סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2020 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
27282930
ריאיון
 
מאת: טל גורדון גילי בסון: אישה "מיוחדת במינה"
 

 
 
כשעשיתי את הסרט אמרתי לעצמי, מה לי ולאישה הזאת? אבל הבנתי שיש פה איזשהו חיבור, ושיש בי סקרנות להציץ ולגלות את העולם שלה. היא אמרה, אני הולכת עד הסוף. אחת ולתמיד שיידעו מה זו אישה טרנסית."
סרטו הראשון של מבקר הקולנוע נחום מוכיח, המתמודד על פרס אופיר, חושף את חייה יוצאי הדופן של גילי בסון, טרנסג'נדרית כריזמטית וברוכת כישרונות שנאבקת לכבוש את מקומה בעולם של אפליה ודעות קדומות


בין הבוקר ללילה

גילי של הבוקר היא הכי "בתו של השכן". דמות כמעט סטודנטיאלית באמצע שנות ה-30 לחייה, בעלת יופי מדויק, בשל ונינוח, שקונָה לך את הלב בקלילות. גילי שהולכת לבקר את אמא ולדבר על מתכונים שהצליחו לה, שבוכה ברגישות אצילית ומאופקת כשהיא עומדת ליד ביתו של סבא בגבעתיים ונזכרת בילדותה, שמחפשת בחנות הבדים את הבד הנכון לבגדים שהיא מעצבת, גילי שלומדת, בין היתר, משחק ומפתחת את עצמה ללא הרף, וגילי שחוזרת לתאילנד כדי להודות בכל ליבה למנתח הפלסטי שהעניק לה את האיברים הנשיים שהפכו אותה שלמה. המתווכת המושלמת בין העולמות.

בלילה ייכנסו לסרט כל אותם דימויים צבעוניים שהתרגלנו לקשר לעולם הטרנסי: להיטים של דיוות במועדוני דראג, שמלות נוצצות מהחיים, חשפנים שנוגעים בעצמם, נשים מצליפות בנשים במופע סאדו מאזו, בכל אותם מקומות שבהם מקומם של הטרנסיות הוא עדיין על הבמה, ולא בקהל.

וגם אם לא לכך כיוון, אולי, הבמאי נחום מוכיח, שגילי בסון היא גיבורת סרטו הדוקומנטרי "מיוחדת במינה", כשהיא שואלת את ערן ריקליס שעובד איתה על משחק מול מצלמה אם הוא מאמין שיש סיכוי שהיא אי פעם תקבל "באמת תפקיד... תפקיד" - השמחה שלי על השינוי שחל בחברה כלפי דמויות כמוה נעכרת קצת, למרות התשובה האופטימית של ריקליס, ששייכת, לדעתי, לעתיד, יותר מאשר לַעכשיו. 
 


"נכנסתי לדמות המציצן"

 
"זו שאלה שכנראה תישאר פתוחה", מסכים מוכיח, שעבורו גילי שימשה ככרטיס כניסה לעולם שהיה פחות מוכר לו עד שהחל לעבוד על הסרט. "אני לא נאיבי", הוא אומר. "ידעתי שיש מועדונים כאלה, שיש חיי לילה מהסוג הזה, אבל אני עצמי לא נחשפתי אליהם ברמות האלה.

"לבוא ולהיכנס ולראות בחורות מבלות וחשפנים משעשעים אותן, וגילי מנחה ערב כזה, וגם העניין של S&M... בסדר, יש מועדון 'דאנג'ן', וגם בניו יורק הייתי במועדון כזה, הדברים קיימים ואתה יודע עליהם, אבל כשאני מתחיל לעקוב אחרי גילי והיא לוקחת אותי למקומות כאלה... חלק מהאנשים שרואים את הסרט הזה רואים בו אמירות מִשְנה כמו 'תל אביב עיר החטאים'. חבר שלי, נח ש. דולינסקי, שחי בבנגקוק וסייע לי בצילומי ההשלמות אמר לי, תשמע, עכשיו התקבלה טרנסית ראשונה לפרלמנט, אבל אני לא עושה סרט על התופעה אלא עליה, על האישה הקונקרטית גילי בסון. היא מעניינת אותי."

למה?

"כשעשיתי את הסרט הזה אמרתי לעצמי, מה לי ולאישה הזאת? אבל הבנתי שיש פה כנראה איזשהו חיבור, ושיש בי את הסקרנות להציץ ולגלות מה זה העולם הזה שלה. כשהכרתי אותה התברר לי שהיא אישה כל כך מסקרנת ומרתקת, ואני לא מכיר כל כך את המיליה הזה, אז אמרתי, זו הזדמנות בשבילי לקחת את המצלמה ולהיות כמו דמות של סקרן, של מציצן על החיים האלה. התחלתי איתה סדרת שיחות וביקשתי להתחיל ללוות אותה ותוך כדי ההפקה היא אמרה, אני הולכת עד הסוף. היא רצתה אחת ולתמיד לשים את הדמות הזו כך שיידעו מה זו אישה טרנסית". 
 

מיוחדת במינה, צילום: נחום מוכיח

"נסענו לתאילנד לסגור מעגל עם המנתח"

 
כמו שניתן להבין, חייו הרגילים של מוכיח, 67, לא היו מזמנים לו את ההיכרות עם בסון. מפגש מקרי הוליד אצלו את הסרט הזה, שבאופן מסוים הפך הפתיח לתסריט חדש בחייו של מוכיח עצמו.

"עבדתי בתכנית 'טלסינמה' בערוץ הראשון כתחקירן ותסריטאי", הוא מספר, "וכשיצא הסרט 'הנערה הדנית' שמתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20 ומציג את אחת הנשים הראשונות שעברו שינוי מין, אמרתי לידידי אלברט גבאי, המפיק של 'טלסינמה', בוא ננסה לאתר מישהי מקומית ונביא אותה לאולפן לשמוע על החוויות שלה מהכאן ועכשיו, כדי שיהיה מעניין בשידור.

"מאחר ואני לא כל כך מכיר את המיליה הזה פניתי לידידי יאיר הוכנר, מנהלו האמנותי של פסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק תל אביב שחיבר בינינו. כשהעליתי אותה לשידור ראיתי שהיא בנאדם כל כך ורבלי, בנאדם כל כך מצחיק, בחורה כל כך דינמית, כל כך סטנדאפיסטית לפעמים, ומאחר שאני כבר מזמן זומם לעשות משהו עם המצלמה שיש לי בבית, פנסוניק פול HD, הבנתי שאם אני רוצה אני יכול לעשות משהו וההזדמנות הזאת התגלגלה במקרה לגמרי. ממש כגחמה.

"עשינו כמה שיחות מול המצלמה, ביקשתי ממנה לקחת אותי למקומות שבהם היא פעילה, שהם חלק מהמקצוע שלה ומהקריירה שלה. ככה זה התחיל ומשם זה התקדם והתקדם וארך שלוש שנים. כפי שאת רואה בסרט גם נסעתי איתה לתאילנד לסגור מעגל מול המנתח שעשה לה את הניתוח." 
 

מיוחדת במינה, צילום: נחום מוכיח


סרט של נו באדג'ט
 
מוכיח הוא גם זה שצילם את הסרט. "וגם הקלטתי עם המיקרופון שמעל המצלמה. לא יכולתי לשים על גילי נק מייק כי העניין של דוקומנטרי טהור זה שאם אתה מתחיל להתעסק בכל מיני עניינים טכניים אין לך סיכוי. רציתי לתפוס את הרגע. היא בוכה, למשל, במפגש שלה עם המקום שבו היא גדלה, וזה הכל אותנטי. לא הייתה טיפת בימוי בפרויקט הזה.

"העשייה של הסרט ארכה שלוש שנים, מ-2016 עד 2019. מאחר שלא היה תסריט, לא ביקשתי מענקי קרנות לפיתוח והפקה. עשיתי את זה לבד, על חשבוני. זה סרט של נו באדג'ט. הוא נעשה כמעט ללא תקציב. בסוף רציתי לקבל כסף לפוסט פרודקשן כדי לשפר את הסאונד, לעשות תיקוני צבע, ולא קיבלתי, אז העורך שלי, שייקה גרינברג, ואני סגרנו את הסרט לבד.

"כל האנשים שעבדו איתי, מהחלילנית הבינלאומית טלי רובינשטיין שהלחינה לי שיר שכתבתי לגילי, ועד איתמר בן זימרה שכתב את המוזיקה לסרט, עבדו בחינם כי הם התרגשו מהפרויקט ואמרתי להם שאין לי תקציב ושאת הכסף הראשון שאני מקבל אני נותן להם." 
 

מיוחדת במינה, צילום: נחום מוכיח


"אמרתי לה, דברי אוטוסטרדה, כמו שאת יודעת"
 
בחרת לוותר לחלוטין על הנוכחות שלך בסרט כדמות מלווה

"זה בכוונה. אני עיתונאי, ואני יודע לשאול שאלות, אבל לא רציתי תחקיר ל'עובדה' או ל'המקור'. אמרתי לה, דברי אוטוסטרדה, כי את יודעת לדבר. בסצנות כמו שיש במועדונים הייתי צריך להיכנס לבד עם המצלמה שלי, ולא יכולתי להכניס סאונדמן או תאורן, ולא יכולתי לעשות מראש סיורי לוקיישן ולדעת מה אני הולך לצלם או מתי אני הולך לצלם. היא גם מנחה מסיבות רווקות ושם לצערי לא התאפשר לי להיכנס עם המצלמה. הם לא רצו. כנראה קורים שם דברים פרועים שלא יאה להוציא אותם החוצה.

"ידעתי בסרט הזה רק דבר אחד שאותו אמר אלפרד היצ'קוק: בסרט עלילתי הבמאי הוא אלוהים, ובסרט דוקומנטרי אלוהים הוא הבמאי. וכך היה. נכנסתי, ומה שקלטה העדשה זה מה שנכנס לסרט. אין עוד טייק ועוד טייק ועוד טייק. מה שיש זה מה שיש."

ומה שיש זה קודם כל את גילי בסון שמחזיקה את הסרט הזה בגאון של דמות שכל כך נוח לה בתוך עצמה, והיא כל כך לא הסטריאוטיפ של עולם הטרנסים שאנחנו חושבים עליו

"הנושא הזה של טרנסג'נדרים טופל כבר בארץ, זה לא חדש. נפלתי לאיזו משבצת שפחדתי שלא יתייחסו לסרט שלי כמו שצריך בגלל שכבר עשו סרטים על הנושא הזה. אבל עכשיו, כשהסרט נכנס כמתמודד על פרס אופיר בקטגוריית סרטים דוקומנטריים באורך של עד 60 דקות, אני רואה שיש תגובות מאוד מאוד מעניינות." 
 

מיוחדת במינה, צילום: נחום מוכיח


"לא הלכתי ללמוד כדי להיות מבקר קולנוע"
 
זה הרגע לגילוי הנאות לפיו מוכיח הוא מבקר הקולנוע של אתר "הבמה". הוא שופט בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים, עיתונאי מצליח ששימש כעורך וככתב תרבות בעיתונים כמו מעריב, ידיעות אחרונות, דבר, הארץ, העולם הזה, פנאי פלוס ומקור ראשון, באתר "שירונט" יש על שמו לפחות עמוד אחד מלא שירים שאת מילותיהם כתב ובכל זאת, "מיוחדת במינה" הוא סרטו הראשון של מוכיח, שהרבה לפני כל הרזומה הזה החל את חייו המקצועיים בשנות ה-70 כסטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

"כשהלכתי ללמוד קולנוע הכוונה הייתה באמת להיות פילם מייקר", הוא מודה. "אתה לא לומד אצל דוד פרלוב, אצל אברהם הפנר ואצל אלי כהן כדי להפוך להיות מבקר קולנוע, שזה מה שאני בעצם עושה בשוטף. אתה לומד כדי להיות פילם מייקר. הייתי טיפה בתעשייה בתור צלם בטלוויזיה החינוכית, צילמתי 'זהו זה', 'רגע עם דודלי', דברים שבמבט של היום נראים מיתולוגיים ואז פשוט היו חלק מהדברים שעשיתי. עבדתי גם כעוזר צלם בפילם, הרי גדלתי על עידן הפילם, ואיכשהו החיים הובילו אותי להיות עיתונאי, ובאיזשהו מקום קינן העניין הזה, שהיום, מאז המדיות החדשות, משנות האלפיים, כשיש גם מצלמות דיגיטליות, יש סוג של קלות בלתי נסבלת. אפשר לעשות סרטים." 
 

"ההצעות מתחילות לזרום אליי"

 
תרשה לי להתעקש על כך שדברים לא קורים "איכשהו". לא איכשהו נהיית עיתונאי ולא איכשהו עשית סרט. מתחת לכל האיכשהו יש תהליכים שעברת

"בכל התקופה הזאת הדחקתי את זה כנראה והצורך הזה התעורר עם הזמן לאט לאט מחדש. קלטתי שאני לא יכול להתפרנס מלהיות עוזר צלם או צלם בחינוכית או באולפני הרצליה או ברשות השידור, אז עשיתי הסבה לעיתונות – ולא סבלתי. ראיתי שזה מקצוע שגם הוא הולם אותי באיזשהו אופן, והעיסוק בקולנוע נשאר בקרן זווית.

"בשנות ה-90 הייתי פזמונאי קצת, וגם זה בא מאיזו התקוממות שהייתה בי כשכתבתי על אנשים שעושים, ואמרתי לעצמי שגם אני יכול לעשות, למה לא. אז התחלתי לכתוב טקסטים ולשלוח לאנשים וככה נהייתי סוג של פזמונאי, בקטנה. וככה אמרתי גם על הקולנוע. אני כל הזמן כותב על יוצרי קולנוע, ואמרתי, גם אני יכול לעשות. למה לא. והשילוב של זה, יחד עם הקלות הבלתי נסבלת של הצילום היום, הביא אותי לפוזיציה שבה המפגש עם גילי עורר אצלי את העניין הזה של בוא נתחיל לעשות משהו".

והתחלת בעצם לכתוב גם לעצמך ככה תסריט חיים חדש

"ממש. כל מיני הצעות זורמות, ואני עובד עכשיו על סרט על עידן קלטות הווידאו וספריות הווידאו שהיו פעם. אני הייתי אז מנהל פרסום ויח"צ של חברת 'אימפריה של קולנוע' שהפיצו קלטות וידאו. מה שכן נורא מעניין זה שבפרס אופיר עומדים לצדי שניים שלמדו איתי בחוג לקולנוע בשנות ה-70 - ערן ריקליס עם הסרט שלו 'עכביש ברשת' והצלם יואב קוש שגם למד איתי באותו מחזור וצילם את 'אויבת ירוקה שלי' של ציפי טרופה - למרות שאני לא משווה את עצמי אליהם חלילה, יש להם קבלות מטורפות."

אז הנה, גם אתה מתחיל לצבור קבלות

"אף פעם לא מאוחר. זה לא שחיפשתי הוכחות או קבלות. הכל נעשה ממקום מאוד פשוט, מקום לא שכלתני ולא מנתח אבל כנראה שיש בי משהו שיכול לעשות את זה. אני מגלה את זה תוך כדי תהליך. זה באמת התחיל כגחמה והתפתח לעוד סצנה ועוד סצנה, ואני יושב על זה עם חברי העורך, שגם הוא, אגב, מהחוג שלי באוניברסיטה."

וככה אתה חוזר ללחוץ יד לסטודנט שהיית בשנות ה-70. תרשה לי, אם אתה לא מספק לי את הסחורה, להתרגש בשבילך

"יאללה, לכי על זה." 
 

נחום מוכיח והמצלמה, צילום: אורנה וולק


"אין לי פחד ממבקרי קולנוע"

 
אין איזה חשש להוציא משהו משלך אחרי כל כך הרבה שנים שאתה מבקר סרטים של אחרים?

"הדבר שהכי פחות מפחיד אותי הוא תגובות קוטלות של מבקרים, אפילו אם הם הקולגות שלי. תמיד אעדיף להיות בצד העושה ולספוג ביקורות, קשות ככל שיהיו, מאשר לא לעשות ורק לכתוב ולבקר, לטוב או לרע, את אלה העושים. היה לי פעם ויכוח עם קולגה שכתב ביקורת שנראתה לי מרושעת על סרט של במאי מקומי. אמרתי לו שאותו במאי לפחות יוצר סרטים, שזה הרבה יותר נחשב בעיניי מלייצר מילים.

"יותר מהכל זו ההכרה. אחרי שאני בדרך כלל מבקר יצירות של אחרים, עכשיו, עם ההתמודדות בפרסי אופיר, אני מקבל פתאום תגובות וביקורות שבהן משבחים את היצירה שלי. הבמאי מרקו כרמל, השחקנית הילה וידור, פתאום התהפכו היוצרות. גם זה חלק מאיזה תהליך פסיכולוגי שאני עדיין לא יושב עליו בדיוק."

טוב, אתה גם גבר. רובכם לא ממש בנויים לשבת על תהליכים פסיכולוגיים של עצמכם

"אני לא אוהב את המילה לזרום אבל יש בזה מבחינתי איזו זרימה. אני הולך קדימה. אני לא מסתכל אחורה בזעם ולא מסתכל קדימה בתקווה, אלא פשוט הולך. הולך בדרכי."
 
 
 



09/09/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע