סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח אודי פרסי: בדרך למעלה
 

 
 
לא היה לי מושג מהסיפור של האנתרקס. היה תיאום אינטרסים של המכון הביולוגי עם האמריקאים על חשבון גופם של חיילי צה"ל. מי בכלל דמיין דבר כזה? כנראה שלא סתם השתיקו את זה".
הסרט "אנתרקס", הסדרה "שלטון הצללים" והסרט "15 שנה" שייצא בשנה הבאה, עשויים להזניק את אודי פרסי לעמדת שחקן מוביל. שיחה אישית על לפני ומאחורי הקלעים של הכל           


משנה סטטוס
 
לקראת סיום השיחה אני שואל את השחקן אודי פרסי, 35, אם השנה האחרונה מסמנת שינוי סטטוס מבחינתו. התשובה שלו מכילה הרבה אלמנטים של מה שקורה כאן בזירת המשחק על כל שלוחותיה: טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון. "אנשים אולי לא יודעים אבל עשיתי שבעה סרטים", הוא משיב. "אני אומר את זה בצניעות ובגאווה, אבל הרבה אנשים בבית עדיין לא יודעים מי אני. ומתפקיד אחד, ב'שלטון הצללים', פתאום יש את האפקט הגדול שיודעים מי אתה. אז אני אומר, צילמתי שבעה סרטים ישראליים, שזה גדול וזה מדהים, אבל הקהל לא רואה סרטים ישראליים. מה אני יכול לעשות עם זה?

"שינוי הסטטוס הגיע בעיקר בגלל סדרת הטלוויזיה 'שלטון הצללים' (המדוברת של הוט. שברה שיאי צפייה ב- VOD – נ.מ). העניין הוא שבתעשייה אני מרגיש שכולם יודעים מי אני, כולל אנשי התקשורת, אבל זו קליקה נורא קטנה. ואז מגיעות הסדרות והאינטרס של החברות המשקיעות וגופי השידור הוא לקחת את האנשים שמכירים אותם בבית. אז 'שלטון הצללים' משנה לי כנראה את הסטטוס. לא שבגלל הסדרה הזו קפצו לי עוד 2,000 עוקבים באינסטגרם, אבל יש איזה וייב שהדברים משתנים".




אודי פרסי ואורטל בן שושן, צילום: מתניה טאוזיג




אני בטוח שהוא צודק ובהחלט מגיעה לו הכרה הרבה יותר רחבה. לא בגלל שהוא גבר נאה למראה (פרסי שונא שבכלל מכניסים את זה למשוואה), אלא משום שהוא שחקן מצוין, וראיתי מספיק פרויקטים שלו כדי לקבוע זאת באופן נחרץ. האחרון שבהם הוא "אנתרקס", סרטו המרתק והטעון של שי שרף בהשראת אירועים אמיתיים שחווה, ושנחשפו בזמנו בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין.

בסרט שי (עמית אפשטיין), נועם (אודי פרסי), דני (זיו פלג), אביבי (ליאור חסון) ואלון הם יוצאי מחזור שירות צבאי בסיירת מגלן. במהלך הסדיר הם התנדבו לקחת חלק בניסוי שמטרתו למצוא חיסון לאנתרקס (גחלת, מחלה זיהומית חריפה. בנבגי הגחלת נעשה שימוש כנשק ביולוגי). שבע שנים לאחר מכן הם מגלים שהחיסון גורם כנראה לתופעות לוואי קשות. אלון לוקה במחלה מסתורית ומת. זמן מה לאחר מכן אביבי מתמוטט ומאושפז בבית החולים עם פריחות מפחידות על העור, וגם נועם מגלה על עורו כתמים שחורים גדולים. החברים מתחילים להבין שמשהו לא טוב קורה, כנראה כתוצאה מהחיסון שקיבלו. ברגשות מעורבים הם יוצאים למסע לחשיפת האמת ונתקלים בעובדות מטרידות רבות הקשורות לנושא ובנסיונות הסתרה, הכחשה והשתקה מצד גורמים רשמיים בחלונות הגבוהים, הקשורים לחיסון.


 

אנתרקס, צילום: דוד מיכאל שחר


סיפור גדול ומטורף
 
אודי, איך לוהקת לסרט?

"הגעתי אליו באמצעות אודישן. בהתחלה לא נבחנתי לתפקיד הראשי אלא לדמות אחרת, שבסוף ירדה בעריכה, של מי שהיה המפקד הישיר של החבר'ה בצבא. הם נשארו בקשר טוב איתו והוא בא אליהם, מדבר איתם ומנסה לעזור להם מול הבירוקרטיה והקירות בהם הם נתקלים. אמרו לי שהתפקיד שלי, ולאחר חודש ביקשתי מהסוכנת שלי להשיג לי את התסריט כי אני רוצה להתחיל לעבוד על הדמות כמה שיותר מוקדם. היא חזרה אליי ואמרה לי שסיפרו לה שהייתה איזו בעיה בנוגע לליהוק התפקיד הראשי. בסופו של עניין הוא הוצע לי, למזלי".

ידעת משהו על פרשת הניסוי בחיסון חיילים בצה"ל נגד אנתרקס?

"לא היה לי בכלל מושג מהסיפור הזה. אני רק זוכר שאיזה חבר שלי מתקופת הצבא קיבל מענק בעקבות ניסוי שהוא עשה בצבא. חילקו לכל חייל שהשתתף בזה 30 אלף שקל, בעקבות החשיפה של 'עובדה' והתביעה שהוגשה. ואני בכלל לא ידעתי שזה סיפור כזה גדול ומטורף".




אנתטרקס, צילום: אלסין דוידי

בעת שירותך הצבאי אפילו לא שמעת על כך שמחתימים חיילים על סודיות ומחסנים אותם?

"לא. הייתי בחיל הים, בתפקיד קרבי, ואותנו לא ניסו לחסן. רק תוך כדי ההכנה לסרט התחלתי להבין את העניין. לפני כן לא ידעתי כלום. אף אחד לא דיבר על זה. הרי כשאומרים אנתרקס מייד עולה הסיפור של המעטפות שנשלחו בזמנו ושכל מי שפותח אותן פוקדות אותו כל מיני תופעות לוואי. לקח לי המון זמן להבין שזה קרה לצוות של שי ואז רציתי לדעת מה קרה בפועל. התברר שזה כמעט אחת לאחת. היה חשוב לי להבין מה אמיתי ומה לא. התברר שהיציאה למאבק במציאות לא הייתה כל כך חריפה כמו שרואים בסרט. אבל היה מאבק ורצון לקבל את מרכיבי החיסון. והיה תיאום אינטרסים של המכון הביולוגי עם האמריקאים על חשבון גופם של חיילי צה"ל. מי בכלל דמיין דבר כזה?! גם בזמן הצילומים לא הבנתי את זה לעומק. רק אחר כך נפל לי האסימון ברמה יותר גבוהה. כנראה שלא סתם השתיקו את זה".

איך שי העביר לכם את הנושא הזה?

"גם כשעברנו איתו על הסיפור והתסריט (שכתבה יעל אורון) היה קשה להאמין שהדברים האלה באמת קרו, עד כמה הסיפור הזה דפוק ועד לאן הוא מגיע. היה לי קשה להאמין שאני לוקח חלק בדבר כזה קשה וגדול. למרות שזו לא יצירה דוקומנטרית, משולבים בה קטעים מהמציאות ומהחיים של כל אחד מאיתנו, ששי שילב בסרט בגאוניות. יש שם למשל צילומים מהחתונה שלי ושל אשתי לי וכשאני מראה בסצנה הראשונה צילום אולטרסאונד הוא של הבת שלנו, מיקה. היום היא בת שלוש וחצי ולא יודעת שהיא השחקנית הכי צעירה אי-פעם שהצטלמה כבר בשלב העוברי... שי ערבב חומרים אמיתיים עם אלה שצולמו לסרט. וכשאתה בונה כך את היצירה, כשאחרי האירועים עוקבת מצלמת כתף תזזיתית, שגם היא דמות בסרט, זה די מבלבל. לא פלא שאנשים יוצאים נרעשים מההקרנות. לוקח לקהל זמן לעכל את מה שראה. אנשים שואלים את עצמם, זה דוקו? זה אמיתי? מאוד משמח אותי שאלה הן השאלות. יש לי חבר שראה את הסרט ואמר לי שהרגיש כאילו יצא להפלגה ופתאום לקה במחלת ים". 
 

  


"אנשים ברחו מהתסריט כמו מאש"

 
קשה לשחק בסרט שבו גם המצלמה היא דמות שצריך להתייחס אליה לא מעט?

"זה מאוד מאתגר כשיש את המורכבות הזאת של סיפור אמיתי ושילוב של מצלמה שעוקבת אחריך והיא כל הזמן שם ואתה מודע לה וצריך לדבר אליה. אתה כל הזמן אומר, אני שחקן אז אני אמור לחשוב שהמצלמה לא כאן וצריך להיות מרוכז במה שאני עושה. ומצד שני אני מוכרח להיות מודע למצלמה כי היא חייבת להיות כאן. מצד שלישי, אני גם לא יכול לומר כל הזמן, 'שי תוריד את המצלמה', מה שהופך את כל העניין למאוד מורכב. במשחק אתה מביא משהו שהוא אינטימי ועדין, ויחד עם זאת במודעות מלאה למצלמה. זה נשמע אולי פשוט, אבל מאחורי הקלעים זה היה מאוד מסובך".

אתם עושים את האקטים ואומרים את הטקסטים כאילו בספונטניות ובאימפרוביזציה.

"אין שחקן שלא רוצה לעשות אימפרוביזציות, אבל כאן היה סיפור כל כך רציני שהיית חייב להיות מדויק. אז היה טקסט מסודר, עם אינפורמציות שנורא חשוב להעביר, אבל כל הזמן היית צריך להיות מוכן לכך שמישהו יאמר את המשפט שלו בצורה אחרת ואז תגיב בהתאם. היו טייקים מאוד ארוכים וגם כשהם הסתיימו המשכנו לשחק, עד שהבמאי הרגיש שהוא מיצה את הסצנה. בכלל, זה היה סרט שכל העושים במלאכה בו היו טוטאליים. אפילו הצלם (דוד מיכאל שחר) שנפצע ברגלו בזמן צילומי סצנה שבה ג'יפ עולה על המדרכה ונכנס בעמוד. אופי הפרויקט גם גרם לכך שזה יהיה סרט חברים, עם דינמיקה כמו שאפשר היה לראות בין החבר'ה בסדרה 'בשבילה גיבורים עפים'. אני מרגיש שזה אותו הדבר: סיפור של חברים שהיו יחד בצבא והתגבשו בהוויה ובחוויה הקרבית, ושרויים בקשר חזק ועמוק מאז. בשבילי זה באמת גם סיפור על חברות".

הייתה איזו תגובה על הסרט מגורמי הצבא?

"הקשיים הכי גדולים היו שלא אפשרו לנו לצלם בשום בסיס צה"לי כמובן, וגם לא בשום בית חולים או קופת חולים. אנשים פשוט ברחו מהתסריט כמו מאש. מנהלי בתי חולים היו אומרים לשי ולמפיק הסרט במפורש שהם לא מוכנים שזה יצולם במוסדות שלהם. אז בסוף נאלצנו לצלם את סצנות בית החולים בבית אבות בנתניה, ולהפקה היה די קל להפוך אותו לבית חולים. האמת, מאוד אשמח שמירי רגב תשנא אותו. הלוואי שתהיה גם לסרט הזה אותה רוח גבית שהיא נתנה ל'פוקסטרוט'. נכון שמה שהיא עושה פוגע בחופש היצירה, אבל הדברים האלה עושים רעש ואני מקווה שיהיה פוקוס גם על הסרט הזה, מה גם שזה סיפור אמיתי ולא בדיוני ולדעתי אי אפשר להתעלם מזה".


 

אנתרקס, זיו פלג ואודי פרסי, צילום: דוד מיכאל שחר




"יוצא לי לשחק תפקידים של גיי"
 
פרסי נולד בבת ים וגדל בשכונה בעייתית. לדבריו הוא יכול היה בקלות להתדרדר לפשע כמו צעירים רבים שם, אילו הוריו לא עברו בהיותו בן עשרה לראשון לציון. עם סיום שירותו הצבאי החל ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים ולאחר שסיים עשה תואר בבימוי ובהוראת תיאטרון. בהמשך שיחק בתיאטרון על כל במה אפשרית, צבר ניסיון והחל לעבוד גם בקולנוע (בין היתר בסרטים "חדר 514", "המילים הטובות", "קאפו בירושלים", "חתונה מנייר", "10% ילדה שלי", "נמל בית" ו"לעבור את הקיר"). בשנים האחרונות החל לעשות גם טלוויזיה.   

יצא לך בתקופה האחרונה לגלם מספר תפקידי הומואים (בסדרה "שלטון הצללים", בהצגה "הלב הנורמלי" ובסרט "15 שנה"). מה לקחת מזה?   

"יש קטע כזה שאם אתה סטרייט שמשחק תפקיד של גיי, עשית את משחק חייך. אבל אם אתה גיי שמשחק תפקיד של סטרייט, אז זה לא אמין. ואם אתה גיי שמשחק תפקיד של גיי, אז מתייחסים לזה כאילו אתה מחצין את המיניות שלך. יש המון תגובות מכל מיני סוגים, אבל יש לנו עוד דרך לעשות כדי שזה יתקבל נורמטיבי, ללא כל הערות. אכן יצא לי בשנה האחרונה לעשות תפקיד של גיי בהצגה, ובסדרת הטלוויזיה 'שלטון הצללים' שעונתה הראשונה מסתיימת השבוע. אני ותום אבני משחקים בה בני זוג, ויש כבר דיבור על עונה שנייה. גם בסרט '15 שנים' שייצא בשנה הבאה אני משחק גיי.

"זה משמח אותי ואין מאושר ממני לעשות גם תפקידים כאלה. אני מנסה בכל אחד מהמקרים לבנות דמות לא מצועצעת אלא עמוקה ומורכבת. וכן, אמנם כל אחת מהדמויות האלה היא של גיי, אבל לא צריך לעשות מזה עניין. יש יותר ויותר פתיחות לעניין הזה. מתי ראית לאחרונה בפריים-טיים שני גברים מתנשקים בקביעות ומתנהלים כמו זוג רגיל לחלוטין? בעבר זה היה בלתי אפשרי ואני שמח להיות במקום שפתאום זה מתאפשר".

הפרויקט ששם את פרסי על המפה בקולנוע היה הסרט "חדר 514" (2012), של שרון בר-זיו, שצולם ברובו המכריע בחדר אחד. "צילמנו במשך ארבעה ימים בלבד והסרט הגיע ל-25 פסטיבלים בעולם", מספר פרסי. "גם שם הייתה מצלמת כתף שליוותה את הסצנות בשוטים ארוכים מאוד ולמרות המקום הקטן והצפוף בו צולם הסרט לי כשחקן היה חופש גדול. זה היה סרט מאוד קטן, שפרץ גבולות. ב-'10% ילדה שלי' (2015), לעומת זאת, התאפשר לי לטעם מחוויית האבהות עוד לפני שנהייתי אבא. יהלי פרידמן הייתה אז ילדונת ושיחקה מדהים. לא ראיתי מישהי עושה כזה תפקיד בגיל שלה בקולנוע הישראלי. פשוט הורסת. והחוק הוא שהיא לא הייתה יכולה להצטלם בימים בהם יש בית ספר ומגבילים ילדים לשש שעות צילומים ביום. אז צילמנו רק בסופי שבוע ובחגים".

בתפקידים קטנים יותר יצא לו לעבוד עם גלריה עשירה של במאים: שמי זרחין ("המילים הטובות"), אורי ברבש ("קאפו בירושלים"), ארז תדמור ("נמל בית"), רמה בורשטיין ("לעבור את הקיר"). "אני מרגיש בר מזל שיצא לי לעבוד עם במאים כאלה גדולים", אומר פרסי. "הייתי שמח לקבל תפקידים יותר גדולים אצלם, אבל אני שמח על כל מה שהגיע. ביני ובין שמי זרחין יש אהבה כזו גדולה שאני מוכן לעשות אצלו כל תפקיד והוא אומר לי שהוא מחכה לסרט הנכון שבו יוכל לתת לי את התפקיד הראשי. גם כשהוא נותן לי תפקיד קטן, אני עושה אותו באהבה. כך הדברים התגלגלו. ולעבוד עם רמה בורשטיין זו גם הייתה בשבילי חוויה בלתי נשכחת".

בשנה הבאה אמור לצאת "15 שנה", של יובל הדדי, בו אמור פרסי לתפוס שוב את עמדת השחקן הראשי, לצד עודד לאופולד. "הסרט עוסק בשני גברים שנמצאים בזוגיות כבר 15 שנה ופתאום עולה העניין של ילדים", הוא מגלה. "דמות אחת רוצה והשנייה לא, ונוצר משבר ביחסים שהולך ומחריף עד שהדבר מוביל לפרידה. ואז כל אחד מהשניים יוצא למסלול חיים חדש. אני מקווה שהסרט הזה יבוא לידי ביטוי בתחרות פרסי אופיר של השנה הבאה". 
 




אודי פרסי, צילום מימין: רן יחזקאלי, צילום משמאל: טל צ'יקורל




"מחכה להצגה שתחרמן אותי"
 
בתיאטרון פרסי בוחר היום רק בתפקידים ראשיים משמעותיים, מסיבות אישיות ומשפחתיות. "הייתה לי עד לא מזמן הצגת יחיד של תיאטרון אורנה פורת ('תשמעו סיפור') שרצה בכל הארץ ואני משחק גם ב'הכלב הקטן צחק' וב'הלב הנורמלי', עליו הייתי מועמד לפרס השחקן ב'קיפוד הזהב'. המון שנים הייתי בקאמרי ובהבימה, אבל נכון להיום אני לא מוכן לפספס את שעת הסיפור שלי עם מיקה כל ערב, בשביל תפקיד קטן ברפרטואר. זה נראה לי הזוי להיכנס לוואן כל יום בשש בערב ולחזור באחת בלילה בשביל משהו שלא שווה את זה. זה משבש לגמרי את חיי המשפחה שלך".

אז הורדת פרופיל בתיאטרון? ובכלל אתה מעדיף לעשות יותר קולנוע וטלוויזיה?  

"בכל אחת מהמדיות האלה, להוציא את השוני של הפורמט, זה אותו הדבר. אין הבדל באמת ובאותנטיות כשאתה משחק. אתה חייב להיות אמיתי ומחובר לדמות. אם אני עושה את ריצ'רד השלישי זה חייב להיות אמיתי. לאחרונה, בגלל הרצון להתמקד יותר בקולנוע ובטלוויזיה, הורדתי מהמינון של התיאטרון. אבל אם תגיע הצגה מעניינת שתדליק ותחרמן אותי, בחיים לא אגיד לזה לא. בסופו של דבר, הרי אין כמו הצגה שבה יש לך את הפידבק הישיר מהקהל תוך רגע. זה מדהים וכיף. בקולנוע זו ריצה למרחקים ארוכים. ובטלוויזיה עשיתי את 'שלטון הצללים' ובסוף זה יצא טוב. אבל בתום כל יום צילומים אתה חוזר הביתה ומרגיש לפעמים שאתה עושה עבודה לא טובה ואתה לא מספיק טוב. צריכה לעבור שנה כדי שתראה מה עשית".



אודי פרסי, צילום: טל צ'יקורל



רעייתך לי, גם היא קשורה לתחום?

"בכלל לא. אפילו לא קצת. וזה מזל גדול. לא הייתי יכול לחיות עם מישהי מהתחום שלי. לי עושה משהו חשוב יותר, עובדת באגודה למען החייל, אחת העמותות הגדולות שמגייסת כספים לחיילים בודדים ולעוד מטרות טובות. אבל כנראה שהבת שלנו מיקה בדרך לשם, אם לשפוט על פי ההופעות וההצגות שאנחנו מקבלים ממנה בבוקר ובערב, שהן מטורפות. לקחתי אותה פעם להצגה שלי. היא ישבה מרחוק, ראתה אותי על הבמה אבל לא קלטה שזה אבא. אם היא הייתה מזהה אותי היא הייתה עולה לבמה... לקחתי אותה להמון הצגות של אורנה פורת והמדיטק, והיא אוהבת ונהנית".

יצא לך להיות באל.איי, שם למדת אצל איוונה צ'בק. לא עשה לך תיאבון לנסות את מזלך שם?

"טסתי לצ'בק אחרי שתרגלתי את השיטה שלה כאן, אצל שחר רוזן, מורה שנתן לי המון ופתח לי את הראש. אז טסתי אליה והייתי שם שלושה וחצי חודשים, כל הקיץ של 2012. למדתי משחק והעמקתי בשיטה וזו הייתה חוויה מדהימה. אולי זה נשמע מוזר, אבל כל החלומות האלה של חו"ל נראים לי רחוקים. אשתי כועסת עליי ואומרת לי, בוא נעבור, בוא נחייה קצת בלוס-אנג'לס, בוא ננסה תקופה. אבל אני מרגיש שלפני שאני טס לשם אני צריך לעשות כאן דברים בגדול. זה מה שמרגיש לי, כדי ללכת עם רוח גבית עצומה. מצד שני, זה לא כל כך מדליק אותי כי אני כזה בן אדם משפחתי וחשוב לי להיות קרוב לאחים שלי ולהורים שלי. יש איזה מנג'ר שם שמזמין אותי לאודישנים כל כמה זמן ושואל מתי אני בא. הוא שולח לי הצעות ודברים, אבל יותר חשוב לי להיות כאן ולעשות את זה פה". 
           


למועדי מופעים >

17/07/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע