קולנוע - "מגובה דשא" – אדם, חלל, עיצוב

יצירתו המרשימה של עירד מצליח, "מגובה דשא" העולה בתיאטרון תמונע (תוך ניצול של חלליו השונים) מוליכה את הצופים במבוך של עקבות המספרים על ילדות והתבגרות.

זיכרונות ילדות ושברי חלומות

כמעט אין מרכיב בימתי חסר במופע המורכב שיצר הרקדן-כוריאוגרף עירד מצליח כדי לספר לקהל על רכיבי עולמו האישי. נדמה שרק הווידאו ארט נעדר מן המופע, דווקא בתקופה שבה נדמה כי כל יצירה פותחת בווידיאו.

מה שמחזק את ייחודו של "מגובה דשא" הוא השימוש שעושה מצליח במבנה של תיאטרון תמונע, כולל פיסת רחוב שונצינו שבחזיתו, משם מתחיל המסע פנימה באמצעות מיצב של מתי הראל, הכולל איש חול בגילומו של מצליח וכלה – הרקדנית אמרי רגב חומש הניצבת זקופה ללא תנועה על גג מכונית מותנעת. בוריס מרצ`ינובסקי באקורדיאון מלווה במוזיקה (שאינני יודע אם היא של רועי ירקוני או של איגור קרוטוגולוב החתומים על הקרדיט הזה).

בסופו של המסע (שהתכנייה של תיאטרון תמונע משמשת לו מפה), המתקיים דווקא באולם הכניסה לתיאטרון מחכה איש החול הפעם כפסל התנשא מתוך ערוגת דשא, בין קירות לבנים, שעון קיר מצולם וציור הכרזה של המופע (שצייר דניל גרטמן), המונח על הרצפה.

בין לבין מתקיים המופע בעוד ארבעה חללים. תחילה מושיבים את הקהל בחניון הגדול – ההופך בהדרגה לאולם הגדול של בית תמונע – ושם מתקיים דואט מחול מרגש, "אינקובטור" שמו, בין אישה נוטה ליפול, (הרקדנית שיר חכם) ומי שנראית כבתה או אחותה (הרקדנית מורן אברג`יל), נוכח עיניהם של עירד מצליח בקצה אחד של המשטח ושל דן רייזנר, שאיננו רקדן אך יש לו נוכחות מסקרנת. מערכת היחסים בין שתי הנשים מתבטאת בכוריאוגרפיה נקייה מאוד של מצליח, שבה המבע החולם של האחת ונפילותיה החוזרות נעצרים בגופה של האחרת. השתיים יוצרות הוויה חידתית, המתרחשת בעולם הזיכרונות המקוטע של היוצר.

משם עובר הקהל אל אולם הסייקל של התיאטרון וצופה במחול סולו מרשים, "בתוכי", בביצועה המושלם של אמרי רגש חומש. הפעם היא כבר אינה לבושה באותה שמלה לבנה שלבשה במיצג הפותח, אלא בבגד ארגמני. החידה היצירתית נמשכת גם במעבר המעוצב כמנהרה לבנה בוהקת, המוליך דרך חדר האמנים אל אולם האמפי שבו מתרחש אירוע-מחול מורכב מאוד, "פוטו", שבמהלכו חוזר דן רייזנר ומביא עמו גוש חימר גדול, פורס אותו, עוטף את מצליח בשכבות, ואף יוצר פסלון קטן של איש החול. בתוך כך עורכים הרקדנים שולחן לסעודת-חג שאיננה מתגשמת, והפירורים שלה מייצגים את אותם זיכרונות ילדות ושברי חלומות שמהם שאב מצליח את השראתו ליצירה כולה.

ירון אריה עיצב את התלבושות לכל חלקי המופע, את החללים השונים עצבו מארק דונדה ודינה גופשטיין, וניצן כהן עיצב למופע את התאורה המיוחדת בסיועה של נטע קורן.

זהו מופע ייחודי, התואם היטב את מתחם היצירתיות של תיאטרון תמונע שבו אדם, חלל, ועיצוב חוברים יחד.

לפרטים נוספים