סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2018 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
3031
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח אור לוּמברוֹזו: שחקנית רשמית
 

 
 
מאז שהייתי ילדה אמרתי שיש שני דברים שהם אוכל לנשמה שלי וממלאים אותי רגשית ורוחנית: האמנות ואלוהים. כלומר, האמונה שלי. אני חושבת שבאמנות יש מימד רוחני קסום שלא קיים במציאות. כשאתה משחק אתה מנצח את הזמן באיזשהו אופן. אני יכולה להיות כל דבר בעצם ולחיות חיים של מלא אנשים."
במקביל למשחק בתיאטרון, תפקיד חלי ב"הבלתי רשמיים" שם את לומברוזו על המפה גם בקולנוע


יש משהו לגמרי לא שכיח במהירות שבה הדברים קורים בקריירה של השחקנית אור לוּמברוֹזו (29). עכשיו היא מופיעה בסרט הראשון שלה, "הבלתי רשמיים", בתפקיד משנה אמנם, אבל מאוד משמעותי. ועל במת התיאטרון היא עלתה כתרצה, גיבורת "בדמי ימיה", על פי ש"י עגנון, עוד לפני שסיימה את לימודיה בבית הספר למשחק ניסן נתיב. התפקיד זיכה אותה בפרס השחקנית המבטיחה בטקס פרסי התיאטרון לשנת 2017.

"מאחר שהתחלתי לעבוד בתיאטרון עוד לפני סיום הלימודים", היא משחזרת, "ביום של הפרמיירה של 'בדמי ימיה' היה טקס סיום המחזור שלי בניסן נתיב. אז אחרי ההצגה טסתי עם במאי תיאטרון החאן מיקי גורביץ', שהוא גם המורה שלי, כדי להספיק להגיע לטקס". 

בדרך כלל, יכול לעבור לא מעט זמן ותפקידים קטנים עד ששחקן מגיע לתודעה. נראה שלך זה הולך הרבה יותר קל. לא מפחידה אותך קצת המטאוריות הזו של קבלת תפקידים משמעותיים בזה אחר זה בפרויקטים מדוברים בתיאטרון ובקולנוע?


"לא קצת. זה מאוד מפחיד. אני טירונית לגמרי. זה מציף המון רגשות בצבעים בוהקים וצועקים. זה גם נורא מפחיד וגם נורא כיף. הכל באינטנס הרבה יותר גבוה, וזה מבלבל. אני משתדלת ליהנות, למרות שהנטייה הטבעית שלי בגלל כל האובר-רגישות שלי היא להיכנס לפחדים, אבל אני נורא מתאמצת להסתיר את זה. מה שעוזר לי להתרכז וליהנות זה להגיד תודה. אני מקווה שזה רק ילך ויגדל לעוד תפקידים מאתגרים ומשמעותיים".


אור לומברוזו ב"הבלתי רשמיים", צילום: ירון שרף



ההזדמנות

בנוגע ל"הבלתי רשמיים", מאחר שחלפה חצי שנה מאז עשתה לוּמברוֹזו את האודישן הראשון ועד שהוזמנה שוב להמשך תהליך הליהוק, כשהגיע אליה הטלפון היא כבר שכחה והדחיקה את העניין.

"כשהתקשרו אליי הייתי צריכה שיזכירו לי במה מדובר", היא מספרת. "כל הזמן הזה שיחקתי ב'בדמי ימיה' בחאן. לקח זמן עד שנפל לי האסימון. ואז באתי, הכרתי את שולי, עשינו מאצ'ינג והיה נורא כיף. הוא נתן לי מיד להרגיש איתו כמו בבית. בכלל, ההפקה חיבקה אותי כמו משפחה. כולם מקסימים. שולי רנד שחקן ענק ואדם כריזמטי, מה גם שהוא דתי כמו דמותו בסרט, יעקב כהן קרע אותנו מצחוק כל הצילומים וגם יואב לוי נהדר. אני עדיין אומרת להם תודה על הכל, לכל צוות ההפקה, כמובן גם לבמאי אלירן מלכה שנתן לי את הצ'אנס ולכל השחקנים. הם גרמו לי להרגיש נוח ונעים וזה לא מובן מאליו. ככלות הכל, זה סרט ראשון שלי". 


אור לומברוזו, צילום: גיל חיון


התחלת הסרט, המביא פרשנות חופשית לאופן בו הוקמה תנועת ש"ס, היא ב-1983. ליעקב כהן (שולי רנד), בעל בית דפוס בירושלים, נמאס לחוש דחוי ומושפל. לאחר שבתו חלי (לומברוזו) נזרקת מבית ספר שמפעיל הממסד האשכנזי, בהחלטה של רגע הוא מחליט להקים סיעה מזרחית-חרדית שתרוץ לעיריית ירושלים.

הוא מצרף אליו שני חברים, יגאל ועקנין (יואב לוי), שוחט ומוהל, והרב שלמה דיין (יעקב כהן). יחד הם מאלתרים קמפיין בחירות מפתיע, מצחיק ומרגש. אין להם אמצעים, קשרים וכסף, וגם אחותו של כהן, יודית (שיפי אלוני) מפקפקת ביכולתם לעשות את זה, אבל יש בהם המון זעם ומניעה אותם תשוקה אותנטית.

נגד כל הסיכויים הם מצליחים להיכנס למועצת עיריית ירושלים, אבל אז הדברים מתחילים להשתבש, כשמופעלים עליהם לחצים לרוץ גם לכנסת. יעקב כהן לא מבין בפוליטיקה דבר וחצי דבר והדבר עולה לו ביוקר.

הדמות של חלי משנית לכאורה, אבל היא הטריגר לכל מה שקורה עם יעקב כהן. הבנתי שלא היה תחקיר ברמה של פגישה עם הנפשות הפועלות.


"ברמה ההיסטורית לא. אבל מה שיודעים בנוגע לדמות של חלי זה שהיא אכן סולקה מהאולפנה ושזה מה שהתחיל את העניין. אבל מעבר לכך, היא לא קשורה לבת האמיתית של יעקב כהן. אלירן ואני בנינו את הדמות שלה, עם דגש על התפתחות הקשר שלה עם אביה. הרי אמה נפטרה והיא לא בתמונה. מי שמפקחת עליה היא יודית (שיפי אלוני), אחותו של יעקב. אז יצא שבתחילת הסרט אני לא ממש בתקשורת טובה עם אבא שלי, מה גם שאני בגיל ההתבגרות הרגיש, שלא מדברים עליו בפתיחות יתר, במיוחד בחברה הזו.

"ובאמת אחרי שהעיפו אותה מהאולפנה הוא מביא אותה לבית הדפוס ואומר לה, 'יש פה ספונג'ה, תנקי פה, תרימי את זה ותעבירי לשם' וכו'. היא אומרת לו, 'יודית תהרוג איתך אם היא תשמע שהשארת אותי פה ונותן לי לנקות במקום להחזיר אותי ללימודים'. אבל תכל'ס, היא מה-זה שמחה לעשות את זה כי סוף סוף היא עם אבא שלה. היא מתקרבת אליו ובתוך כל הדבר הזה חל תהליך גילוי האחד את השני, מאוד עדין ומאוד רגשי - היא רואה שאבא שלה עושה משהו והוא רואה שהיא עושה משהו. פתאום הם הרבה יותר זמן ביחד, וחלי היא בחורה שאומרת את מה שהיא חושבת. לדעתי היא סופר-אינטליגנטית, סופר-רגישה וסופר-אמיצה ומפתחת כלפי אביה אהבה, קרבה, הערכה ודאגה".


"הבלתי רשמיים", צילום: ירון שרף


מיקס עדתי

מה חשבת על המסרים של הסרט? בעיניי, מעבר להיותו על סיפור הקמת ש"ס, יש בו משהו מהפכני, חתרני.


"מאוד. זה סרט שמדבר על אפלייה ועל העניין של קבלת האחד את האחר. נכון שבארץ זה נהיה קטע של מזרחים ואשכנזים, מה שאני מקווה שיפחת עם השנים. הסבים והסבתות שלי מספרים שכשהם עלו לארץ האפלייה הייתה מאוד קשה. כיום, הם אומרים, כבר הרבה פחות".

בך קיים ערבוב מופלא של עדות.


"כן. מן מיקס כזה. אני מאוד מעורבבת. סבתא ראקל מצד אמא היא מטוניס וגדלה שם תחת המנדט הצרפתי. וסבתא חיה, או במקור נינה, גדלה במקום שהיה בפולין לפני המלחמה אבל מאז הגבולות השתנו וזה באוקראינה. היא נולדה לתוך המלחמה, לתוך הבריחות וההסתתרויות של הוריה שהצליחו לא להישלח למחנות. אחרי המלחמה, בהיותה בת ארבע, העלו אותה לארץ ב'אקסודוס' והחזירו אותם. רק אחרי שנה הם עלו שוב, לחיפה. כאן היא סיפרה שקוראים לה נינה, אז אמרו לה שמהיום שמה יהיה חיה. סבא פליקס זכרונו לברכה, בעלה של ראקל, הוא מלראצ'ה, באזור מיצר גיברלטר, מקום שהיה תחת שלטון ספרדי. וסבא סילביו, בעלה של חיה ואבא של אבא שלי, הוא מליוורנו, איטליה, וממנו מגיע השם לוּמברוֹזו". 


אור לומברוזו ושולי רנד ב"הבלתי רשמיים", צילום: ירון שרף


לומברוזו נולדה לפני 29 שנים כאמור ברמת גן. הוריה התגרשו בהיותה בת ארבע וחצי, זמן לא רב לאחר הולדת אחיה ירדן. השניים אמנם גדלו בבית האם, אבל שהו לא מעט גם בבית האב, שלימים חזר בתשובה. היא שאבה ממנו ומהוויית חייו חומרים להרכבת דמותה של חלי ואלה הסובבים אותה, אף שאביה הוא בעל כיפה סרוגה, לא חרדי.

"מצאתי קווי דמיון בין אבי ובין שולי", היא מגלה. "שניהם לידרים וכריזמטיים. אחרי שאבי חזר בתשובה הוא העמיק בלימוד שלו וסחף אחריו חברים שלמדו יחד איתו ולאט לאט נעשה כוכב ומעביר שיעורים לתלמידים. הוא גם רופא אלטרנטיבי במקצועו, נטורופת, ומשלב בשיעורים שלו את כל הדברים האלה יחד, רפואה, מדע ותורה. הוא איש שיחה מאוד מעניין. אפשר לצלול בכיף לשיחות של שעות איתו בנושאים האלה.

"עם זאת הוא מאוד ליברלי ולא מנסה להכריח אותי לעשות כלום. אבל אנחנו מכבדים אותו וכשאנחנו מגיעים אליו לארוחות ימי שישי או חגים אנחנו לא מוציאים פלאפונים, שמים על שקט. לפעמים אני לא מתאפקת ומציצה לתוך התיק בו שמתי את הנייד ואז אבי אומר, 'א-ו-ר'... אבל אנחנו מכבדים את חוקי הבית. אנחנו מקפידים לעשות ארוחה כל שישי עם אבא או עם אמא. זה הזמן היחיד שלנו במשך השבוע להיות ביחד".

מה היחס שלך לדת?


"יש בי אמונה, אם כי אני מודה שבמשך שנים התביישתי לומר את זה. לא שמישהו אמר לי משהו, אלא שהאמונה היא פשוט מקום מאוד אינטימי שלי עם עצמי. אני אדם מאוד רוחני ומה שמוליך אותי זו אינטואיציה פנימית".

חשבתי שהתביישת בזה בגלל שאת במילייה בוהמי, חילוני-ליברלי-פתוח לכאורה.


"גם. אבל ברגע שהתחלתי להגיד את זה גיליתי שהמילייה הבוהמי הזה הוא פיקציה. אנשים מקבלים את זה בסבבה, לפחות כל הסובבים אותי. וחוץ מזה, אין הרגשה יותר טובה מאשר להיות אמיתי וכנה ולהגיד את מה שאתה מרגיש וחושב. זה מאוד מחזק לעמוד מאחורי הדברים שאתה מאמין בהם".


  



"כשאתה משחק אתה מנצח את הזמן"

לאמנות היא התחברה "קצת כמו שאומרת הקלישאה, מאז שאני זוכרת את עצמי", היא משחזרת. "שרתי, רקדתי, עשיתי קטעים, וכבר כשהייתי ילדה קטנה אמא שלי צילמה אותי באופן מאוד אובססיבי במסרטה שאבא שלי קנה לה. היא ממש הייתה עוקבת אחריי בחשאי בזמן שהייתי עושה דמויות ומדברת לעצמי, שמה עליי תלבושות שונות ומשתמש ברקוויזיטים, משקפיים וכל מיני דברים אחרים. מדי פעם כשכל המשפחה המורחבת מתכנסת, אנחנו צופים בסרטונים האלה שאמא צילמה.

"כבר בבית הספר היסודי הייתי בחוג דרמה. זה משהו שגורם לתגובה מהסביבה והפידבקים ממלאים אותך. מאז שהייתי ילדה אמרתי שיש שני דברים שהם אוכל לנשמה שלי וממלאים אותי רגשית ורוחנית: האמנות ואלוהים. כלומר, האמונה שלי. אני חושבת שבאמנות יש מימד רוחני קסום שלא קיים במציאות. כשאתה משחק אתה מנצח את הזמן באיזשהו אופן. אני יכולה להיות כל דבר בעצם ולחיות חיים של מלא אנשים. כל דמות שאני משחקת עובדת דרכי ודרך כל נים בנשמה שלי, כי אחרת זה לא שווה. אלה חייבים להיות חלקים ממך שבאים לידי ביטוי, ואני כנראה נורא אוהבת לבטא ולהתבטא".

מן הסתם גם בתיכון היית במגמת אמנות.


"עשיתי בחינות בבליך למגמת מחול. לא רציתי ללכת למגמת תיאטרון שם, לא יודעת למה, כך הנחתה אותי האינטואיציה שלי. משהו אמר לי ללכת למגמת תיאטרון באוהל שם. אהבתי את ההצגות שהם עשו והרגשתי כי המגמה שם יותר טובה ונכונה לי. והיא הייתה נפלאה. היה לי מאוד כיף שם וזה צבע לי את כל התיכון בצבעים מאוד שמחים".

ובכל שלב הבנת יותר ויותר שזה הייעוד?


"תמיד הרגשתי את זה. לא יכולתי לראות את החיים שלי בלי אמנות. אין מצב. גם ציירתי כילדה ולאחרונה התחלתי שוב לצייר. ואבא שלי מצייר מדהים. אני לא ברמה שלו. לעומתו אני לגמרי סתם זורקת צבע".

אבל נראה שבכל זאת לקחת ממנו המון.


"כן, אבל גם מאמא שלי. שניהם אגב היו יכולים להיות שחקנים. אמי הייתה שנים רבות מנהלת אדמיניסטרטיבית בכל מיני חברות ועכשיו היא מחפשת לעצמה ייעוד חדש ואני מאוד תומכת בזה. אני חושבת ש-50 זה ה-20 החדש. כלומר, אין לזה גיל. אני באמת מאמינה שבן אדם צריך לעשות תמיד את כל מה שעושה אותו מאושר. הגיע הזמן שהיא תתמקד באושר העצמי שלה".

המסלול שלך היה אמור להוביל אותך באופן טבעי לתיאטרון צה"ל.


"ברור שחשבתי על זה, אבל לא היה בשנתון שלי גיוס לשם. זה רק כל שנתיים. אז שירתתי במחלקת חינוך בחוות השומר באילניה, בתפקיד מאוד משמעותי במקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), מסלול מקביל למה שהיה בזמנו 'נערי רפול'. אוכלוסיה לא פשוטה לעבוד איתה. אבל האמת? לקחתי את המפקדה, עשינו שם מפגשים וכתבנו מחזה על הבסיס והעלינו אותו באחד מערבי המפקד. מה, נראה לך שאני אעביר את הצבא בלי זה? גם את מסיבת הפורים עשיתי להם בנושא קרקס".


אור לומברוזו בהצגה "בדמי ימיה", צילום: יעל אילן



מהבמה לדירת השותפות

ברזומה של לומברוזו גם השתתפות בפסטיגל ב-2005, בהצגה "טרזן וג'יין" ולימודי משחק שהתחילה בסטודיו של יורם לווינשטיין ומשם עברה לניסן נתיב. בשנים האחרונות היא הופיעה גם ב"רחוב דומינו", סרט קצר של חיים ברבי אליו הצטלמה ב-2016.

"הייתי אז בתחילת שנה ג' ב'ניסן נתיב', היא מספרת. "זה סרט שהיה מאוד כיף לעבוד עליו. שיחקתי שם את נסרין הערבייה, וגיליתי את מיכאל מושונוב שהוא אדם מקסים וגם את צחי הלוי הנהדר, ששיחק את אח שלי, עזר לי עם הערבית, ולימד אותי איך מבטאים את הטקסט בהיגוי הנכון".

בתיאטרון יצא לה להיות גם ב"חלום ליל קיץ". "בעת שהוצע לי 'בדמי ימיה' בתיאטרון החאן ביקשו ממני גם להחליף שם שחקנית שעזבה. זו הצגה מאוד קלילה וכיפית וכך גם התפקיד שלי בה לעומת תרצה".

לומברוזו, שאין לה כרגע בן זוג והיא חיה עם שתי שותפות בדירה שכורה במרכז תל-אביב, מתחברת באותה מידה לשני הפורמטים בהם הופיעה עד כה: התיאטרון הבלתי אמצעי לו הקהל מגיב במיידי, והקולנוע, שכרוך בצילומים ובהמתנה ליציאת הסרט. אם תשאלו אותי, אין לי ספק שנראה אותה בשנים הקרובות לא מעט, בתיאטרון, בקולנוע ומן הסתם גם בטלוויזיה. 


אור לומברוזו, צילום: גיל חיון


למועדי מופעים >

08/08/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע