סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח דוריד לידאווי: שחקן בעל עניין
 

 
 
לילה לפני ההקרנה בקאן היינו בארוחת גורמה עם כל הסלבס, ואז אני רואה את וודי אלן יושב שם. אני ועאמר, שמשחק את ג'ורג', ניגשנו אליו ואמרנו לו, שלום, אנחנו שחקנים פלסטינים, הגענו מישראל, יש לנו סרט פה, ואנחנו אוהבים ומעריכים אותך. הוא התלהב כששמע שאנחנו פלסטינים, ואנחנו הרי יודעים שהוא יהודי. היה מעניין לשוחח איתו כמה דקות. זה היה מדהים."
אין כמעט תחום בתרבות, באמנות ובתקשורת בארץ שהוא לא נגע בהם. כעת מככב דוריד לידאווי בסרט "עניינים אישיים", בזכותו הגיע לפסטיבל קאן ואפילו פגש את וודי אלן 


"אני כמו האשכנזים"
 
יש לדוריד לידאווי, 33, רזומה מקצועי עשיר ומכובד, אבל דווקא ב"עניינים אישיים", סרטה הנהדר של מהא חאג', יצא לו לשחק במגרש הביתי. הסרט מתרחש ברובו בנצרת, הבמאית בת העיר, וגם הוא עצמו תושב נצרת, "אם כי נולדתי בבית החולים עפולה- העמק", הוא מפרט. "רוב המשפחה שלי, שהיא מוסלמית, כאן, בנצרת, אם כי יש חלק בירדן, בני דודים של אבא שלי, ואולי כמה גם בסוריה, אבל אין ממש קשר איתם. עם הירדנים קצת. אני מכיר כמה שמות, אבל לא היו מפגשים איתם.
 
"יש לי אח אחד, צעיר ממני בשנתיים וחצי, שכבר יש לו בן", ממשיך לידאווי. "אני נשוי שלוש שנים אבל בלי ילדים עדיין. אני כמו האשכנזים... מחכה עם הילדים. קודם לסגור את החובות, לחקור את העולם, ואז אפשר להתחיל לחשוב על הרחבת המשפחה. אימא נמצאת כאן, אבא נפטר ב-96'". 

ל"עניינים אישיים" הוא לא הגיע במקרה. "השתתפתי כבר בסרט הקצר של מהא, 'תפוזים'", הוא משחזר. "היה מעניין לגלות שלימדו אותו תקופה ב'קולומביה פילם סקול' בניו-יורק. הכרתי טוב את בעלה של מהא, הצלם איהאב עסל, ואת אחיו, ראיד. וכך התוודעתי גם אליה ולבת שלהם, לנה. מהא ראתה דברים שעשיתי והזמינה אותי להשתתף ב'תפוזים', סרט בן 8-7 דקות שצילמנו במשך שבוע, ויצא מדהים.
 
"אחר כך בא לה לעבוד על עוד סרט, אז היא כתבה תסריטים קצרים. ובאחד הימים אמרה לי שבכוונתה לאחד שלושה-ארבעה סיפורים שכתבה לאחד, ולעשות פיצ'ר. היא הודיעה לי שהיא רוצה אותי בסרט הזה. שמחתי, אבל לאחר זמן היא אמרה לי שהיא רוצה לעשות את זה כמו שצריך, כלומר לערוך אודישנים, כדי לתת ללב שלה להרגיש נכון. אמרתי לה, אין בעיה, זה מה שצריך לקרות. ואחרי האודישן היא אמרה לי, זה מה שחשבתי, מה שהיה לי בראש. הייתי מועמד לשני תפקידים, של טארק ושל הישאם".




דוריד לידאווי והבימאית מהא חאג', עניינים אישיים בפסטיבל קאן (תמונת יחסי ציבור)


הפוליטיקה נוכחת בשוליים

  
ב"עניינים אישיים" סאלח (מחמוד שוואהדה) ונבילה (סנא שוואהדה) הם בני זוג מבוגרים החיים בנצרת. אחרי שנים שבהן גידלו שלושה ילדים, שעזבו את הבית, יש ביניהם חוסר תקשורת כמעט מוחלט. סאלח שקוע רובו ככולו בלפטופ שלו, מנסה לעניין את נבילה במה שהוא מגלה שם, אבל היא מגיבה בחוסר עניין בולט. חייה ממוקדים בטלנובלה שהיא רואה בטלוויזיה, ורק כשהוא מעיר לה היא מועילה בטובה להוריד את הווליום.
 
בעלה מקטר עליה בשיחה נרגזת שהוא מנהל עם בנם הישאם (זיאד בכרי), החי בשוודיה, וזה נלחץ ומתקשר לאחיו טארק (דוריד לידאווי) המתגורר ברמאללה. בשכנותו מתגוררת גם אחותו, סמר (חנאן חילו) שבביתה חיה הסבתא הסנילית (ג'יהאן דרמלקוניאן). כל ילדי בני הזוג עושים מאמצים להשכין שלום בית בין ההורים. חברתה היפה של סמר, מאיסה (מאיסה עבד אלהאדי), מעוניינת שטארק, החבר שלה לכאורה, יגלה קצת יותר מחויבות כלפיה כדי שתוכל לתכנן איתו עתיד משותף.
 
התפנית בעלילה חלה כשג'ורג' (עאמר חליחל), בעלה המוסכניק של סמר, מתבקש על ידי במאית אמריקאית שמגיעה במקרה למוסכו, להגיע לאודישן לסרט בחיפה, אף שאינו שחקן. זו גם הזדמנות עבורו לראות לראשונה ים. סאלח ונבילה מקבלים את הזמנת בנם הישאם וממריאים לשוודיה כדי לשהות קצת במחיצתו, ואילו טארק ומאיסה נוסעים לרקוד טנגו בירושלים.
 
מה המשמעות שאתה רואה בסרט?
 
"אני חושב שהשפה שמהא יצרה כאן חשובה מאוד, במיוחד כששמנו את הפוליטיקה בשוליים, אבל היא נוכחת. אתן לך דוגמה. בסצנה שבה ג'ורג' מגיע לחוף הים יש שם את דגל ישראל. באופן שבו אני רואה את זה, דגל ישראל קיים, כמעט באמצע הפריים, וזה אומר משהו. אפשר לפענח את זה ולתת לזה פרשנויות שונות. או שהדגל הזה תקוע לנו בגרון, או שזאת המציאות: אנחנו רוצים לראות את הים, אבל המדינה הזו קיימת.
 
או בסצנה אחרת שאהובה עליי מאוד, שבה הסבתא רוצה לצאת אל מעבר לגדר, אבל ג'ורג' שיוצא מהבית רואה אותה, מכניס אותה חזרה וסוגר את הגדר. אפשר לראות בכך דימוי לזה שהדור השלישי רוצה לסגור על הדור הראשון, או שמעוניין דווקא לשמור עליו, על הסיפורים, האג'נדה וההיסטוריה שלו.
 
"אני אוהב את האופן הרב-משמעי שבו ניתן לראות ולפרש את הסרט, ושאין בו שחור-לבן. וכמובן שיש את המסר שאנחנו, בין אם תקרא לנו ערבים, או פלסטינים, או אנשים שגרים פה – אנחנו בני אדם, כמו אלה שבכל העולם. יש את הזוג המבוגר שנוצרת קרירות ביחסים שלהם, ויש את זה בכל העולם. יש את ההתרחקות של הבן טארק שעבר מנצרת לרמאללה. וגם זה קיים בכל העולם - ילדים רוצים לעבור לעיר אחרת, להתרחק מההורים שלהם, כי מפחיד ומבהיל אותם לחשוב שהם יהפכו מתישהו להיות כמותם". 
 

עניינים-אישיים-2-יחצ.jpg
צילומי הסרט "עניינים אישיים", דוריד לידאווי ומאיסה עבד אלהאדי (תמונת יחסי ציבור)



שפה אוניברסלית

 
למה בן דמותך טארק לא רוצה את מאיסה. היא יפה, אינטליגנטית, אקדמאית.
 
"הוא מפחד. מתחיל להיטמן בו בפנים החשש להיות בעתיד כמו ההורים שלו. הוא פיתח איזשהו אנטי לתא הזוגי המשפחתי. הוא עושה את זה בכוונה, כדי לא להיכנס למקומות האלה. הוא רוצה הגדרה ולא רוצה הגדרה - באותה נשימה. אז שוב, כולנו בכל העולם אותו הדבר. מבחינתי זו הגדולה של הסרט, שהשפה שלו אוניברסלית".           
 
ממה בעולמך האישי שאבת חומרים לגילום הדמות?
 
"מה שדומה בינינו זה כמובן העולם האמנותי, הרי טארק הוא מחזאי. וגם את העניין הזה שהוא לא רוצה להגדיר את מהות היחסים עם מאיסה חוויתי על בשרי כשהייתי צעיר יותר, לפני עשר שנים, משהו כזה. אני חי בעיקר על פי ההיגיון, וגם במובן הזה טארק מזכיר לי את עצמי ועוד הרבה אנשים שאני מכיר. אני רואה בו את הבוהמיות שאני מכיר אצל אנשים מסביבי, את השאנטיות, את חוסר האונים, את הפחד, את הבהלה מפני התמסדות. חלק מזה אני רואה בתוכי וחלק אצל חברים שלי.
 
"טארק בורח ממחויבויות, עד שבתא המעצר, שם הוא ומאיסה רוקדים את הטנגו שלהם, הוא 'מגלה' אותה. הטנגו הזה משקף את החברה הערבית. הטנגו הוא אמנותי, ויש לנו את זה. השחקנים הם פלסטינים, וזה קיים. והמקום ההזוי הזה, תא המעצר שבו הם רוקדים, כשהחוקרים מסתכלים עליהם מהצד השני של המראה - הוא המקום שאנחנו חיים בו, ישראל, פלסטין. אלה בדיוק החיים שלנו כאן. אנחנו כן יודעים לאהוב, לכתוב, לעשות אמנות, לחיות את החיים, אבל שיתנו לנו את האפשרות לעשות את זה. וגם אם האפשרות הזו לא ניתנת לנו, אנחנו רוקדים ויודעים לחיות. זה מה שמעניין בסרט".      
 

עניינים-אישיים-יחצ.jpg
עניינים אישיים (תמונת יחסי ציבור)


"הכימיה הייתה בילט-אין"

 
 איך התנהלה העבודה עם מהא?
 
"קודם כל, מאחר שהכרתי אותה סמכתי עליה במאה אחוז. היה לה גיבוי ענקי גם מכל הצוות שהקיף אותה והיא הצדיקה בגדול את האמון שנתנו בה. יש לה רקע אמנותי, היא עבדה בארט וצופה בהמון סרטים. היא אדם משכיל מאוד, הייתה מרצה במגמת אנגלית באוניברסיטת חיפה. היא באה מבית תרבותי ויודעת איך לבנות יצירה. יש לה את זה".
 
היא שמה דגש על עבודה משותפת של כל השחקנים יחד? הרי זה סרט משפחתי.
 
"נכון שזה סרט מאוד משפחתי, אבל לא היו סדנאות משותפות, או משהו בסגנון. מה שכן, מהא עבדה המון עם מחמוד וסנא, שמגלמים את סאלח ונבילה, כי הם לא שחקנים מקצועיים אלא נון-אקטרס שנשואים בחיים האמיתיים. הם עבדו נפלא. הם מאוד קרובים ואוהבים ואין ביניהם במציאות את הקרירות שנראית בסרט.
 
"את שאר השחקנים הכרתי מפרויקטים קודמים, כך שהכימיה בינינו נבנתה כבר קודם. את מאיסה אני מכיר כבר שנים רבות מהתיאטרון וגם מהטלוויזיה. בסרט הראשון שלה, 'הזמן שנותר', של אליה סלימאן, גם אני שיחקתי. גם עם עאמר עבדתי בתיאטרון והוא אפילו ביים אותי, וגם היינו יחד בכמה פרויקטים מצולמים קטנים.
 
"גם עם חנאן, שמשחקת את האחות, הייתי בהפקות שונות. זו חברה קטנטונת שבה כולם מכירים את כולם, אז הכימיה הייתה בילט-אין והיינו מוכנים לתת את הנשמה בעבודה המשותפת הזו. ג'יהאן דרמלקוניאן, שגילמה את הסבתא, היא ארמנית בת 80 ומשהו שאינה שחקנית מקצועית, והיה מדהים לראות איך היא עושה כל שוט בוואן טייק, זכרה את המונולוג שלה בלי בעיות".  
 


פרמיירת-שטיח-אדום-של-הסרט--עניינים-אישיים-3-בפסטיבל-קאן-2016-במסגרת-מבט-מסוים.jpg
פרימיירת הסרט "עניינים אישיים", פסטיבל קאן (תמונת יחסי ציבור)


וודי אלן התלהב

 
למרות ששיחקת כבר בסרטים שהוקרנו בקאן, "עומאר" ו"בורג", רק עם "עניינים אישיים" (שהתקבל למסגרת "מבט מסוים") הגעת לשם פיזית. איך הייתה החוויה?
 
"זה היה מדהים, מהדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. כשאתה מתהלך על השטיח האדום אתה מרגיש את כל הזוהר הזה, אבק הכוכבים, וגם רואה פנים אל פנים את המפורסמים שכילד קטן רק חלמתי עליהם. זו תחושה מסחררת. אבל דווקא אז, עם כל הנצנוץ ואבק הכוכבים, חשבתי בראש, דוריד, עוד יומיים אתה בנצרת. יעני, תשאיר את הרגליים על הקרקע, אל תעופף יותר מדי, כי אתה תיפול אחר כך. אין לדעת בביזנס שלנו, פעם אתה למעלה ופעם למטה. אתה יכול לחזור מקאן, פסטיבל ענק, הכי חשוב בעולם מבחינת איכות, ויכול להיות שמייד אחרי יעיפו אותך לענן ה-900, ואתה עלול ליפול אם לא תהיה לך עבודה. זה מה שהזכרתי לעצמי כל הזמן שם".
 
זכורה לך אנקדוטה מיוחדת מהפסטיבל?
 
"לילה לפני ההקרנה היינו בארוחת גורמה עם כל הסלבס, ואז אני רואה את וודי אלן יושב שם. אני ועאמר, שמשחק את ג'ורג', ניגשנו אליו ואמרנו לו, שלום, אנחנו שחקנים פלסטינים, הגענו מישראל, יש לנו סרט פה, ואנחנו אוהבים ומעריכים אותך. הוא התלהב כששמע שאנחנו פלסטינים, ואנחנו הרי יודעים שהוא יהודי. היה מעניין לשוחח איתו כמה דקות. זה היה מדהים. רצינו להצטלם איתו אבל החלטנו לוותר ולתת לחוויה הזו להישאר כמות שהיא. לא לעשות עניין מזה שהצטלמנו, אלא מזה שנפגשנו".  
 
 ממה שאתה שומע, איך מתקבל הסרט בארץ ובעולם?
 
"נהדר. זכינו בפרסים בפסטיבלים בפילדלפיה ובמונפלייה, צרפת. ובארץ זכינו בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה. ככל הידוע לי, גם הציבור היהודי וגם הערבי אוהבים אותו. צפויות לו במרץ הקרנות מסחריות בצרפת וגרמניה, ואחר כך בארגנטינה ובשוויץ".
 
על הסרט הפלסטיני המצליח האחר, המוקרן במקביל, "לא פה, לא שם", יש ללידאווי מה לומר. "יש אחריות רבה על במאי שעושה סרט כזה", הוא גורס. "הרי אנחנו חשופים לכל העולם וכשהעולם הערבי יראה אותו יהיו שיגידו, אתם סובלים ונלחמים כל הזמן כדי לזכות בחרות מהישראלים, ואנחנו נלחמים בעבורכם, אז על פי הסרט הזה נראה שאתם חיים את חייכם כמו אירופים.
 
"מה שהבמאית מייסלון חמוד הציגה בסרט הוא נכון, אבל הוא לא משקף את כל החברה הערבית, אלא רק חלק ממנה, אוכלוסיה מסוימת, נישה מסוימת. וגם זה קורה בכל מקום בעולם, בברלין וגם בסעודיה. גם בסרטים האיראניים רואים מגמה של מרידה ורצון למהפכנות, אבל זה נעשה במסתור, באופן חבוי, לא גלוי, כי המדינה מחרימה דברים כאלה. הם לא רוצים שזה ייצא החוצה."
 
"בסרט 'מסתור', של ערן ריקליס, שעתיד לצאת השנה, שיחקתי עם נטע ריסקין וגולשיפת' פארהאני, שחקנית איראנית שעברה לגור בפריז. היא ברחה מטהרן בגלל שהעם שם מתחלק לשניים, חלק רוצה להרוג אותה וחלק עודד אותה. היא עשתה קצת עירום ופתחה את הפה, ואז אנשים התחילו להתלבש עליה ולאיים לפגוע בה".




דוריד לידאווי בפסטיבל קאן עם הסרט עניינים אישיים (תמונת יחסי ציבור)




עם ריקליס עבדת כבר ב"זייתון". מה תפקידך ב"מסתור"?
 
"אני לא יכול לספר עליו יותר מדי, אבל אני מגלם בו מפקד בחיזבאללה, לבנוני. מאוד מעניין. הייתי צריך ללמוד את הניב שלהם".
 
ושיחקת גם ב"מיראל", של ג'וליאן שנבל (שחתום כידוע על "הפרפר ופעמון הצלילה").
 
"התחלתי ללמוד ב'מנשר' בימוי קולנוע, וכשהייתי בשנה השנייה קיבלתי זימון לאודישן. עשיתי אותו בפגישה בה ישבתי עם ג'וליאן באחד מבתי המלון בתל-אביב והוא התלהב. אז פרשתי מ'מנשר', בגלל הסרט הזה, ועשיתי אותו. אבל לדעתי הוא לא ברמה של 'הפרפר ופעמון הצלילה'".



עניינים-אישיים-3-צילום-אלעד-דבי.jpg
עניינים אישיים (תמונת יחסי ציבור)


ניפוץ הסטריאוטיפ

 
הרזומה של לידאווי בקולנוע כולל פרט לסרטים שהוזכרו את "כלת הים", "בורג", "סרט עם קתרין דנב", "וילה תומא" ו"ג'ירפאדה". בתיאטרון שיחק ביותר מ-20 הצגות ובטלוויזיה הופיע, בין היתר, ב"פאודה", "התסריטאי", "עבודה ערבית", "החברים של נאור 3", "האמת העירומה", "בלתי הפיך 2", "סבנה", "בני ערובה 2", "מתים לרגע 2", בסדרה האמריקאית "הרודן" ובסרט הטלוויזיה הבריטי "הירי על טום הורנדל".    
 
"אבל עוד לפני ששיחקתי, עבדתי בתיאטראות כמפעיל תאורה וסאונד בכמה וכמה הצגות", הוא מספר. "ובכלל, כבר כשהייתי בבית הספר היה לי ציוד של די.ג'יי והייתי יוצא להפעיל מסיבות וימי הולדת לנוער וליותר מבוגרים".
 
אז מגיל צעיר בעצם התכווננת לשואו-ביז.
 
"סוג של...".
 
למעשה, אין כמעט תחום בעולם התרבות, הבידור והתקשורת כאן בו לא התנסה. "ערכתי והגשתי תוכנית בערבית בערוץ הראשון ב-2013, 'משעול אמנותי'", הוא מספר. "זו הייתה תכנית תרבות שלא התמקדה בלוקיישן אחד. הייתי יכול ביום אחד להיות במוזיאון תל-אביב, ואחרי זה לעבור לירושלים ואז לנמל יפו. כל מקום שקרוב לאמן המרואיין. הייתי מראיין בה זמרים, שחקנים, במאים, מוזיקאים, מלחינים. זה גזל ממני המון כוח, כי זה היה בתקופה בה הכנתי את הבית, בזמן של החתונה. ושבועיים לפני החתונה נסעתי לניו-יורק עם הצוות של התיאטרון הערבי-עברי של יגאל עזרתי וההצגה 'עיניים', שביים נורמן עיסא, בעקבות שירי מחמוד דרוויש. היו איתי מירה עוואד, עינת וייצמן וענת חדיד".


עניינים-אישיים-4-צילום-אלעד-דבי.jpg
עניינים אישיים (תמונת יחסי ציבור)



עבדת גם בתיאטרון ישראלי ממוסד?

 
"עשיתי ב-2006-2007 בקאמרי את 'גפן בלאדי', שכתב אמנון לוי וביים רמי דנון. שיחקו איתי שירי גולן, גיל פרנק ואיציק כהן. ואחר כך שיחקתי גם ב'פלונטר'".
 
וזה עוד לא הכל ברפרטואר המרשים של לידאווי, הדובר פרט לערבית ועברית גם אנגלית, צרפתית וספרדית. "עבדתי גם בטלוויזיה 'מוסווה', שהייתה פעם 'פלסטין 48'", הוא מפרט. "הייתה לנו בעיה עם ארדן ונתניהו, ולכן נאלצנו לעבור לרמאללה ל-14 חודשים ולשדר משם, כי לא אישרו לערוץ לשדר בתחומי הקו הירוק. היה להם תנאי, החלפת השם, אז אבו-מאזן החליט על 'מוסווה', שזה שוויון, ואז חזרנו לנצרת. זה היה ערוץ טלוויזיה לכל דבר ועניין, משדר באמצעות לווין לכל העולם בשפה הערבית-פלסטינית. המטרה שלו היא לחשוף לעולם שיש כאן עוד עם, שנשאר פה. חלק נלחם וחלק שתק אבל נשאר בסופו של דבר. זה המסר של הערוץ".
 
נראה כי מבחינת משחק שברת את תקרת הזכוכית והיום אין לך מגבלות ואתה יכול לעשות כמעט כל דמות.
 
"כן, אבל בהתחלה היו מגבלות. זה עבר תהליך עד לבחירה בשחקן ערבי לשחק יהודי או בעל זהות אחרת. לאורך תקופה ארוכה, עד לפני שש-שבע שנים, הסטריאוטיפ התלבש עלינו טוב. עד שהתחילו לראות שחקנים ערבים שיכולים לעשות הכל. מאחורי הקלעים דיברנו על זה שיש לנו יתרון, ששחקנים ערבים יודעים לדבר עברית. בסרט 'בורג' שיחקתי שני תפקידים, של יהודי-ישראלי, הבעל של שרה אדלר, ושל בחור ערבי. המבטא זה כלי של שחקן ואתה אמור לדעת לעשות כל דמות. ב'סרט עם קתרין דנב' אפילו שרתי ברוסית".    


למועדי מופעים >

05/03/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע