סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
2930
ביקורת
 
מאת: זהר וגנר בורג - חידתי אך מומלץ
 

 
 
נדין ומיכל חולקות את אותו הגבר. אבל לא בדיוק. אותו שחקן (דוריד לידאווי) מגלם את בעלה של מיכל ואת המאהב של נאדין. זה רמז נוסף בעיני לכך, ששתיהן הן אותה אישה. גם כרזת הסרט, מעידה על כך".
זהר וגנר מנסה לפענח את כתב החידה המרתק שמציבה שירה גפן לצופיה וממליצה ללכת לראות


מומלץ מאוד לראות את "בורג", סרטה של שירה גפן. ויחד עם זאת, החידתיות שבו, ואופיו הסוריאליסטי, עלולים להשאיר את הצופים מבולבלים. גם לי לקח כיממה לעכל את הסרט.

נדין משונה כמו מיכל

"בורג" הוא מסוג הסרטים שצריך לראות פעמיים, או לפחות לדבר עליהם עם חברה אחרי הצפייה, ולו כדי לחבר את חתיכות הפאזל. לכן אנסה לפענח את כוונותיה של גפן, לטובת מי שצפה, ומי שעדין לא צפה -  אולי אחרי הקריאה, יאזור אומץ. יתכן שאין דבר בין פרשנותי לכוונת המשוררת, אבל נהניתי מאוד להתמודד עם כתב החידה.

נדמה לי שהמפתח הראשון להבנת סרטה הפואטי של גפן טמון במשפט הראשון, ובשוט הראשון (שלמעשה אמור היה להיות השוט האחרון, אבל אצל גפן הרי הכול הפוך).

בשוט הראשון נראית גיבורת הסרט, האמנית מיכל קיים (שרה אדלר) מתעוררת. כלומר, קודם היא ישנה. ואז המיטה נשברת, והיא נופלת. בעלה, השוכב לצדה, מתעורר ואומר "חלמת?" "לא", היא עונה לו, "נפלתי". הסרט, להבנתי, הוא חלומה, או מסע בתוך תודעתה של מי שחלומותיה תופסים חלק ניכר בהווייתה. עליהם נשענים יצירות האמנות שלה.

ואז היא נאלצת להרכיב מיטה חדשה שקנתה באיתקה (משחק אותיות הנשען על איקאה, וגם, הוא רמז נוסף להבנת הסרט). היא מגלה ש"חסר לה בורג". אותו בורג נעלם, ועולם האסוציאציות סביבו ממשיכים להתקיים לכל אורך הסרט.

האשה השנייה במרכזו של הסרט  היא נדין נאסראללה הפלסטינית (סמירה סרייה), שעובדת כאורזת ברגים באיתקה, ונוהגת גם לסמן בעזרתם את דרכה הביתה. "אני יודעת להגיע, אבל לא יודעת לחזור". מסבירה נדין את פשר הברגים בבדיקה במחסום (וברגים הם כידוע גם חומר גלם להכנת מטעני חבלה). אני מניחה שלמשפט הנ"ל יש משמעות מטפורית, כי ברמה המציאותית הוא לא הגיוני. מה גם שבשלב מאוחר יותר של הסרט נדין נראית הולכת הביתה בבטחה. אני משערת שהוא אומר משהו על אמנית המגיעה למחוז חפצה, למימוש כלשהוא, ואז מתרסקת.

נדין ומיכל חולקות את אותו הגבר. אבל לא בדיוק. אותו שחקן (דוריד לידאווי) מגלם את בעלה של מיכל ואת המאהב של נאדין. זה רמז נוסף בעיני לכך, ששתיהן הן אותה אישה. גם כרזת הסרט, מעידה על כך. נדין משונה כמו מיכל. היא מגהצת בגדים במגהץ שלא מחובר לחשמל, וקוראת בקפה, בכוס נקייה למשעי.

בורג01.jpg
בורג (צילום: יחסי ציבור)

   

היצירה כהליך פולשני

לכל אורך הסרט מיכל מתנהגת כסהרורית, או כמי שחלתה בשכחה בעקבות אירוע קשה. כדי לא לגלות יותר מדי, אומר רק שהסיבה, קשורה לפריון. ואותו אקט קיצוני שעשתה מיכל, ספק על רקע אישי, ספק על רקע אמנותי, הוביל אותה למסע רגשי מטלטל שמתחיל בזחיחות דעת ואופוריה, ממשיך בהדחקה ושכחה, חרטה, ולבסוף תקווה.

באחת מעבודות האמנות שלה, היא מציגה צילום אולטרסאונד של הרחם שלה. "צריך להיכנס פנימה כדי להוציא משהו החוצה". היא מסבירה. בדיוק אז נזכרתי בסרטו של הבמאי הרומני קורנוליו פרומבויו, "כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם" גם הוא, כמו גפן, במאי מינימליסט השם דגש על מבע אקספרסיבי. לקראת סוף סרטו, שגיבורו הוא במאי תשוש נפש בעיצומה של הפקת סרט, הוא מציג את צילום המעיים של גיבורו, בזמן בדיקת אנדוסקופיה. בכך שני הבמאים מדמים את תהליך היצירה כתהליך פולשני, של חדירה לקרביים, או ההפך: הם מבטאים את הצורך בהוצאת הקרביים כדי להגיע ליצירה משמעותית.

בורג02.jpg
בורג (צילום: יחסי ציבור)

עוד במישור המטפורי. "איתקה" מתייחס לשיר "הדרך לאיתקה", (של המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס)העוסק במסע כמהות, ולא כאמצעי. הרי אין יעד משמעותי יותר מהדרך עצמה, משום שהדרך מלאה ברגעים מכוננים. "טובים" או "רעים". וזה מתקשר ליצירה ולחיים בכלל.

על עבודת הצילום המוקפדת והמדויקת בסרט אחראי זיו ברקוביץ ("לא בתל אביב"). כל פריים נראה כצילום או ציור סוריאליסטי. למשל, השליח שדופק בדלת ביתה של מיכל, ומחזיק בידיו זר ורדים אדומות, המכסה את פרצופו, הזכיר לי עבודה של מגריט: האיש בחליפה ומגבעת שתפוח ירוק מסתיר את פניו.

הצבעוניות בסרט כחולה אפורה, מונוכרומטית, הרי יש אומרים שאנחנו חולמים בשחור לבן, והכחול נמצא בכתמי הצבע הגדולים, כמו גם בקטנים. לק בצבע תכלת על ציפורניה של מיכל, כוס הקפה הכחולה, ונדין שבוהה בכתם דיו כחול, ההולך ומתפשט בכיסו של אחראי המשמרת שנוזף בה על העדרו של בורג בחבילה שהגיעה למישהי מאוד מפורסמת...

ואם רוצים, אפשר להסתכל על הסרט גם ברמה רחבה יותר, פוליטית. שתי הגיבורות, אחת פלסטינית השנייה יהודייה, דומות להפליא, באורחותיהן, בחלומותיהן. כי ללא קשר להיכן אנחנו חיים, או לאיזה לאום, דת או גזע, אנחנו משתייכים. כולנו זהים.


למועדי מופעים >

03/05/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הברגים החסרים
חוה פייזר , ירושלים (05/05/2015)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע