קולנוע - אביב מתעורר בלונדון

הביקור בלונדון הפעם היה קצר, לא מתוכנן וכלל הספק מזערי של שתי הצגות הרצה בתיאטרון הלאומי ונאום רברבני של טוני בלייר המסיים בקיץ את כהונתו כראש ממשלת בריטניה

בלייר אמר את המילה "תרבות"

הנאום שנשא טוני בלייר בגלריית-טייט החדשה, כלל לראשונה (כך ציינו כאן המומחים) את המילה תרבות. המילה אמנויות מוכרת יותר בנאומי הלייבור החדש מאז הניצחון הסוחף לפני עשור. בכל מקרה, אנשי התרבות והאמנות חייכו בסלחנות נוכח התרברבותו של בלייר שנועדה להציל משהו מיוקרתו.

לא כולם סלחנים, גם חריקת שיניים לוותה את הדיווחים על הנאום הארוך ביותר אי-פעם שנשא ראש ממשלה בריטי. לפחות בכך, הם אומרים לי, בלייר ייכנס להיסטוריה, או לספר גינס.

אבל מעולם לא היה מצב האמנויות והתרבות טוב יותר ממה שהלייבור עשה בעשור האחרון. כמובן שהמספרים המוכיחים את הטענה זרמו בקלילות רבה. כי הנאום עסק בכלכלה, במסחר, בתיירות, בהכנסות – כי האידיאולוגיה הבלייריאנית על התרבות היא שזו נועדה לשרת מטרות פוליטיות, חברתיות, כלכליות וסטטיסטיקות.

אבל האמת היא, באמת, שמנקודת מבט של אנשי תרבות כאן, הבעיות הן יותר בתחום הכלכלי, ובמילים מפורשות בתקציבי התמיכה. נושא מוכר וחביב כמעט בכל מקום שבו יש עדיין עניין ביצירה התרבותית כערך בפני עצמו. לא כמחולל תיירות, לא כנזם זהב בחוטמו של שלטון רעוע, לא כאמצעי לשום מטרה מלבד התרבות עצמה.

על רקע זה אפשר לבחון את היצע אמנויות הבמה, המוזיקה והאמנות הפלסטית בקנאה גלויה. בלייר יכול להתגאות במה שיש, לא משום שעשה למענו אלא חרף מה שלא עשה. החיוניות היצירתית בלונדון שרדה מלחמות, משברים כלכליים וניהוליים, חילופי שלטון ואפילו את דעיכת מעמד המלוכה. אפשר לומר כי התרבות והאמנות היא כנראה הביטוי האחרון של האימפריה שהייתה אי-פעם בריטניה הגדולה.

מעגל הגיר הקווקזי תחת בליץ מוזיקלי

שתי הצגות חדשות ראיתי בשלבי ההרצה שלהן בתיאטרון הלאומי. "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט (שחוץ משקספיר וצ`כוב הוא המחזאי הקלאסי האהוב כאן) ו "Attempts On Her Life" (= ניסויים/ איומים על חייה) מאת מרטין קרימפ (שמחזהו "אכזר ורחום" הועלה לא מכבר בהבימה). שתיהן הצגות בעלות עוצמה בימתית מיוחדת – המציגות זן חדש של אמנות המשחק – שחקנים שהם מוזיקאים, ולהפך, ושולטים בכל רזי הטכנולוגיות הבימתיות.

בגרסה הצעירה למעגל הגיר הקווקזי של קבוצת פילטר, המתארחת בתיאטרון הלאומי , השחקנים משחקים בכל מיני חפצים, מיקרופונים, כלי נגינה שונים ומשונים כדי ליצור פס-קול חי של אפקטים ומוזיקה, המשתלטים עד לעייפה על המחזה, וברגעים רבים נראה שהכל נעשה כדי להדגים אלו אפקטים ניתן להשיג משחקנים כאשר אין להם טקסט.

רק במערכה השנייה, בתמונת המשפט, מפנה הבמאי שון הולמס את הדרך לטובת אמנות המשחק המוכרת והטובה, ובמיוחד בדיאלוג הנסער בין אצדק (הארכי-שיכור הכפרי שנהיה שופט לעת מצוא) לבין גרושה (נערת המטבח שהצילה תינוק, גידלה אותו תחת פגזים ומסרבת להחזירו לאמו ה"אצילה" שברחה מפני המהפכנים ושכחה אותו). ברכט בכל זאת ידע משהו על תיאטרון, והתמונה הזאת החזירה אותי לחוויית המפגשים הלא נשכחים בין זהרירה חריפאי וחיים טופול, בבימויו של יוסף מילוא בתיאטרון חיפה ב-1962 ושל יונה אליאן ויוסי בנאי בבימויו של עומרי ניצן בהבימה ב-1987.

שימוש מוקצן בטכנולוגיה

אבל מה שעשו השחקנים הצעירים עם ברכט באולם קוטסלו הקטן היה כאין וכאפס לעומת מה שנדרש מקבוצת השחקנים שאספה הבמאית קייטי מיטשל להצגת Attempts On Her Life ("איומים/ ניסיונות על חייה") באולם הליטלטון שבבית התיאטרון ליד גשר ווטרלו.

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון הרויאל קורט שבכיכר סלואן לפני עשר שנים בדיוק, ערב תבוסת השמרנים וג`ון מייג`ור ללייבור החדש וטוני בלייר. המתואר במחזה מתייחס לעשור שקדם לאירוע הזה – שנות שלטונם האחרונות של תאצ`ר ושל מייג`ור – והגרסה הנוכחית מעניקה למתרחש בו אקטואליה מוכרת מימינו אלה באמצעות השימוש המוקצן בטכנולוגיה מודרנית של מצלמות וידיאו מסוגים שונים הממלאות את הבמה יחד עם פנסי תאורה ניידים, כלי נגינה, מסך וידיאו ענק, ועוד אמצעים המעניקים לכל ההצגה דימוי של אולפן טלוויזיה, או של תוכנית ריאליטי מציצנית בת זמננו.

השחקנים הם פועלי הבמה, הנגנים, המלבישים, המאפרים. המאבק העיקרי שלהם הנאבקים כנגד הזמן ועם טקסטים שונים – סיפוריים בדרך כלל, פה ושם פיוטיים, דיאלוגים וקטעי "מקהלה" מדברת. הרבה הומור אנגלי והלצות.

אין במחזה תפקידים מוגדרים, אך יש דמות ששמה אן (שמייצגות אותה לסירוגין כל מהשחקניות שבלהקה) שיכולה להתפרש כמשל לבריטניה. המחזה מנסה לתאר אותה, או אולי את המאמצים להרוס אותה, ואף מעבר לכך, בוחן את מידת שותפותה שלה באלימות המאיימת עליה. התמונה החברתית ברורה והרקע הפוליטית נרמז. יש רגעים דרמטיים ואנושיים, והרבה מאוד אפקטים טכניים ומוזיקליים.

ראיתי את הצגת ההרצה הראשונה, ולפני תחילתה התנצלה הבמאית בפני הקהל כי עדיין לא הושלמה המלאכה, ולא ברור אם כל הטכנולוגיה תפעל כמתוכנן, ועל כן היא מבקשת מראש את סליחת הקהל שקנה כרטיסים (במחיר מוזל) ולמעשה ישתתף בחזרה כללית פתוחה. נבין את מי שירצה ללכת במהלך ההצגה, היא אמרה, אבל בבקשה עשו זאת רק במהלך הפסקות שיידרשו לתיקון הבעיות העלולות לצוץ. הקהל כבר נהנה מהרעיון, ומישהו לידי אמר שכדאי שהיא תעשה את ה"מספר" הזה לפני כל הצגה. מיד אחריה דיבר גם המנכ"ל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון הלאומי שהביע הערכה לנכונותה של הבמאית לקיים את ההצגה למרות כל הבעיות.

ההצגה בנויה במתכונת המזכירה את הצגותיה נפלאות של רות קנר ("גילוי אליהו", "איימוס", פרויקט שכונת נורדייה ו"אצל הים") אך מרחיקה לכת בשעבוד המשחק (המצוין בדרך כלל) למערכת הטכנולוגית המשוכללת. וכאשר הסתיימה ההצגה בתום 110 דקות, ללא שום תקלה וללא שום הפסקה, הקהל עמד על רגליו בהתלהבות.