סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2017 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח ההיסטוריה של הפליטים
 

 
 
שיחה עם אבידע ליבני, שסרטו "חייב לזוז" על אהוד בנאי,  יוסי אלפנט ו"הפליטים" מוקרן בסינמטקים


סרט שהתחיל בלוויה
 
בדיוק לפני שנה, ב-4 בינואר 2007, הובא למנוחת עולמים בקיבוץ לוחמי הגטאות המתופף ונגן כלי ההקשה ז`אן ז`אק גולדברג. במעמד הזה הפעיל הבמאי אבידע ליבני את מצלמתו בפעם הראשונה בסרטו הדוקומנטרי המרגש "חייב לזוז", שעלה למסכי הסינמטקים בסוף השבוע שעבר. הסרט עוסק ביצירת אלבום הבכורה המכונן של אהוד בנאי  "אהוד בנאי והפליטים". גולדברג היה מתופף "הפליטים", כמו גם הפרקשניסט של הרכבי אייטיז מקומיים בועטים אחרים. "בעצם היינו אמורים לנסוע לז`אק (למרסיי, צרפת, שם גר עם משפחתו בשנים האחרונות, ונאבק במחלת הסרטן)", נזכר ליבני. "אבל כמה ימים לפני המועד הזה אשתו התקשרה ואמרה שאין בשביל מה לבוא, וכמה ימים לאחר מכן הוא נפטר. למעשה, יום הצילומים הראשון של הסרט היה ההלוויה של ז`אן". 
   
"חייב לזוז" מתאר את המסכת שעבר אהוד בנאי עד הוצאת אלבומו הראשון, הכרוכה באופן בלתי ניתן להפרדה בסיפור הידידות האישית והמקצועית שלו עם המוזיקאי והגיטריסט הפנומן יוסי אלפנט. 
 
המסע החל ב-1985. בנאי, רמת-גני ובן למשפחת אמנים מוכרת, הסתובב עד אז כעשר שנים עם קלטת עם סקיצות לשירים שאיש לא רצה להאזין להן. הוא שוטט רבות בחו"ל, בעיקר בלונדון ובאמסטרדם, ובגיל 32 עדיין חיפש דרך לפרוץ ללב תעשיית המוזיקה כאן.  אלפנט היה עסוק בחיפושים מוזיקליים משלו, ושאף להיות כוכב רוק בחו"ל. בינתיים הוא הסתפק בהופעות עם הרכבו, "להקת רטורית", במועדוני דאון-טאון תל-אביב. תחושת דחיפות רדפה אותו, בגלל מום מולד בלבו, והוא חש שהוא עלול למות צעיר (והוא אכן מת מדום לב בערב הופעה במועדון לוגוס, בספטמבר 1991).
 
החיבור בין השניים הוליד את להקת "הפליטים", והאלבום שהוציאו הפך שנים לאחר צאתו לקלאסיקה עם  שירים כמו "עיר מקלט", "זמנך עבר", "עגל הזהב", "עבודה שחורה" ו"ערבב ת`טיח". בנאי, אלפנט ולהקתם גם הופיעו יחד באופרת הרוק "מאמי", שחיבר הלל מיטלפונקט. בסרט משתתפים האמנים שעבדו עם השניים, גיל סמטנה, עובד אפרת, עופר הררי, עדנה דה בר, אשתו הראשונה של אלפנט, מני בז`ארנו, יובל בנאי, יואב קוטנר, ניצן זעירא, יעקב גלעד, שוקי וייס, רמי פורטיס, ברי סחרוף, שלומי ברכה ועוד.      
  
"רציתי לצאת מהקלישאה"
 

אבידע, איך התהווה בעצם הרעיון ליצירת הסרט?
 
"הרעיון המקורי היה של דרור נחום ושל גידי אביבי (לעבר איש גל"צ ומבקר מוזיקה של עיתון `הארץ`), שהפיק את הסרט. הוא רצה בזמנו לעשות סרט על יוסי אלפנט, פרויקט שלא הייתי קשור אליו, מה שלא קרה בסופו של דבר. ואז הוא שמע שחברת `אן.אם.סי` מוציאה מהדורה מיוחד של `אהוד בנאי והפליטים` והחליט לעשות סרט שיתמקד ספציפית בנושא הזה. כל הסיכומים לכך כבר נעשו עוד לפני שנכנסתי לתמונה".
 
 איך התקדמת מכאן?
 
"`אהוד בנאי והפליטים` זו כותרת שאפשרה ליפול למלכודת של סרט נוסטלגי, מה שלא רציתי לעשות. החלטתי ללכת כרעיון מרכזי על הקשר שבין בנאי ויוסי אלפנט, מתוך תחושה שזה בעצם הסיפור של `הפליטים`, שמשהו בחיבור בין השניים עשה את הסיפור הזה. זו האמירה הבולטת בסרט. לקח זמן למצוא את זה והתלבטתי בז`אנרים המוכרים בתחום, הרוקומנטרי והדה מייקינג אוף, המתייחסים ישירות לאלבומים גדולים, אמנים גדולים סיבובי הופעות וכו`.
 
היה לי חשוב יותר לעשות סרט על גיבורים שאינם רק כוכבי רוק. רציתי לצאת מהקלישאה. חיפשתי אנשים שיוכלו להרכיב לי את הדמות של אלפנט, לספר עליו בצורה אמיתית ולא קלישאית, להעמיד דמות שלמה, פרט לאהוד עצמו. דיברתי עם אנשים שהיו קרובים ליוסי. כמה מהם לא רצו לדבר ואלה שכן לא אמרו דברים בעלי ערך מוסף. בסופו של דבר הגענו לשניים שענו על הצורך הזה. עדנה דה בר, אשתו הראשונה, וחברו הטוב בחיים ואיש `להקה רטורית`, עופר הררי. את עדנה איתרתי בעזרת אחיו של אלפנט, וכשראיינתי אותה זה כבר היה עמוק לתוך הפקת הסרט, כשנה לאחר יום הצילומים הראשון. בכלל, ההפקה לקחה המון זמן, כי זה היה סוג של תהליך. גם לעופר לקח זמן עד שהסכים לדבר, אבל כשזה קרה הוא דיבר עד הסוף. בזכותם הסרט עלה לפתע מדרגה".
 
 
"אני לא אוהב נוסטלגיה אבל מאוד אוהב היסטוריה"
 
 
ליבני, בן 38, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, החל את הקריירה שלו בערוץ הספורט, שם עבד כעשר שנים ככתב, עורך תוכן ובמאי סרטים, כ"שומרים על התקווה" (על קבוצת בני יהודה), שידר מהאולימפיאדה בסידני ועוד. ברשימת הקרדיטים שלו גם הסרט "מוישה אדולף", בימוי שלושה פרקים בסדרה התיעודית "במדינת היהודים", והסרט המוקומנטרי "הימנית האחרונה של מקס בר".
 
הבמאי, ש"חייב לזוז" הוא סרטו הראשון בז`אנר התיעודי-מוזיקלי, לא חווה בזמן אמת את המקומות שבהם התפתחו בנאי ואלפנט, מועדוני האנדרגאונד של  תל-אביב בשנות ה-80, כמו "ליקוויד", "לוגוס", "קולנוע דן" וכו`. אבל בסרט הוא מעביר באופן נאמן את רוח היצירה ששרתה שם.
 
"כמו ב`הימנית האחרונה של מקס בר`, שמתרחש ב-1942`, וגם בפרקי `מדינת היהודים` אותם ביימתי, ניסיתי לעמוד על אווירת הזמן והמקום ולשחזר אותם, מבלי להיות שם", הוא מסביר. "אני לא אוהב נוסטלגיה, אבל מאוד אוהב היסטוריה. ויש הבדל גדול מאוד בין השניים. נוסטלגיה זה עניין של להתרפק והיסטוריה זה ניסיון לברר מה אירע בזמן עבר, בין אם זה ב`פינגווין` או בתקופת מלחמת העולם השנייה. אתה לומד, שומע סיפורים מאנשים, ולמעשה גם גירדתי את סוף התקופה. הייתי נער בשנות ה-80. אישית לא הלכתי למועדונים האלה אבל הכרתי אנשים שבילו שם. לא אהבתי את `סוזי והבאנשיז` אבל אהבתי דברים אחרים. אהבתי מאוד את התקליט שאהוד בנאי הוציא. קניתי אותו בי"א או בי"ב. שמעתי אותו ואולי לא הבנתי את כל המשמעויות, אבל הוא דיבר אליי. לא היה לי קשה להתחבר אליו. לצורך הסרט למדתי גם מהרבה אנשים שלא חשבתי לראיין אותם, בהם צלמים ועיתונאים שסקרו את התקופה. וכמובן שגם גידי אביבי, שהוא בגיל המתאים והסתובב במקומות האלה, השלים לי מהידע שלו. וכמובן השיחות עם אהוד עצמו".
 
 בנאי,הציר המרכזי של הסרט, חושף את עצמו בצורה נדירה. איך התנהלה העבודה איתו?
 
"לריאיון מול מצלמה נפגשתי איתו ארבע פעמים, שעתיים כל פעם, כך שהיו לי שמונה שעות של שיחות איתו. כמו כן נפגשתי איתו גם כשהייתי צריך לברר פרטים נוספים, או להתכונן לריאיונות עם אחרים. אני מאמין שחלק מהעניין זה הכימיה שנוצרה איתו בתהליך, וחלק זה יכולת הביטוי שלו. בסך הכול הכנו את עצמנו טוב וכשנפגשנו עם האנשים כדי לצלם אותם, ידענו בדיוק מה אנחנו הולכים לקבל מהם".
 
למה לא נסעת עם אהוד בעקבות תחנותיו ברחבי הארץ, כרכור, ראש פינה, רמת-גן וכו`?
 
"לכל המקומות האלה נסעתי לבד, חיפשתי אותם וצילמתי אותם. את הבית בכרכור, את הדירה ברמת-גן וכו`. אשר טללים כבר עשה בזמנו סרט על אהוד בנאי, בתקופת אלבומו `קרוב`. זה היה חלק מסדרה בשם `כל האנשים הבודדים` (1990), ופרט לאהוד היו בה פרקים גם על `החברים של נטאשה` ואלברט עמר. הוא הלך בעקבות `קרוב` ונסע עם אהוד ברחבי הארץ. הרגשתי שאת המהלך הזה עשו כבר, את הנסיעה והמעברים בין מקומות עם המוזיקה שלו. רציתי משהו אחר. אני מאמין גדול בפנים האנושיות, ביכולת הביטוי ובלתת לבן אדם לדבר. רציתי שזה יהיה מסע טוטלי שבו אהוד והמרואיינים האחרים יישבו במקום אחד וידברו ויספרו. היה רק חריג אחד -  היום בו צילמנו את ההלוויה של ז`אן ז`אק גולדברג".
 
האגדה של אלפנט

 
 העבודה על הסרט גרמה לך לראות באור אחר ממה שחשבת את מפעלם של בנאי ואולפנט?
 
"יש אנשים שיכולים יותר ממני להגדיר את מקומם של השניים בתולדות המוזיקה המקומית ואת המשמעויות המוזיקליות והסוציולוגיות של מה שהם עשו. אני חושב שיצירתם הייתה טעונה בביטחון עצמי שבא ממקום של תמימות, כי רק אדם תמים יכול להיות מצויד בכל כך הרבה ביטחון עצמי, כדי להרגיש `אני אכבוש ואני אגיע`. אני חושב שאלה שני אנשים שבאו, עשו, פעלו, ביצעו את כל מה שהם יכלו לעשות. אני חושב שהם הגשימו, אף על פי שיכול להיות שבזמן אמת הם לא ידעו מה הם מגשימים. אלה אנשים שמאוד רצו להצליח ועשו את זה בכנות". 
    
 איך ליקטת את החומרים הארכיוניים, קטעי הופעות נדירות, צילומי סטילס וכו`?
 
"אלה היו אולי המשימה והאתגר הכי גדולים. היו המון בעיות במעבר מהפילם לווידאו ובשימור החומרים בווידאו, כך שהיה קשה מאוד למצוא חומרים באיכות טובה, וגם אנשים לא כל כך תיעדו דברים אז. התהליך לא היה פשוט. השגנו חומרים של ערוץ 1, חלקם מוגבלים ובאיכות לא ממש טובה. למשל, כתבה של 12 דקות על `מאמי`, שמשם הוצאנו יחסית הרבה חומרים. אבל יש צילומים שנמצאים בבתים של אנשים פרטיים, וזו הייתה עבודה מפרכת לאסוף אותם, כולל תמונות סטילס. וגם אהוד, שהוא בעל תודעת שימור, סיפק כמות לא קטנה של חומרים. אני חייב לציין את עבודת העורך אורון אדר, שהתאים את הכל לקו הוויזואלי של הסרט, עבד ללא סנטימנטים ולא עשה לי הנחות".
 
מה למדת על אלפנט במרוצת הכנת הסרט?
 
"הוא הפך למיתוס, בין היתר בגלל האופן שבו סיים את חייו. גיליתי שהוא היה אדם לחלוטין. אמנם המיתוס של הרוקנרול היה שם, אבל מאחוריו הסתתר איש מעניין, שהיה גם שחקן כדורגל מעולה. כנער הוא שיחק בהכח ובהפועל רמת-גן, אבל בגלל המום בלב לא יכול היה להמשיך, ועבר לגיטרה. יש בסרט משפט שעדנה אומרת, שבסופו של דבר לכל אחד יש את המלחמה שלו. אז לאלפנט הייתה את שלו, והיא הייתה קצת יותר גדולה משל אנשים אחרים. הוא הפך לאגדה שאנשים אוהבים לאמץ. אתה יודע כמה אנשים אמרו לי שהם היו בהופעה שאלפנט מת בה? לוגוס לא מכר כרטיסים באותה כמות של האנשים שאמרו שהם היו שם... זה כמו שכל אדם שאני מכיר שהיה ילד בשנות ה-50, אומר שהוא היה במשחק ישראל-בריה"מ, עם הגול של סטלמך. כאילו שיש זיכרונות קולקטיביים כאלה שאנשים מייחסים לעצמם. דבר אחד ברור, אצל החברים הקרובים הוא עדיין כאילו חי כאן ומטיל את הצל שלו".
 
 היה לך איזשהו מודל של סרט בז`אנר המוזיקלי שראית בו השראה ביצירת "חייב לזוז"?
 
"המודל היה בעצם No Direction Home, הסרט שמרטין סקורסזה עשה על בוב דילן. זה סרט שהמם אותי מכמה כיוונים. קודם כל, מהעושר הארכיוני הוויזואלי, שאני יכול רק לחלום עליו. שנית, מהשלוש וחצי שעות המדהימות. שלישית, מהעובדה שהוא תחם אותו רק לארבע שנות קריירה, בעוד שהאמן מציין עוד מעט כמעט 50 שנות יצירה. כשראיתי את הסרט אמרתי, יש פה הצהרה. בא בן אדם ואמר, זה העניין, זה הדבר, מבחינתו. זה לא שמישהו עושה רוקיומנטרי, מניח מצלמה ומתעד הכל. סקורסזה נתן הצהרה אמנותית, שהוא עושה סרט על משהו מסוים. וזה השפיע עליי במידה רבה מאוד".

למועדי מופעים >

04/01/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. אלפנט במועדונים
יודע טוב , (29/01/2009)
1. סרט טוב
אדרי , תל אביב (05/01/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע