סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח גם אותו סופה נודדת סחפה
 

 
 
ברור לכל המשפחות שחיות שם למי שייך איזה שטח, למרות שהוא לא מסומן בשום צורה, אולי רק באיזה שביל ובכמה אבנים. אנחנו לא נדע לזהות את זה, אבל להם זה ברור לגמרי. המדינה לא מכירה בדברים האלה. גם לא בכך שיש להם מערכת משפט שלהם, בדיוק כמו החרדים"
"שרקייה", שם סרטו הראשון של עמי ליבנה, הוא גם שמה של סופה בפי הבדואים, גיבוריו. שיחה


שם העבודה של הסרט "שרקייה" היה "תחנה מרכזית", כשם הפרויקט התסריטאי שממנו נלקח, שכתב התסריטאי גיא עפרן במהלך לימודיו, וכלל שלושה סיפורים שמתרחשים בתחנה המרכזית בבאר-שבע.

"היה ברור מהרגע הראשון שזה שם זמני", אומר הבמאי עמי ליבנה. "חשבנו על שמות אחרים, אבל לא הצלחנו למצוא משהו שהרגיש לנו נכון".

אז איך הגעתם ל"שרקייה"?


"במהלך הצילומים היתה סצינה של הריסת בתי הכפר, ופתאום הגיעה סופה שהבדואים קראו לה שרקייה. היה די נורא להיות בתוך הדבר הזה ולצלם בתנאים האלה, אבל היה גם ברור שזה נורא יפה, עם האבק שמתאבך והכל מתנופף ברוח. היה מדהים איך שזה נראה במצלמה.

"ידענו שזו הסצינה הכי דרמטית, שהיא גם שיא הסרט, ופתאום הרוח הזו העצימה את הדרמה. אלוהי הקולנוע עשו לנו את האפקט המדהים הזה. אחרי הצילומים עלה שאולי נקרא לסרט 'שרקייה'. בהתחלה לא היינו בטוחים, אבל בסוף אמרנו: יאללה, נלך על זה".

מקובל שיוצרים עוסקים בעבודותיהם הראשונות בעצמם ובנושאים הקרובים ללבם. ליבנה עשה את זה בסרטיו הקצרים "קליה" ו"כיסא מוזיקלי", שנעו סביב חיי הרווקות התל-אביביים שלו. ואילו "שרקייה" מתאר את סיפורו של קאמל (עדנן אבו-ואדי), צעיר בדואי הגר באחד הכפרים המאולתרים של הבדואים בנגב. אחיו, חאלד (עדנן אבו-מוחרב), העובד בבניין ונשוי לנאדיה (מייסה עבד אל-האדי), מנהל את הכפר, שכולו בתים רעועים מעץ וחלקי פח, שנבנו באופן בלתי חוקי.

התושבים אינם מחוברים לתשתיות כחשמל ומים, ורק גנרטור מייצר חשמל לתאורה ולצפייה בטלוויזיה. מים הם נוסעים להביא מרחוק. קאמל, בוגר שירות בצה"ל, עובד כמאבטח בתחנה המרכזית בבאר-שבע, כשכיר בחברה ישראלית. הוא בעיקר מחפש תיקים החשודים כנושאי מטעני נפץ. כשמגיע צו הריסה, שני האחים מנסים לבטלו. וכשהם נכשלים, הוגה קאמל תוכנית חירום להצלת הכפר.


שרקייה-02.jpg
"שרקייה" (יח"צ)

ליצור משהו שיוריד לי את החלודה


למה דווקא בסרטך הראשון באורך מלא בחרת להתרחק עד הקצה מהמקום הטבעי שלך, הבועה התל-אביבית?


"את 'קליה' ו'כיסא מוזיקלי' עשיתי במהלך ההמתנה ל'שרקייה', ב-2008 וב-2009, כי הרגשתי שיותר מדי זמן לא עשיתי כלום ורציתי ליצור משהו שיוריד לי את החלודה וגם כדי להרגיש שאני בתהליך. הסרטים האלה היו תגובת נגד ל'שרקייה', כי הרגשתי כבר מתחילת הכתיבה שהוא רחוק, משהו שנמצא אי-שם בדרום.

"למרות זאת הרגשתי מאוד מחובר לקאמל, הדמות שנמצאת בשוליים. היה בו משהו אקזוטי, רחוק מהחיים שלי ביומיום, ואז הייתי רווק, יוצא עם בחורות, הולך לפאבים. הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו על דברים שקורים לי בחיים, אז עשיתי את הסרטים הקצרים האלה. כך היה לי גם מה להראות למפיקים, וכך גם צברתי ביטחון.
 
"הסרטים שעשיתי במסגרת הלימודים (במכללה לאמנות בית-ברל) היו מזמן, ב-2002 ו-2003, אז נוצר כבר פער, ורציתי להראות להם משהו יותר עדכני ומשוכלל בעשייה. 'קליה' ו'כיסא מוזיקלי' היו סרטים עצמאיים שלי, שעשיתי עם חברים שעזרו לי בהתנדבות, ועם תקציב אישי שלי".

כשבוחנים את הביוגרפיה האישית והמקצועית של ליבנה, 38, ניתן להתרשם שהוא ידע לפלס דרך למקומות שבהם ניתן להפוך את מקצועו לרווחי. עם סיום לימודיו הוא החל לעבוד בתפקידי הפקה וכעוזר במאי בטלוויזיה (בין היתר ב"תיק תקשורת"), וכן עסק בהכנת סרטי תדמית לחברות שונות. ובכל זאת, סרט הביכורים הארוך שלו, "שרקייה", מתאים יותר לפסטיבלים ולקהל נישה שאוהב סרטי ארט-האוס מאשר לציבור הרחב.

"גם במקומות שבהם עבדתי לא עשיתי פרסומות בתקציבים גדולים. התפרנסתי כשכיר ולא עשיתי כסף גדול", הוא אומר. "זה לא שהיה כאן ויתור גדול, ששיניתי את חיי והלכתי לאמנות הצנועה ודלת התקציב. זו תמיד היתה השאיפה, אבל צריך גם להתפרנס ממשהו עד שזה יקרה. אחרי הלימודים ניסיתי ללכת על עשייה של סרט. זה פשוט לקח הרבה זמן עד שזה התפתח לשם. היה לי ניסיון קודם לכתוב תסריט לבדי, בנושא עובדים זרים, אבל הרגשתי שאני עוד לא מצליח להביא את זה לרמה מספיק גבוהה בכתיבה, אין לי עדיין כלים מספיק טובים לעשות את זה.

"אז הלכתי ללמוד במשך שנה בבית-הספר לתסריטאות של עידית שחורי, ושם בעצם הכרתי את גיא עפרן, שכתב תסריט על שלושה סיפורים שמתרחשים בתחנה המרכזית בבאר-שבע. אמרתי לו שאני נורא אוהב את הסיפור הזה עם הבדואי, ושזה צריך להיות פיצ'ר בפני עצמו. התחלנו לעבוד על זה, להיפגש מדי יום, לדבר, לדסקס, לכתוב. נפגשנו שוב ושוב ועברנו על הדברים שכתבנו, וזה בעצם היה תהליך הלמידה של שנינו.

"אני חושב שגם הוא לא הרגיש שהוא ממש יודע לכתוב. זו היתה די קפיצה למים של שנינו. כתבנו תשעה או עשרה דראפטים, ובהתחלה זה היה הרבה יותר לכיוון קומי, עם הרבה פאנצ'ים. אבל לא האמנתי בזה, כי גם בסרטים הקודמים שעשיתי הלכתי יותר למקום הריאליסטי. לא הרגיש לי נכון לקחת את זה למקום קומי, למרות שבהתחלה זה היה משהו שמזכיר קצת את האחים כהן.

"נוצר ויכוח בינינו, אבל באמצעותו התחלנו להבין דברים שנראים יותר מדי מתאמצים, ולאחר התחקיר ולאחר שנסענו לכפרים ופגשנו אנשים הבנו שיש כאן סיפור. הבנו שאת מה שעומד מאחורי זה – הריסת הכפרים של הבדואים – צריך לקחת הרבה יותר ברצינות. אנחנו לא יכולים לעשות מזה משהו קומי ולהתבדח על חשבונם של אחרים. הרי אנחנו לא בדואים בעצמנו. אז עם הזמן התסריט התנקה והזדכך".

שרקייה-01.jpg
"שרקייה" (יח"צ)

בדואי שנשמע כזה פטריוט

היה איזה בסיס אמיתי לסיפור הזה?


"גיא כתב את הסיפור עם המאבטח אחרי אירוע אמיתי שקרה ב-2005. התרחש פיגוע שלא כל-כך הצליח: מחבל מתאבד ניסה להפעיל מטען בתחנה המרכזית בבאר-שבע, ושני מאבטחים הצליחו לעצור אותו. הוא פוצץ את עצמו והם נפגעו, וליום אחד היו בתקשורת וריאיינו אותם. אחד מהם היה בדואי שנשמע כזה פטריוט ואמר שהוא עשה את זה כדי להגן על המדינה ועל האזרחים. היה בזה משהו אירוני, שהוא נורא מתאמץ למצוא חן, ובזמן הזה כבר היו הריסות של כפרים.

"אני פחות שמעתי על זה, אבל הנושא כבר היה בתודעה. בעיקר הרגשתי שיש פה משהו חזק, פוליטי, וגם משמעותי מבחינה חברתית, שהוא מעבר לסיפור הקטן שיכול להיות רק 'סרט נחמד'. תמיד חשבתי על סרטים כאלה שיש בהם איזה כוח שמעבר לסיפור עצמו, והיתה לי שאיפה לעשות משהו כזה".

מה עשיתם במסגרת התחקיר המקדים?

"הצטרפנו לסיורים של 'דו-קיום', יצאנו לכפרים הרוסים והתחלנו לראות סרטים דוקומנטריים. מצאתי ספר, דוקטורט שמישהו פירסם על החברה הבדואית בבאר-שבע, וקראנו אותו, כמו גם מחקרים שכתבו ומצאנו באינטרנט. כל מה שהיה אפשר. ראינו את הסרט 'אספלט צהוב', נפגשנו עם דני ורטה שביים אותו, והוא סיפר לנו סיפורים על איך זה לעשות סרט עם בדואים. ניסינו לקבל מה שיותר מידע, כדי להיות מוכנים. היו לנו קשיים בכתיבה, נפרדנו, החלטנו שאנחנו נוטשים את זה, ואחר-כך חזרנו. זה לא היה תהליך חלק וברור. זה היה עם לא מעט מהמורות בדרך.

"הגשנו פיתוחים של התסריט לקרנות וקיבלנו דחיות, לא רצו לעזור לנו ואמרנו, אולי זה לא טוב. וכל הזמן אמרנו שנמשיך לכתוב את התסריט ולא ניתקע בסינופסיס של הגשה לפיתוח. בסוף הכתיבה התפתח גם משבר בינינו, חודשיים לא נפגשנו, התסריט נתקע על המדף, אבל שיכנעתי אותו להגיש אותו. ואז התברר שהתסריט עבר שלב, ופתאום התקשרו אלינו ואמרו לנו שהגענו לשלב של 'חבילות', ושהם ממליצים לנו להגיעה לוועדה עם מפיק".

כך הגעתם לאייל שיראי?

"מישהו סיפר לי עליו בהקשר של הסרט 'חופשת קיץ', של דוד וולך. שמעתי את הסיפור שמאחוריו, שהוא נעשה בתקציב נמוך, עם מעט מאוד ימי צילום, וחשבתי שזה גם הכיוון שלנו. שלחנו לו תסריט, הוא קרא אותו ואחר-כך נפגשנו בבית קפה. הוא אמר שזה נורא נחמד ושהוא מאמין בסרט הזה ושאפשר לעשות את זה בתקציב נמוך. הבנו שזה האדם שיכול להתאים לנו והגענו יחד איתו ל'חבילות'.

"הוא התקשר כבר לפני כן לכתרי (כתריאל שחורי) וניסה לברר מה הסיכויים שלנו לקבל. נאמר לו שיש 16 תסריטים ויש תקציב רק לארבעה, והסיכוי שלנו נמוך. היו ברשימה תסריטים של במאים מוכרים, ביניהם דובר קוסאשווילי וניר ברגמן, שמות גדולים שסיכוייהם גדולים יותר. ואז עדיין לא היתה הגשה למסלול 'גרילה', אבל הוא הציע לנו לנסות את זה.

"זו היתה ההתחלה של המסלול הזה, שבו נותנים עד 50 אלף דולר בשלב ראשון. הלכנו על זה. אייל הביא גם את אלי מאורוביץ', יהודי צרפתי שחי בצרפת ועושה קו-פרודוקציות. הוא מביא כסף מאירופה לסרטים ישראליים. הוא התחיל לגייס כסף באירופה".

שרקייה-03.jpg
"שרקייה" (יח"צ)


"לא סומנתי כהבטחה גדולה"

כדי להראות לקרן ולמשקיעים מחו"ל מי הם הבדואים, צילם ליבנה פיילוט לסרט במשך יומיים במדבר, בתקציב של 6,000 יורו מטעם "ארטה", שבהם זכה בפיצ'ינג בפסטיבל ירושלים ב-2009. בפיילוט כבר השתתף עדנן אבו-ואדי, שבו כבר בחר ליבנה לתפקיד הראשי, וכן מייסה עבד אל-הדי.

ליבנה: "היו המון סימני שאלה לגבי כבמאי צעיר. לא סומנתי כהבטחה גדולה כמו במאים צעירים אחרים שבאו עם סרט קצר, פסטיבלים מאחוריהם והרבה מאוד המלצות. באתי אנונימי יחסית". את הפיילוט הוא הציג בשוק הקו-פרודוקציות בברלין לכל מיני קרנות, וכך הצליח להשיג מימון מקרנות בצרפת ובגרמניה, מה שהביא בסופו של דבר את תקציב הסרט למיליון שקל.

איך בחרת בעדנן?

"היה ברור שאף מלהק או מלהקת לא ייקחו על עצמם לחפש בדואים, אז לקחתי את זה על עצמי. התחלתי לנסוע לדרום, בהתחלה עם רכב שכור, ואחר-כך עם רכבת, הסתובבתי שם ברגל ובאוטובוסים. בהתחלה הגעתי לרהט כי שמעתי שיש תיאטרון חובבים שם. הגעתי למתנ"ס שם, והיו במקום ארבעה שחקנים בלבד, והם נתנו לי די.וי.די של הצגה מצולמת, הראשונה והיחידה שהם העלו, לפחות עד מועד ביקורי שם. עשיתי אודישנים לארבעה, ולאכזבתי אף אחד מהם לא הרגיש כמו מה שאני מחפש. ביקשתי שיעזרו לי למצוא חבר'ה שירצו לבוא לאודישנים.

"ראיתי אולי 30 צעירים במתנ"ס ברהט והראיתי את צילומי האודישנים לאייל ולמפיק בצרפת. לא היתה התלהבות מאף אחד. אחז בנו ייאוש גדול, והמפיקים אמרו שכנראה לא ילך העניין של נון-אקטורס, ואולי כדאי ללכת על שחקנים מקצועיים. החלטנו לראות כאלה, בעזרת מלהקת.

"את מייסה מצאנו באודישנים האלה, אבל התחושה היתה שזה מתרחק מהאותנטיות שחשבנו עליה בהתחלה. היה ברור שאנחנו לא באמת יודעים עד הסוף, כל כמה שעשינו תחקיר טוב, את הפרטים הקטנים של החיים האמיתיים שלהם. היה ברור שזו משימה מורכבת. אפילו השפה, המבטא הדרומי, שונה מאוד מזה של השחקנים שאיתרנו בחיפה ובנצרת.

"בסוף החלטתי להמשיך לחפש בדרום, והתחלתי שוב לנסוע. חיפשתי בתחנות דלק ובמקומות אחרים. באחת הפעמים באתי לפגוש מישהו, אבל הוא לא ענה לי לטלפון. הייתי כבר מיואש כשבסוף הוא אמר לי, 'אין לי זמן, לא בראש שלי'. ביקשתי שיעזור לי לנסות למצוא מישהו. הוא הפנה אותי לחבר שלו, וזה היה עדנן אבו-האדי. עשיתי לו אודישן באיזה מעבר תת-קרקעי שהוא לקח אותי אליו. היה בו משהו, אבל בהתחלה לא התלהבתי גם ממנו. רק כשהראיתי את האודישן המצולם למאירוביץ' ולשיראי, שניהם אמרו שיש בו ניצוץ ושהוא מרגש. החלטנו לנסות ללכת עליו, וזה עבד".

שרקייה-04.jpg
"שרקייה" (יח"צ)

 
גם ככה שמים עלינו קצוץ

החיפוש אחר מי שיגלם את אחיו של קאמל, חאלד, היה מורכב לא פחות. ליבנה מספר שהוא פירסם מודעה בעיתון בדואי המחולק חינם ביישובי הדרום. התקשרו אליו כ-100 בדואים. כמה מהם ויתרו כשגילו שהוא ישראלי דובר עברית.

ליבנה ראה כ-30 איש, ואז קלט בחור בעל דמיון חיצוני לעדנן אבו-ואדי. היה צורך בשכנועים כדי לגרום לו לבוא לאודישן. "לאחר אודישן נוסף שבו הבחור, עדנן אבו-מוחרב, ועדנן אבו האדי הצטלמו יחד, התברר שהחיבור יכול לעבוד", מספר ליבנה. "מה גם שהבחור התגלה כמבין עניין והשתפר ככל שההפקה התקדמה".

בסופו של דבר הסרט הצנוע, שצולם במרוצת 12 ימים בלבד, הוזמן לפסטיבל ברלין, שם הוקרן במסגרת "פנורמה", וכן הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה, בנישה מיוחדת שמיועדת לחשוף סרטים להפצה עולמית. אבל הכי חשובה ויקרה ללב יוצרו ולחברים שהיו שותפים איתו להפקה היתה הזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים.

מהסרט עולה נימת ביקורת על התנהלות המדינה בנוגע לבדואים.

"נכון. המדינה מנסה לעשות סדר ולשלוט באיזושהי צורה בדרך החיים שלהם. האופן המסורתי הוא שהם חיים במדבר, יש להם השטח שלהם, הם מגדלים עיזים, ואם המשפחה מתרחבת, הבן בדרך כלל בונה בית על יד בית ההורים ולא שואל שאלות, כי זה שטח שלהם. גם כך רובם לא מחוברים למים, והם לא מבינים למה צריך ללכת לבקש אישור. הרי זה שטח שלהם. הם אמנם לא תמימים ויודעים שהם צריכים לבקש אישור. אבל הם אומרים לעצמם, 'גם ככה שמים עלינו קצוץ', אז הם בונים ומתרחבים. והמדינה מתקשה לקבל את העובדה שאין סדר שם.

"יש שם משפחות שמאוד מנותקות מהמדינה. כשנולד להם ילד, למשל, הם לא רושמים אותו במשרד הפנים. זה לא נראה להם משהו שצריך לעשות. יש חוסר אמון גדול בינם לבין המדינה. אחת הבעיות הכי גדולות היא שהם לא משלמים ארנונה, ואז יש להם חובות גדולים לעירייה. לפני כמה שנים ניתקו את רהט לזמן קצר כי הם היו בחובות גדולים ולא הצליחו לשלם. הם פחות מבינים את השיטה שאנחנו הבאנו מאירופה. אורח החיים שלהם מדברי, פחות מאורגן, ויש להם קושי להסתגל למבנה הארגוני שמנסים לכפות עליהם.

"אבל יש גם את הבדואים שחיים בעיירות יותר מסודרות, והם אקדמאים, עורכי-דין ובעלי מקצועות חופשיים אחרים. יש גם כאלה. לא כולם מגדלי כבשים במדבר. יש כאלה שאימצו את אורח החיים המודרני. הם משכילים, מאמינים בזה וגם דוחפים את הילדים שלהם להשכלה גבוהה. הם במיעוט, אבל יש כאלה. הדור הצעיר נמשך לקדמה, לטכנולוגיה, לפלאפונים, לאינטרנט. אתה רואה צעירים פותחים לאפ-טופים בכפר שאין בו חשמל, והם מחוברים לאינטרנט סלולרי. אתה רואה אותם גם מסתובבים בקניון בבאר-שבע, הולכים בג'ינסים ובבגדים מחנויות של קסטרו".

בעקבות הסרט, יש לך תובנות על הקרע בינם למדינה?

"הנושא מאוד נרחב. יש המון בדואים שמרגישים מאוד שייכים למדינת ישראל, משרתים בצבא, מרגישים אזרחי המדינה, רואים ערוץ 2 ומאוד מחוברים. ויש בדואים שמנותקים ורואים עצמם כשייכים יותר למצרים, ובתרבותם קרובים לבדואים בסיני. ויש סקאלה רחבה של בדואים ביניהם.

"הם לא מקשה אחת, לכל כפר סיפור אחר. יש כפרים שיש להם קושאן מתקופת הטורקים, ויש כאלה שחיו כאן כל אותו הזמן, אבל לא היה להם קושאן, כי הם אף פעם לא רצו לשלם ארנונה, ולכן לא התייחסו אליהם. לפני שנים הם חיו באוהלים, אבל ב-30 השנה האחרונות הם התחילו לבנות מבנים יותר מבוססים, וכך נוצרו יותר בעיות.

"יש להם שטח וברור לכל המשפחות שחיות שם למי שייך איזה שטח, למרות שהוא לא מסומן בשום צורה, אולי רק באיזה שביל ובכמה אבנים. אנחנו לא נדע לזהות את זה, אבל להם זה ברור לגמרי. המדינה לא מכירה בדברים האלה. גם לא בכך שיש להם מערכת משפט שלהם, ואם מישהו גונב משהו ממישהו, למשל, חלקם לא ילכו למשטרה. בהרבה מקרים סוגרים את זה בתוך השבט, בתוך המשפחה. יש להם סוג של משפט בדואי. הם לא רואים במדינה גוף שצריך לנהל אותם ולקבל החלטות לגביהם. בדיוק כמו החרדים".
 

למועדי מופעים >

20/11/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע