קולנוע - עולים השבוע: "הצבע ארגמן" ועוד

"הצבע ארגמן"- מיוזיקל. רימייק למיוזיקל שהועלה בברודוויי במהדורתו הראשונה בין 2005-2008 ועוד

"הצבע ארגמן" (ארה"ב 2023) ****
מיוזיקל. סרטו של בליץ ביזאוולה, רימייק אבל לא לסרטו של סטיבן ספילברג מ-1985 אלא למיוזיקל שהועלה בברודוויי במהדורתו הראשונה בין 2005 ו-2008 ואחר כך שוב, בין 2015 ו-2017. היצירה עובדה מספרה של אליס ווקר מ-1982, שהוא בעצם המקור. העלילה נפתחת בג'ורג'יה ב-1909. הצעירה סילי (פנטשיה בארינו) סובלת מהתעללות מינית מצד אביה, שבסופו של דבר מאפשר לחוואי המקומי הנקרא מיסטר (קולמן דומינגו) לקחת אותה ולהתחתן איתה. אבל גם זה נוהג בה באכזריות, וכאשר אחותה נטי (האלי ביילי), שאף בה האב התעלל והיא מגיעה להיות עם סילי ולסייע לה, היא מגורשת על ידו. הישועה מגיע מצידו של זמר ג'אז שאוסף אותה אליו, לוקח אותה לעיר אחרת וגואל אותה מהסבל שלה. סוף סוף היא מתחילה לחוש מעט אושר. העלילה מתארת 40 שנה בחיי שתי האחיות. 161 דקות. הצבע ארגמן

הצבע ארגמן, צילום: Tulip Entertainment

מתברר שהיה שווה לרענן את הסיפור האפרו-אמריקני הזה ולהעלותו שוב למסך הקולנוע, הפעם כמיוזיקל - אדפטציה למיוזיקל הבימתי מברודוויי. העלילה אמנם טורדת שלווה, וזה כמובן לא השתנה מהמקור. אבל מסעה המיוסר של סילי, השואפת לזכות בתקווה, חירות והגשמה עצמית, יחד עם אחותה נטי, מלווה במוזיקה תוססת, בנאמברים מבריקים של ג'אז וריתם נ' בלוז, פלוס ריקודים. ואלה עושים טוב לסיפור ומעדנים ומרככים את הרקע ואת המעטפת הקשיחה שלו. השירים והכוריאוגרפיות שלהם מביאים את העבודה הקולנועית הזו למקום שונה לגמרי ממה שאנחנו זוכרים מהסרט של ספילברג משנות ה-80.

הסרט דינמי, תוסס, משלב בין נראטיב של התמודדות ומוזיקה וכוריאוגרפיה קצביים, המשקפים ניצחון. נציין שהבולטים שבין העושים במלאכה בסרט של ספילברג שותפים כאן להפקה: ספילברג, אופרה ווינפרי, קווינסי ג'ונס ומפיק המחזה על בימת ברודוויי סקוט סנדרס. גם הקאסט כאן נהדר ונשען בחלקו על זה של המיוזיקל הבימתי. בארינו, דניאל ברוקס (המגלמת את סופיה, מעליית המחזה בפעם השנייה) וכן קולמן דומינגו, קורי הוקינס, טראג'י פ. הנסון ועוד. הבמאי בליץ ביזאוולה הוא במאי ומוזיקאי יליד גאנה שחי בניו-יורק. ברקורד שלו עבודה עם ביונסה, מה שהעניק לו ניסיון בלחוות את הסינתזה שבין עולמות הריקוד והמוזיקה.

"מלך החגיגת" (ישראל 2024) *** וחצי

דוקומנטרי-אנימציה. סרטו של אורי מרנץ. גבי (אושרי כהן) – שם בדוי - מדען ישראלי צעיר ומחונן, חוקר במעבדתו את צמח הגת ומנסה לברר מהו סוד קסמו, למה אנשים מתמסטלים ממנו. אחרי רילוקיישן קצר לניו-יורק וקשר עם אליזבת, שגילתה לו את נפלאות הקוקאין, הוא שב למשרדו שברעננה ובעקבות מחקר יסודי במרכיבי הגת הוא קולט שהחומר הפעיל שבו, הגורם לאותה תחושת מרץ והתעלות, הוא הקאתינון. ומאחר שהחומר הזה לא היה ב"פקודת הסמים הקשים" , הוא החליט לנסות לייצר אותו בעצמו. ומה שהתחיל כניסוי ביתי אינטימי צנוע הפך, בעזרת מעבדות ייצור המוני בהודו שגבי פנה אליהם, למנגנון הפצה בתל-אביב תחילה, של סם פסיכואקטיבי שלא הוגבל על ידי החוק בתחילת דרכו. הסם נקרא חגיגת, גבי התעשר ממנו תוך זמן קצר יחסית, והחל להפיץ בעולם כ-30 סוגים של סמים מאותו מקור. בינתיים הוא גם רקם רומן עם לימור (הדר דיאמנד), השניים נישאו ונולדה להם בת. כשלימור גילתה במה עוסק בעלה, היא השביעה אותו שלא יביא את ה"עבודה" הביתה. עם אבנר גולדהגן, גור בנטביץ' ואלון מזרחי. 74 דקות. מלך החגיגת

מלך החגיגת, צילום: דרומהפקות

איזה תל-אביבי לא זוכר את "מיסטר נייס גאי" ו"מבסוטון", שנמכרו בפיצוציות בעיר בשנות ה-2000 המוקדמות? מאחורי הרעיון וייצורו כסם חוקי אז, בהתבסס על מרכיב הקאתינון שבצמח הגת, עמד ד"ר למתמטיקה וכימאי ישראלי, שעד היום שמו חסוי, ומאז הוא חי בחו"ל. הבחירה להציג את סיפורו בסרט דוקומנטרי-אנימציה מצליחה ליצור אלמנט של טריפ. סצנות רבות בעבודה הקולנועית המיוחדת הזו מצוירות או מעוצבות בשלל סוגים של אנימציה ממוחשבת ואחרת - ביצירתיות רבה צריך לומר, כשבראש הצוות הטכני עומדים דפנה אנגלנדר (ניהול אמנותי, אנימציה ורקעים) וניר מטרסו (פיתוח קונספט אנימציה). והתמונות המתחלפות בקצב מהיר לא רק מתארות את סיפורו של גבי אלא במקביל מדמות את ההתעלות הפיזית ההייפרית שמגיעים אליה כתוצאה מנטילת הגלולה המשכרת, המשקרת והממכרת הזו.

אושרי מדבר בעיקר בווייס-אובר ומגולל את סיפורו של גבי. כך שמה שמתקבל על המסך זה פחות או יתר מה שמכריזים יוצרי הסרט בתחילתו: "אגדה שהייתה באמת". מצד אחד זוהי כאמור עבודת קולנוע מרתקת, בעיקר בזכות הקונספט וההיבטים הטכניים המרהיבים שלו במעבר למסך, ויש בה גם לא מעט הומור (לא מתפספסת הזדמנות לראות את הפיל שבחדר, ועוד). מצד שני חסר לי הנפח והנופך הפסיכולוגיים שמאחורי דמותו של הד"ר המבריק, שהתראיין לאחרונה, כנראה לראשונה, ל-ynet (בעילום שם, אלא מה). הבמאי מרנץ יוצר דמות אמפתית למדי, שהצופה מזדהה איתה. אלא שהמרכיבים הטכניים בהם השתמש גורמים לגבי להצטייר כדמות שטוחה שמספרת באופן מכני-טכני-רובוטי את הסיפור, והניסיון לייצר אלמנט רגשי בתוך הסיפור הדרמתי היוצא דופן הזה לא צולח. בשלב מסוים של הצפייה חיפשתי איזה טוויסט בעלילה, איזו תובנה מעבר לעובדה שגבי נטש את הגלולה כאשר היא הפכה ללא חוקית בפקודת הסמים, ועל הפצתה השתלטו גורמים עברייניים. הדבר כנראה לא גרם למצפונו לייסר אותו על ההתמכרות והנזקים אותם גרם למשתמשים רבים, אלא לנטוש את המדינה ולעבור לפתח סמים אחרים, חוקיים עד להודעה חדשה, בחו"ל. ולמרות הכל מדובר בסרט מיוחד ששווה לצפות בו.

"בוב מארלי One Love" (ארה"ב 2024) ***

דרמה. סרטו של ריינלדו מרקוס גרין. העלילה עוקבת אחר אמן הרגאיי בוב מארלי (קינגסלי בן אדיר) במרוצת שנתיים אינטנסיביות ומכוננות בקריירה שלו, 1976-1978. הוא כבר היה אז אמן מוכר מאוד ונערץ בג'מייקה ארצו ובעולם כולו, וקול פוליטי בולט במדינתו הקורא לאחדות השורות. מארלי מנסה לחבר יחד שני יריבים פוליטיים מרים, שההתנגשויות במדינה בין אוהדיהם גרמה לשפיכות דמים, חורבן וכאוס. האמן מתכנן מופע גדול, Jamaica Smile, שיקרא לאיחוד הפלגים במדינה. אנחנו מתוודעים למשפחתו הגדולה, רעייתו ריטה (לשאנה לינץ'), הילדים שהיא ילדה לו וחלק מאלה שנולדו לו באותה תקופה גם מנשים אחרות. פלאש לעבר חושף את ילדותו הקשה, והתעללות מצד אב קשוח. פלאש אחר מגלה שהוא ניצל מניסיון התנגשות בו, בעוד ריטה נפצעה והחלימה. שגרת החיים שלו מורכבת מעבודה באולפן ההקלטות עם "המקוננים", משחקים שונים (הוא מת על כדורגל) עם ילדיו ופעילות פוליטית במטרה להתגבר על המחלוקות הפנימיות. 104 דקות. בוב מארלי One Love

בוב מארלי One Love, תמונה באדיבות פורום פילם

בוב מארלי מת ב-1981 מסרטן בהיותו בן 36. אבל למרות הגיל הצעיר בו החזיר את נשמתו לבוראו, ההספק שלו, ויותר מכך המורשת שהותיר, עצומים. אבל כל זה לא נמצא בסרט. כשצופים בו קשה לראות את היוצר הכריזמתי שקרא לאחדות והצליח לחבר בין שתי המפלגות היריבות בארצו. הבמאי ריינלדו מרקוס גרין ("משפחה מנצחת") לא מצליח לשכנע שמארלי (קינגסלי בן אדיר) הוא אותו אמן נערץ ששינה את פניה של ארצו ובמידה לא מועטה גם את פני העולם, לאחר שמסריו הפכו אוניברסליים ודמותו הפכה לאייקון של תרבות הפופ.

מה שאנחנו רואים בסרט זוהי מן ביוגרפיה חלקית קטועה, לא שלמה ובטח לא מושלמת. מעין "תמונות מחיי מארלי", בלי סדר, בלי היגיון, כאלה שלא מתכנסות לכלל ביוגרפיה. התסריט בעייתי והסרט לא מצליח לרגש למרות המוזיקה הנהדרת והזיקה הלכאורית אלינו: בין אם באמצעות האלבום המיתולוגי "אקסודוס" מ-1977, או דרך התליון עם מגן דוד שרעייתו ריטה עונדת על צווארה כמעט כל הסרט, או באמצעות אזכור הקשר לציון באמצעות תרבות-דת הרסטאפריי, השואבת אלמנטים מהיהדות, מהנצרות האתיופית (היילה סלאסי נחשב אצלם לג'ה – אל) ומאמונות אליליות מאפריקה. מארלי אמר ב-1976: "המוזיקה אינה חשובה, אנחנו מתעסקים במסר. המוזיקה היא לא בשביל לברוח. היא בשביל להקשיב לה". אבל הסיבה העיקרית הנראית לעין בהבאת סיפורו מחדש למסך היא ניסיון לפמפם שוב את המוזיקה הנהדרת שלו. הדבר נעשה אמנם גם בכל הביוגרפיתו הקולנועיות האחרונות, מזו של "קווין" ופרדי מרקיורי, דרך זו של אלטון ג'ון וכלה באלה של וויטני יוסטון וסלין דיון. אבל בכל אחד מהסרטים האלה היה הרבה יותר תוכן ביוגרפי ועיסוק עמוק הרבה יותר באישיות של כל אחד מהטאלטים האלה – מאשר ב"בוב מארלי – One Love".

אני גם לא מתרשם כל כך מקינגסלי בן אדיר (שהוריו הנוצרים במקור התגיירו ולפיכך הוא בעצם יהודי). הוא מתנשא לגובה 1.87 מ', בעוד שגובהו של מארלי היה 1.70 מ'. אבל למרות שבן אדיר שאב מניירות משפת הפנים והגוף של מארלי, הוא לא משכנע ולא מצליח להעביר למסך את הכריזמה השקטה של אמן הרגאיי הגדול. אז תצטרכו להסתפק כאן בעיקר במוזיקה.

"אהבה זה כל העניין" (ארה"ב 2022) *** וחצי

קומדיה. סרטו של דארן לה גאלו. סם (ג'ייק הופמן), שב הביתה כדי לטפל באביו המזדקן ביל (דסטין הופמן). כשהרכב של השכנה טינה (סיסי ספייסק) ובתה קייט (שוילר פיסק) נתקע, השניים יוצאים לחלץ אותן. בעקבות אותו מפגש סם נדלק על קייט ויפקוד אותה בחנות הספרים שלה, ואילו ביל, קשיש נרגן, מגלה שיש לו רגשות כלפי אמא של קייט, טינה. שני הגברים לא ממש יודעים איך לממש את רצונותיהם הרומנטיים, אבל כמו בחיים לא אחת, הנשים לוקחות את היוזמה לידיהן. ועדיין, פרקים לא סגורים מהעבר יעיבו על מערכות היחסים המתהוות. העניינים בידיים. הארבעה ייאלצו להתעמת עם העבר שלהם תוך כדי ניסיון לגרום לאהבה החדשה לעבוד ולשנות את חייהם. 110 דקות. אהבה זה כל העניין

אהבה זה כל העניין, תמונה באדיבות סרטי שובל

קודם כל שאלה למפיצים: מה רע לקרוא לסרט "סם וקייט"? מישהו כאן חשב שזה שם רע? למה, בעצם?! השם שנבחר, "אהבה זה כל העניין", מזכיר עד מאוד את השם שנבחר בזמנו לסרט Love Actually"" - "אהבה זה כל הסיפור", אגדת כריסמס חביבה ומלוקקת שמאחדת הרבה זוגות אוהבים לקראת החג. כאן, למעט נושא הרומנטיקה, הסיפור הוא אחר לגמרי ואין שום חג מולד באוויר. מה שכן, הבמאי ממוצא גרמני דארן לה גאלו יכול להרגיש בר-מזל על שזכה לעבוד עם שני כוכבים בקליבר הזה. אין לו אמנם יותר מדי קרדיטים לנפנף בהם, אבל מצד שני הוא בעלה של איימי אדמס, אז אולי היא זו ששידכה בינו ובין הכוכבת והכוכב ההוליוודיים הגדולים. בכל אופן, יש כאן מפגש קולנועי חלומי בין כוכבת "קארי", "בתו של כורה פחם", "נעדר", "הנהר" ו"פשעים שבלב", וכוכב "הבוגר", "קאובוי של חצות", "לני", "כל אנשי הנשיא" ו"קרמר נגד קרמר". ולצידם, יש לנו כאן את דור ההמשך, שוילר, הבת של ספייסק וג'ק פיסק (השניים נשואים כמעט 50 שנה, וזה נדיר מאוד בהוליווד) וג'ייק, בנו של דסטין הנראה כמו תעתיק גנטי מושלם שלו. אז יש לנו כאן מפגש פסגה הוליוודי, שיחד עם ילדיהם יוצרים דאבל-דייט. ובמקרה שלפנינו הסיפור של הצעירים בולט יותר. על פי נוסחת הקומדיה הרומנטית הסרט קליל ולא לוקח את עצמו ברצינות מדי. יש בו הומור, אם כי הוא לא שומר על אחידות. אחרי כך למשל, כמה טקסטים שנונים הדיאלוגים מאבדים פתאום גובה והופכים סתמיים. וחוזר חלילה. ועדיין, את הופמן וספייסק הוותיקים (הוא בן 86, היא בת 74) אי אפשר לראות יחד על המסך כל יום, אז שווה לתת להם צ'אנס.

"פריסילה" (ארה"ב 2023) ** וחצי

דרמה. סרטה של סופיה קופולה. פרסילה בלייה (קאיילי ספיני) היתה בשנות העשרה שלה כאשר פגשה את אלביס פרסלי (ג'ייקוב אלורדי) במסיבה. הוא כבר היה כוכב רוק ענק ברמה הציבורית, ואדם לא צפוי, לפעמים מופנם ומבויש ברגעיו האינטימיים. וכך היא רואה אותו וכך הוא התנהג איתה בתחילת דרכם. התייחס אליה כאל חברה טובה, דחה שוב ושוב את ההתייחדות האינטימית איתה, עד שתהייה בגירה. אלא שבהמשך, זמן מה לאחר נישואיהם, מערכת היחסים ביניהם התחילה להתערער. היא מבינה מהר מאוד שהוא בוגד בה על ימין ועל שמאל, לוקח סמים בכמויות מסחריות, נגרר להתפרצויות זעם ומה לא. החיים שלהם בגרייסלנד הופכים עבורה לסיוט והיא דורשת להתגרש ממנו. 113 דקות. פריסיליה

פריסיליה, תמונת יחסי ציבור

סופיה קופולה עומדת כיוצרת קולנוע מאחורי שתי יצירות מאוד ראויות. "חמש ילדות יפות" ו"אבודים בטוקיו". סרטיה הבאים היו פחות טובים בעיניי. "מארי אנטואנט". "אי שם". "בלינג רינג". בסרטה הבא, "און דה רוקס", לא צפיתי. "פריסילה" זה סרט שאני לא מצליח להבין מדוע היא יצרה אותו. לפני שנתיים יצאה הסרט הביוגרפי על אלביס של באז לורמן. האם היא חשה צורך להביא את הקונטרה הנשית לה? הרי בסך הכל מדובר באותם אירועים פחות או יותר, ובאותן נפשות פועלות. רק שהפרספקטיבה כאן היא מהצד הנשי. לא שהיא לא חשובה, אבל אין כאן כמעט שום ערך מוסף. קאיילי ספיני, השחקנית שמגלמת את פריסילה, היא בת 23, וזהו תפקידה הראשי הראשון. היא נראתה כבר בתפקידי משנה, בין היתר בסרטים "פסיפיק רים: המרד", "המין החזק", "סגן הנשיא" ו"זמנים קשים באל רויאל". מה היא מביאה לסרט? הופעה חיוורת למדי של נערה שלא סגורה על עצמה. בהתחלה היא מאוהבת באלביס עד כלות, ובסוף מתפכחת. האם קופולה ניסתה להעביר כאן באמצעותה איזה מסר פמיניסטי שלא קלטתי?

"עצמאי בשטח" (ארה"ב 2023) **

אקשן. סרטו של פייר מורל. מייסון (ג'ון סינה) עזב את לימודיו בבית ספר למשפטים והתגייס לצבא האמריקאי. אחרי שסיים מסכת אימונים מפרכת הוא וצוות לוחמים נשלח לדרום אמריקה למשימה חשאית וחוטפים שם פגיעה קטלנית. שנים לאחר מכן מייסון פרש לחיי משפחה שקטים, המשיך את לימודי המשפטים שלו והפך עורך דין. בעת שהוא חווה משבר ביחסים עם אשתו ג'ני (אליס איב), אם בתם הקטנה, קייסי (מולי מקאן), ביקור פתע של סבסטיאן (כריסטיאן סלייטר), חבר ליחידה, מחזיר אותו שוב לדרום אמריקה. הפעם הוא מתבקש לשמש שומר ראש לקלייר (אליסון ברי), עיתונאית הנשלחת לראיין את ונגאס (חואן פבלו רבה), נשיא של מדינה דרום אמריקאית, הנמצאת על סף הפיכה. בעודו חוזר למדינה שבה חוסלו חבריו ליחידה, נדרש מייסון להתמודד עם משימה מסוכנת חדשה: יהיה עליו להציל את קלייר ואת הנשיא. 109 דקות. עצמאי בשטח

עצמאי בשטח, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

מבחינתי, ההיילייט כאן הוא השחקן כריסטיאן סלייטר, אף שיש לו כאן תפקיד משני. לא ראינו אותו כבר כמה שנים טובות בסרט מיינסטרים, וזאת משום שהוא מבזבז את זמנו וכשרונו בעיקר על סדרות טלוויזיה. ואחרי שאמרנו את זה, נוסיף שגם הסרט הזה הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה - לא מבחינת סלייטר וגם לא בכל הקשור לכוכבים הראשיים שלו, ג'ון סינה ואליסון ברי. במאי הסרט פייר מורל יצר סרטי אקשן בינוניים ומטה, נוסח "נקמה חריפה" ו"מתנקש על הכוונת". גם "עצמאי בשטח" שייך לרפרטואר הירוד הזה.

התסריט עלוב, חסר טעם וחסר היגיון. הבימוי עילג והמשחק של כל הצוות הטאלנטים מתחת לכל ביקורת. יש כאן אמנם כמה סצנות אקשן, אבל גם הן נראות כחלק בלתי נפרד מהחלטורה הגדולה הזאת. אפשר ואף רצוי בהחלט לוותר על הסרט הזה.

"מאדאם ווב" (ארה"ב 2024)

בדיוני-פנטזיה. סרטה של אס.ג'יי קלארקסון. קסנדרה ווב (דקוטה ג'ונסון) היא פרמדיקית במנהטן שחזיונות מתחילים לפקוד אותה. מתברר לה שהיא מצוידת בכוחות על המאפשרים לה לראות את העתיד. היא נאלצת להתמודד עם צדדים אפלים בעברה ותגלה שהיא חייבת להגן על שלוש נשים צעירות שמצפה להן עתיד מפואר אם יצליחו לשרוד את ההווה הקטלני. עם סידני סוויני, איזבל מרסד, סלסט אוקונור, מייק אפס, טהאר רחים, אמה רוברטס. 116 דקות. מאדאם ווב