומאיה מתבוננת בהן ותוהה כמו מי מהן תהיה.
 
"היא אומרת בשלב מסוים בסרט, אני לא רוצה לגדול. היא לא רצתה להיות אף אחת מהנשים שראתה סביבה, חוץ אולי מברטה (רותם זיסמן-כהן, שעובדת כמנקה במקום, בחורה פתוחה וליברלית שיוצאת עם קצין בריטי), וזה איפשר לי למצוא איזה פוקוס נשי מול הגברים: אחד נכלולי (איש עסקים חלקלק ובן של נדבנית, נוח וולפסון, שמשחק אקי אבני), אחד חלש (רופא-מנהל המעון, דב מרקובסקי, בגילום יחזקאל לזרוב) שלא יודע מה עושים, ואחד שהוא אידיאולוג בפרוטה (יוסף "דוצ'ה", הוא גיא אדלר)".

מעניין שדווקא האידיאולוג, "דוצ'ה", יוצא הכי נקי מוסרית. הוא גם לא מנצל את מאיה הקטינה, למרות שהיא מעוניינת.

"נכון. זה מוזר לתפיסותי הפוליטיות. הכי קל להגיד טרוריסט, אבל יש בו מידה רבה של מוסר. בספר היחסים ביניהם הם במדרגה יותר גבוהה, הוא מלטף לה מתחת לחולצה. הם לא מגיעים למעשה עצמו, אבל הוא בהחלט שם לה יד מתחת לחולצה וממשש את ניצני השדיים. כך כתוב בספר. אבל בסרט לא התאפשר לי לעשות את זה, כי הילדה היתה קטינה.
 
"אני חושבת שבאותם ימים ללכת הלאה היה מעשה מאוד נועז. ברטה עושה את זה, אין לה אמות מוסר של הזמנים ההם. כל היתר מאוד התענו בתוך התשוקה שלהם, מה לעשות איתה. אנשים היו מוסריים מכל הבחינות. גם לא היה ידע וגם העתיד היה כל-כך לוט בערפל, שזה נורא השפיע על החיים של האנשים".

"שמרתי על התקופה, אבל לא ניפנפתי בזה"

איך בנית את התקופה הקולנועית הזו?


"קודם כל היינו צריכים למצוא את הלוקיישן. מצאנו אותו עשרה ימים לפני הצילומים, לאחר שחרשנו את הארץ. הרי המקום עצמו לא קיים. בספר המקום נקרא קריית-ברק, וזה היה בעצם פאתי בני-ברק. היה לי חשוב למצוא את המקום שבאמת יהיה הדבר שחשבתי עליו. מצאנו כל מיני מקומות, וכל פעם זה נפל. עד שמישהו הציע לנו את הבניין הזה בניצנים.
 
"זה היה טיפה יקר, כי להוציא אנשים מתל-אביב כרוך בנסיעות ובעוד תקציב. אבל כשראיתי את הבניין מעורר ההשראה, הבנתי שזהו זה. באופן אירוני גם חזרתי לניצנים, המקום שבו צולם 'גבעת חלפון', הסרט הראשון שהייתי נערת תסריט בו. זו היתה תקופה מקסימה שבה גם הכרתי את ערן (ריקליס, בעלה, במאי עתיר סרטים והישגים), שהיה עוזר במאי ב'גבעת חלפון'. כשגיליתי את הבניין, זה היה איזה סימן.

"עשינו הרבה עבודת ארט בחוץ, אבל הבניין עצמו, מתקופת הטורקים, היה משומר, ואסור היה לנו לגעת בו. היה מאוד קשה לצלם שם. הפנימים לא צולמו שם. לצורך זה הקמנו סטים בנווה-ישראל, את הגג צילמנו במקום אחר, וכך גם את המסדרונות, ואת החדרים במקווה ישראל.
 
"היה קשה להסביר את זה לילדה השחקנית הראשית ולילדות האחרות, שבכלל היה קשה לקלוט מי נגד מי ואיך זה שאנחנו מצלמים במקומות שונים אותו מקום עצמו לכאורה. השתדלתי גם ששחזור התקופה לא ינקר את העין. יש סרטים שמנפנפים בזה שהם תקופתיים ומאוד לא רציתי את זה, כי בעיני מה שעשיתי זה כאילו עיבוד מודרני לסיפור.

"שמרתי על התקופה, אבל לא ניפנפתי בזה. הלבוש היה מעוצב, וגם הרקוויזיטים, אבל כאמור, לא יותר מדי. לא היה לי כסף לנפנף בו, וזה גם לא נראה לי נכון. אז באמת עבדנו על התפר העדין של בין תקופתי ובין לא להתמרכז על זה.

"גם לא רציתי לעשות סרטי פנימייה נוגים ושוברי לב. המוטיב הטראגי של הדמויות שלי הוא לא הרעב שלהן, אלא הפנימיות שלהן והאישיות והמורכבות שלהן. זה מה שעיניין אותי. נפש האדם. יותר מהפת לחם יש או אין. לא רציתי לעשות סרט דיקנסי".


"ברקיע החמישי", צילום: יח"צ


"אי-אפשר לכעוס עליו, למרות שאין לו אלוהים"


השתמשת כאן באנסמבל גדול של שחקנים, נדמה לי שאפילו יותר גדול מזה שב"שלוש אמהות". איך מלהקים חבורה גדולה כל-כך?

"ב'שלוש אימהות' היה לי גם אנסמבל מאוד גדול, אבל שם זה היה שלוש נשים בגילים שונים והבעלים שלהן. פה זה באמת היה מעשה של רקמת תחרה, שתי וערב. ידעתי שיחזקאל לזרוב יהיה מרקובסקי. אני מאוד אוהבת אותו ומעריכה אותו. עבדתי איתו ב'שלוש אמהות' ואני חושבת שהוא לא מספיק מוערך כאן. את תמר שם-אור ישר מצאתי והיא מצאה חן בעיני מהרגע הראשון שהיא נכנסה. יש בה את הרעננות הזו של הקיבוצניקית.
 
"את אלונה איב (בתפקיד פרידה, המדריכה הראשית, שעוברת מזרועותיו של מרקובסקי לאלה של וולפסון) היה לי קשה למצוא. גם היא לא מוערכת מספיק והיא שחקנית רצינית ומדהימה עם סיפור חיים די קשה. חבל שהיא לא צלחה את המעבר הזה של להתעלות טיפה ולקבל יותר תפקידים.
 
"באופן כללי שירטטתי לעצמי דיוקנאות מהדמיון וגם מהתיאורים שבספר, ואם יש איזה משהו שאני נורא גאה בו הוא שכל האנשים בסרט הם נורא נכונים לסיפור. גם אקי אבני עושה תפקיד יוצא מן הכלל. כשאתה קורא בספר אתה מרגיש שהוא וולפסון, מין קבלן נכלולי מצוי תאב בצע, אבל כזה שאי-אפשר לכעוס עליו, למרות שאין לו אלוהים".

ומה באשר לילדה שבתפקיד הראשי, עמית מושקוביץ?

"אותה היה נורא קשה למצוא, כי לא חיפשתי ילדה נחמדה, אלא ילדה אפלה, עם סוד ועיניים בוגרות, מתבוננות, אפלות. החיפוש היה מאוד אינטנסיבי וראיתי מאות ילדות. לא היה חשוב לי אם היה להן רקע משחקי. את הילדה הקטנה שפותחת וסוגרת את הסרט פשוט פגשתי ברחוב עם אמא שלה, והתברר שהיא הבת של המוזיקאי משה לוי. עצרתי אותה כי היו לה פנים מאוד מעניינות ושאלתי את אמא שלה אם היא תהיה מוכנה לבוא. והיא באה, לא היה לה שום ניסיון והיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אבל יש לי איזו יכולת לרכוש את אמונם של הילדים, אז בסופו של דבר הם מבינים מה אני אומרת להם.
 
"את עמית פגשה רותי ארגוב (המלהקת) במסיבת יום הולדת של הבן שלה. בהתחלה התבוננתי בה ותהיתי אם יהיה אפשר 'להאמין לה'. לא הייתי בטוחה. והיא עשתה המון אודישנים. עם גיא ועם יחזקאל ועם כולם, והיא נורא רצתה את התפקיד ונורא השתדלה וקראה חומרים ולמדה לדבר כמו פעם. היא היתה ממושמעת ביותר. היא היתה בזמן הצילומים בת 12 וחצי ושיחקה ילדה בת 13, ואמא שלה, עורכת-דין, ישבה עלינו והידקה לנו את החגורה, מה שנקרא. לא לעשות את זה ולא את זה".

"אני לא חושבת על החייל שיבוא עם נערתו ויאכל פופקורן"

את במאית שמאפשרת אלתורים של השחקנים?

"אם זה נכון ונשמע טוב, אז בטח. במקרה הזה מאוד שמרתי על השפה, כי לא רציתי שידברו עברית עדכנית, אבל גם לא אנכרוניסטית. היה חשוב לי לתקן להם אם פתאום נפלטה למישהו איזו מלה מודרנית. אני נותנת הרבה כבוד גם לשחקנים, מאוד מעריכה אותם ואת עבודתם. הצילומים היו קשים ואינטנסיביים, אבל מאוד אינטימיים. עברנו איזו חוויה של לצלול למקום אחר ולזמן אחר, עם הבגדים, התסרוקות, הכלים, התשוקות והמוזיקה. זה היה ממש מרתק".

נראה לך שהסרט מספיק קל לעיכול על-ידי הקהל הרחב?

"היתה המתנה ארוכה, של כשנה, עד שהצלחנו למצוא מסכים ולהפיץ אותו, וזה היה די מתסכל, אם כי הסרט יצא בסופו של דבר ב-15 עותקים. בסך-הכל אתה יודע מה הדי.אן.איי של הסרט. ידעתי שהוא לא כמו 'שלוש אמהות', סרט שיצאת ממנו בהרגשה טובה, סרט מוזיקלי שיש לו שארם והוא היה סוג של קראוד-פליזר. יותר מיינסטרימי.
 
"די מוזר להגיד את זה, אבל 'שלוש אמהות' זה כאילו הסיפור של החיים שלי בערך, אבל באופן מאוד אירוני אני יותר מחוברת ל'ברקיע החמישי', שזה לא הסיפור חיים שלי, אבל זה כן. באופן רגשי אני יותר מחוברת שם לאנשים. אבל ידעתי שזה סרט אחר, קשה, דורש מהצופה יכולת להיכנס לסיפור שהוא לא מיינסטרים, שיש בו הרבה דמויות, ולא כל אחד צולח את זה. ידעתי שזה המקרה. אבל יחד עם זאת, מי שכן נכנס לסרט, מעריך אותו מאוד, וזה תמיד נורא מרגש לראות אנשים שעברו חוויה כזו או אנשים יותר מבוגרים שכן זוכרים את התקופה. אנשים מתחברים לזה מכל מיני סיבות".

אבל עדיין, הקהל של היום הוא צעיר ברובו. הפרופיל הממוצע שלו הוא של חייל או בן 20 פלוס שנכנס לבית-הקולנוע עם החברה שלו, בתוספת קולה ופופקורן.

"אתה צודק. אבל כשאתה הולך לעשות סרט, אני על כל פנים, אני לא חושבת על הדברים האלה. אני עושה את הסרט הכי טוב שאני יכולה, עם כל המגבלות שנוחתות עלי, וזה מה שאני יודעת. אני לא חושבת על החייל בן ה-20 שיבוא עם נערתו ויאכל פופקורן. הלוואי, הייתי רוצה, אני לא מזלזלת בזה. רציתי אמנם שיגיע לסרט קהל יותר מגוון, אבל אחרי שהבנתי שלסרט הזה יש את הקהל המסוים שלו, אני בהחלט מקבלת את זה. הסתובבתי עם הסרט בעולם ושם הוא מתקבל מאוד יפה, מאוד אחר. הוא מציג נראטיב אחר לתקופה של שנתיים לפני הקמת המדינה, של ישראל אחרת".

ברקיע-החמישי-04.jpg
"ברקיע החמישי", צילום: יח"צ

מחווה לסאלח שבתי

הסרט עשה סבב פסטיבלים?

"כן. פסטיבלים בינלאומיים קטנים ויהודיים וישראליים בעיקר. הסתובבתי איתו שנה ברחבי העולם, מוסקבה, ורשה, אטלנטה, סבב מאוד נאה. לא פסטיבלים גדולים כמו ונציה, ברלין וקאן. ותמיד מרתק לראות אנשים לא מפה, שמשקיפים על הסרט ביותר אובייקטיביות.
 
"עם זאת, אין לנו עד היום מפיץ בינלאומי להפצה מסחרית ברחבי העולם, וגם ל'שלוש אמהות' לא היה. אנשים מסביבי לא מבינים, אבל אני כנראה שייכת לסוג במאים שיש להם הצתה מאוחרת. הבנתי ש'שלוש אמהות' מצליח שנה לאחר שהסרט יצא. היו לא הרבה צופים ולא עיכלתי את זה שיש לו פוטנציאל גם לחו"ל. צריך ללמוד ששלב ההפצה הוא חשוב ושאתה צריך מפיץ שיודע את העבודה. אבל אין לי בעיה עם מה שקורה עם הסרטים שלי. הכל בסדר. טוב לי בנישה שלי".

זוכה פרס אופיר למפעל חיים לתסריטאות, אלי תבור, אמר לי שלתחושתו הבמאים עושים היום יותר סרטים לפסטיבלים, בעוד שפעם אלה היו סרטי מפיקים, שהשקיעו כסף ורצו תמורה להשקעתם.

"נכון. בתקופה שעבדתי בתעשייה היו יוצרים שמכרו בתים כדי להשקיע בסרטים, בתחושה שהקהל יחזיר את ההשקעה. זו שאלה מאוד קשה. אתה הרי לא יושב ואומר שתעשה סרט למטרה כזו וכזו. אתה לא יכול לתכנן את הדברים ולומר, אני עושה סרט לפסטיבלים. זה לא ברציונל שלך. אמנם אפשר להתווכח רק עם התוצאה הסופית, אבל אני לא חושבת שאף אחד מהקולגות שלי, גם לא ערן, אומר: בוא נעשה סרטים לפסטיבלים.
 
"אתה יושב כשיש נושא שמעניין אותך ומתחיל לפתח את התסריט ומתחיל לגייס כסף. אתה יכול בשלב הגיוס אולי להבין אם יש לזה, או אין לזה, אפיל לחו"ל. אתה לא יכול חשוב במושגים של לעשות סרט לפסטיבלים או לנצח את השיטה. זה לא עובד ככה. העשייה שלנו היא כל-כך קשה, שכשאתה עובד על תסריט אתה נאבק עליו ולא חושב על פסטיבל ברלין. פעם אמנם היו סרטים אחרים, כי המציאות היתה אחרת.
 
"אגב, עשיתי בסרט הומאז' ל'סאלח שבתי', בסצינת עקירת השתילים של ברטה, כשהיא עוקרת אותם וצועקת 'אין שורשים'. הרי גם הוא עשה אותו הדבר כשבאה משלחת של תורמים, כמו אצלנו, ואז הוא תולש את השתילים. וברטה היא הדמות המזרחית היחידה בסרט, שלא עושה חשבון לאף אחד, אקסטרווגנטית ויצרית. כל היתר הם אשכנזים לפלפים".

"האשה הקטנה הזו תגיד לנו מה לעשות?"

ברקורד של צבי ריקליס עשייה ענפה כבמאית: הסרט הקצר "כורדניה" (1984) והעבודות לטלוויזיה "נקודת תצפית" (1990), "שבעה" (1995), "דשאים סגולים" (1998), "לבנה יקירתי" (2002), "המכשפה מרחוב מלצ'ט" (2005).
 
כמו כן היא היתה מעורבת בכתיבה ובבימוי הסדרה הדוקומנטרית "תקומה", ומאחוריה כמובן גם שלושה סרטי קולנוע באורך מלא: "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" (1993), "שלוש אמהות" (2006) ו"ברקיע החמישי".

בשנים האחרונות כבר יש יותר ויתר נשים מביימות, אבל במקרה שלך אפשר לדבר על מכלול גדול של יצירה. את שורדת מאוד יפה, ולאורך שנים, במקצוע שבו ההגמוניה עדיין נתונה בידי הגברים.

"אני לא טובה בלחשוב במושגים האלה, אבל זה עולם גברי. כל פעם שאני מגיעה לסט אני רואה את המשאיות האלה עם הגברים השריריים שמסתכלים ואומרים: האשה הקטנה הזו תגיד לנו מה לעשות? אבל זה עובר אחרי חמש דקות ואין לזה זכר.
 
"אבל אין מה לעשות, גם בעידן הפמיניזם ושחרור האשה, אשה וגבר בנויים אחרת. לא יעזור כלום. יש לנו מורכבות נשית אחרת. אני יכולה להעיד רק על עצמי ולומר שאני מסתכלת על הדברים אחרת. אולי היכולת הרגשית שלנו יותר קשה, כי אנחנו יותר לוקחות ללב. אני לא יודעת. אבל אין מה לעשות, אנחנו גם קשורות למשפחה ולילדים. זו הבחירה שלנו. אבל לאחרונה יש באמת המון נשים במאיות".

ברקיע-החמישי-03.jpg
"ברקיע החמישי", צילום: יח"צ

את מתמידה בעשייה למרות שיש אינטרוולים לא קטנים בין הסרטים שלך.

"אני ידועה בקרב חברי וחברותי כלא אמביציוזית, אבל אני חושבת שזה לא נכון. יש לי אמביציה לספר את הסיפורים שאני רוצה לספר, ואני גם נורא חרוצה, עקשנית, וגם נורא רוצה לעשות. אבל זה גם פיס. אתה צריך להיות בזמן הנכון במקום הנכון. אם לא הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון, אולי לא הייתי מקבלת כסף מקרן תל-אביב. אם הייתי מביאה את התסריט הזה היום, נראה לי שאף אחד לא היה יורק עליו. זה גם המון טיימינג".

את מקבלת תגובות טובות על הסרט?

"אני מקבלת תגובות מאוד טובות, ויש מפה לאוזן מאוד יפה. אבל זה ארט-מובי, זה לא שמי זרחין. לא יהיה לי את קהל הצופים שלו. אני מעריכה אותו מאוד, והלוואי והייתי יכולה לדבר לכל-כך הרבה צופים. אבל אני אומרת שאפשר לעשות גם כאלה וגם כאלה, וזה היופי. יש פה תמונה רחבה של יצירה מגוונת. הגיוון עושה את היופי, וזה מרנין לב באיזשהו מקום. רק צריך לתפוס את אמון הצופים, וזה לא פשוט".

"לכל במאי צריכים להיות במגירה לפחות חמישה סינופסיסים"

יש כבר מחשבות על הפרויקט הבא?

"יש כמה דברים שאני עובדת עליהם. לכל במאי צריכים להיות במגירה לפחות חמישה סינופסיסים. יש כאלה שמחזיקים עשרה. אצלי הכי מתקדם זה שוב סרט מוזיקלי, אבל אחר, על חייה ומותה של תרצה אתר. הוא אמנם מסתיים בטרגדיה, אבל הוא מלא שירים.

"הפרויקט השני נקרא 'אשת השגריר' ומבוסס על אחד הסיפורים שעלמה גניהר כתבה בספר חדש שהוציאה, על עובדים זרים. הוא על אשת שגריר אריתריאה בפריז, שמגיעה לארץ כפליטה וגרה במעון לפליטות וילדיהן ונאבקת פה על מעמדה. היא מתאהבת בגבר ישראלי שעובד במשרד הפנים.

"הסיפור השלישי הוא על שחקנית ישראלית בגיל 50 שקצה בחייה, מתאבדת ועולה לעולם הבא. בתחנת המעבר היא פוגשת את רומי שניידר, שמנהלת את מחלקת מתאבדים. המפגש ביניהן מוליד חברות גדולה, ובסופו של דבר מתברר שהשחקנית באה להחליף את רומי שניידר אחרי כל השנים שהיא עבדה שם במחלקת התאבדויות והיתה תקועה בתחנת המעבר. זה על-פי סיפור שכתבתי והתפרסם לפני שנים ב'מעריב'. יש לי קראש על רומי שניידר.

"אז אלה שלושה פרויקטים על שלוש נשים, ואם אעשה את שלושת הסרטים האלה, מה שאני מניחה שיצריך עוד 20 שנה – אני יכולה בשקט לעבור לתחנת המעבר".


למועדי מופעים >

25/10/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע