סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2024 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
כתבה
 
מאת: יוסי שיפמן סיכום תחרות רובינשטיין
 

 
 
יוסי שיפמן ליווה את התחרות מיומה הראשון, שלב אחרי שלב. יומן  התחרות שבה זכה דניל טריפונוב הרוסי, חביב הקהל והשופטים כאחד, במקום הראשון  ובוריס גילטבורג מישראל הגיע למקום השני


השפעת הריאליטי
 
 זה עניין של "באזזזז" רציני. אין ספק שגם מעוז השמרנות הקלאסית, תחרות פסנתרנים נתון להשפעות  של  "כוכב נולד". לעוצמת המדיה יש משקל ונוכחות. מישהי שבאה מעולם תכניות הריאליטי למיניהן אמרה לי לאחר צפייה בשלב הסופי ששודר במקביל בארבעה ערוצי שידור, "זהו, אלה הפרסים, 3,000 דולר, 10,000 והפרס הגדול 25,000?"
 
ייתכן שבעתיד הלא רחוק, חוקי המשחק בתחרויות הפסנתר ייראו כמו "כוכב נולד" או כמו "אמריקן איידול", עם פרסים הרבה יותר משמעותיים, ועם קהל מאזינים וצופים בינלאומי שיכריע גורלות וחבר שופטים מקצועי שיוכל להמליץ על כיוון וישאיר את הבחירה הסופית בידי המוני מסמסי המסרונים. הכיסוי התקשורתי, שיטת השידור בה נקט הערוץ הראשון, גיוס פרשנים מעולמות מוזיקה שונים לצורך כיסוי התחרות בתחנות רדיו שונות, כל אלה מצביעים על הכיוון הפופולרי. בינתיים זה עוד לא קורה.
 
דבר אחד כן קרה, אולי כתוצאה מחשש לאובדן פופולריות ורייטינג. האפשרות שחבר שופטים יחליט שאין ולו מתמודד אחד שראוי לפרס הראשון הפכה לבלתי אפשרית על פי התקנון. החל מתחרות זו נקבע שכל הפרסים יחולקו, אלא אם כן "חבר השופטים יחליט פה אחד על אי הענקת פרס אחד או יותר". אבל הסיכוי לכך ש-12 שופטים יגיעו להחלטה כזו שואף לאפס. מן הסתם נולדה ההחלטה מן ההתחייבויות של התחרות לספק זוכים לאירועי מוזיקה בישראל ובעולם. הרבה יותר מסובך להודיע לבעלי סדרות קונצרטים ש"לצערנו אין זוכה".
 
המועמדים וצבא המתנדבים
 
אין כל ספק שתחרות רובינשטיין היא ההישג הגדול ביותר בתחום תחרויות המוזיקה הבינלאומיות בישראל. תחרות שמסעירה  את ישראל, בעיקר את תל-אביב אחת לשלוש שנים.

לתחרות הנוכחית נבחרות 34 מועמדים, אחד מהם, וואנג פוהאן, פסנתרן, מלחין ומנצח, שזכה בפרסים בתחרויות בינלאומיות חשובות והופיע בישראל, כסולן עם כמה מהתזמורת החשובות וכאן באירועים בחסות אגודת רובינשטיין. ואולם וואנג פוהאן – שגם שינה את שמו בשנים האחרונות – לא הגיע לשלב הפתיחה.
 
התחרות יצאה לדרך לפני פחות מעשרים ימים, בהגרלה שבה כל משתתף שעלה בגורל יכול היה לקבוע לעצמו את מיקומו בסדר הנגינה (סדר שאינו משתנה עד לשלב האחרון). תהליך הבחירה העצמית, לכאורה של מיקום הנגינה הוא צעד אחד במערך הפיכת התחרות לפסטיבל התחרות על שמו של ארתור רובינשטיין. באותו מעמד הודיעו השופטים למתחרים שהם יכולים להחליט על פי תגובת הקהל אם ברצונם להוסיף ולנגן קטע נוסף הדרן, אבל זו החלטה שלהם. חוקי התחרות מאפשרים להם להוסיף קטע של כמה דקות כראות עיניהם. 

אלכס-תמיר-יחצ.jpg
אלכס תמיר (צילום: מקסים ריידר)


באותו מעמד מזהים המתחרים את צבא המתנדבים העומד לרשותם, צבא של נהגים, אנשים הנותנים כתף, מסייעים בבחירת מקומות לנגינה (אגב בכל חדר בחדרי המלון שאירח את המתחרים עמד לרשותם פסנתר). הקהל פוגש את המתנדבים בתפקידים שונים, מוכרי תכניות, מוכרי כרטיסים, מארגני קבלות פנים, ועוד כהנה וכהנה תפקידים, שמעבר למילוי תפקידים נחוצים ביותר בתחרות, מסייעים להפצת סיפור התחרות בציבור.
 
הידיים הרצות על הקלידים
 
הקרב האמיתי מתחיל למחרת בבוקר, למתחרים נאמר מראש שבישראל, שלא כמו במקומות אחרים כבר בשלב הראשון הם ינגנו לפני אולמות מלאים. הקהל המונה, בין היתר הרבה מאוד מורים ומורות לפסנתר המגיעים מן הקונסרבטוריונים והאקדמיות למוזיקה לפולחן הקלידים השחורים לבנים למילוי מצברים.
 
בשונה מקונצרט רגיל התחרות מחדדת את ההקשבה לכיוונים של מי ימשיך ומי לא. כאן לא מדובר בניקוד הדומה לתחרויות ספורט, יש מעשה אמנותי שאת אמות המידה להיותו איכותי יותר או  איכותי פחות. האולם במוזיאון תל-אביב, שהוא למעשה הזירה הקשה ביותר בתחרות: פסנתרן אחד בנגינה סולנית של כשלושת רבעי שעה צריך להוכיח לשופטים שהוא הראוי לעלות לשלב הבא.
 
אחד החידושים המפליגים השנה היה בצילום טלוויזיה קבוע של ידי הפסנתרן והקרנתם על מסך שניצב על הבמה, בעיקר לטובתם של יושבי האגף הימני באולם, המרוחק מידי הפסנתרנים. מן הניסיון שהצטבר ימי התחרות אני יכול להעיד שהשיטה החדשה יוצרת ריכוז כפול, יש קסם לא מבוטל בהתבוננות בידיים הרצות על הקלידים, אבל ברגע שנשבית בקסמי הצד המכאני של הנגינה, אתה שוכח שלפסנתרן יש גם ראש ופנים ואלו מלמדים על הלך רוחו, ואולי הם מיטיבים להשלים את החוויה האקוסטית. כך למשל קשה להתעלם מפניו המיוסרות של זוכה התחרות דניל  טריפונוב, בעיקר כשהוא מנגן שופן. 
 
אלא שמי שהיה מופקד על הצילום מדי פעם קיבל אספירציות של בימוי והעלה את העדשה לפניו של המתחרה או הוריד אותה והראה לנו ידיים מיוזעות ועצבניות הנוחתות לצורך ניגוב קל על המכנסיים. לטעמי זה מעבר לתפקידה של המצלמה, גם כך כאמור, אנחנו המאזינים צריכים למצוא את נקודת האיזון שלנו בין הצפייה וההאזנה.
 
הקהל נושם עם המתחרים
 
לעצם העניין. בשלב הראשון והשני שמעו, מי שנכחו בכל הקונצרטים, 49 רסיטלים לפסנתר ברצפים של שלוש שעות ויותר בכל פעם. אשדות של צלילים הניגרים מן הפסנתרים. עצמות נקישה משתנות, מוזיקה דרמטית מוזיקה, רומנטית מוזיקה של פעם ועוד ועוד.
 
הקהל במוזיאון נושם יחד עם המתחרים, הוא מפרגן, אוהד, אוהב, חם, במוזיאון הקהל מתאפק וגם לא משתעל. הוא שומר על עיניים קרועות לרווחה וכאשר בטעות מישהו שכח לכבות את ה"סלולרי" טוב לו שיטמין את עיניו ברצפה ולא ייתקל במבטים הרצחניים של שכניו – בעיקר שכנותיו באולם.
 
את האוויר ברסיטלים ניתן לחתוך בסכין. האווירה הסכינאית משתנה ברגע מחיאות הכפיים. ובהפסקות. אז מתחילים הוויכוחים, נוצרים מחנות אוהדים, " איך את יכולה להשוות, הוא היה ממש משעמם",  אומרת גברת א' מורה לפסנתר לחברתה, פסנתרנית מקצועית, שנפגשות כאן – אחרי שנים רבות. "מעולם לא ראיתי תור כזה לשירותים". קובלת מאזינה אחרת מבאות הבית הקבועות של מוזיאון תל-אביב.
 
הנערצים הראשונים הם דווקא יוצאי הדופן. הפסנתרן המרוקני,  מרואן בן-עבדאללה, שבוחר לנגן בהופעתו הראשונה את יצירת החובה הישראלית (לבסוף הוא גם זכה עבור נגינה זו בפרס),  ומאתגר את השופטים ביצירה של ברטוק שאינם מכירים.
 
הפסנתרן הצעיר מגיאורגיה צוֹטנֶה צוֹצקַשווילי, תלמידו של זוכה העבר מאותה ארץ, אלכסנדר קורסנטיה, כובש את הקהל למן הרגע הראשון. פסנתרנית האמריקנית ממוצא איראני, שרה דָנֶשפּוֹר, מרגשת את הקהל.  אבל שלושתם אינם מגיעים לשלב הגמר. אבל עוד לפני הגמר ישנו השליש השני, עוד רסיטל ל-16מתוך ה-33 שהחלו בתחרות. כאן כבר מתחילים לרנן בקהל למה זה ולמה לא ההוא. "את יודעת מצוין" תגיד מאזינה, א' לחברתה "איך הוא (או היא) הצליחו להעפיל..."
 
אבל מי שקובע, הם השופטים, כולם פסנתרנים, חלקים זכו בעצמם בתחרויות חשובות בעבר וכיום הם בהרכבים שונים הם נפגשים מחדש פעם בתל-אביב, פעם בוורשה, פעם בבריסל, פעם בטקסס, פעם במוסקבה, מועדון שופטי תחרויות הפסנתר.
 
כשאתה מתבונן בהם משורות הקהל אתה שואל את עצמך אילו מיומנויות הם מפתחים כדי להיות ערים וקשובים לאורך הימים הארוכים. והאם לאחר שמתחרה ניגן ובחר לנגן קטע הדרן לבקשת הקהל, האם הבחירה עשויה להשפיע על הניקוד שהוא יקבל.
 
"לא!" מבטיל לי מפורשות, רוברט לוין, אחד השופטים בתחרות. "אנחנו יודעים לסנן החוצה את קטעי החובה ולהתעלם במידת הצורך מתוספות כאלה ואחרות". לוין, דרך אגב, מומחה גדול בתחום המוזיקה הקלאסית המוקדמת, פסנתרן ומורה מבוקש מאד בעולם, הוא היחיד בשורת השופטים שאינו מתנזר ממחוות יד, לעתים הוא נראה כמי שמניע את אצבעותיו יחד עם המתחרה בקטע כזה או אחר. השאר שומרים על ארשת פנים עניינית.
 
היכל התרבות: טריפונוב מסתמן כחביב הקהל
 
לאחר השלב השני וגל האכזבות הנשמע מן הקהל, עם היוודע על הוצאתם של חביבי קהל נוספים מן המחזור, נותרו שישה. משמונה הנשים שבין המתחרים, לא נותרה אף אחת בשלב האחרון.
 
ששת הגברים שנותרו הם למעשה ה"פיינאליסטים". כולם בקהל המאזינים מפרגנים לבוריס גילטבורג, הישראלי. השישה מנגנים עם רביעיית אריאל חמישיות פסנתר ולעתים יש תחושה שהחמישייה אינה סוחבת את המתחרה למעלה אלא מאלצת אותו להתאים את נגינתו ולרדת מעט ברמה. הסוגיה הזאת נשמרת יומיים בלבד. מקום הזירה משתנה. אל ששת המתחרים האחרונים ובשמותיהם, טריפונוב, רשקובסקי ומוטוזקין מרוסיה, זובר מארה"ב, פוקומה מיפן, וגילטבורג מישראל.   

 
רובינשטיין-ענק2.jpg
דניל טריפונוב (תמונת יח"צ)


בהיכל התרבות מתקיימים עוד שני מקצים, הראשון עם הקאמרטה הישראלית. יצירות של מוצרט וקונצ'רטות מוקדמים של בטהובן. הקאמרטה, ואלפי המאזינים בהיכל התרבות כבר מייצרים אווירת שגרה. לא בתוכן אלא ברעש, בשיעולים שבין הפרקים, וגם ביחסם של התזמורת ושל המנצח אל המתחרים. קר, ענייני וללא התחשבות בכך שמדובר במתחרים.
 
לעתים, כמו בקונצ'רטות עם הרביעייה, נראה שהתזמורת אינה מסייעת למתחרה אלא הוא צריך להתגבר גם עליה כעל מהמורה מיותרת במירוץ המכשולים. כאן מצטרף לתחרות אלמנט  נוסף - תחרות חביב הקהל. הקהל מתבקש להצביע על חביבו שיזכה בפרס, גם אם השופטים יחליטו אחרת.
 
באוויר ובין המאזינים הנאמנים יש רוב כמעט מוחלט למועמד הרוסי הצעיר בן ה-20, דניל טריפונוב, שזכה לפני חדשים ספורים בפרס רביעי בתחרות שופן בוורשה וכבר היה בישראל ולמד כאן בהדרכת דמיטרי בשקירוב ועמנואל קרסובסקי.
 
טריפונוב במקום הראשון, גילטבורג בשני
 
עוד יום חולף. את הקאמרטה מחליפה התזמורת הפילהרמונית הישראלית, את אבנר בירון על דוכן המנצחים מחליף אשר פיש, מנצח שהוא גם פסנתרן  שמפגין רגישות, לכל מתחרה, מנסה להיות איתו עוד למן הרגע שהוא מלווה אותו למרכז הבמה וכמובן לאורך כל הנגינה. התוצאה מורגשת. להנאתם של כל הנוכחים שופטים וקהל כאחד כל אחד מששת המתחרים מנגן יצירה שונה מזו של שותפיו לגמר התחרות. הקהל מקבל שש יצירות שונות.
 
המחנות מתלכדים סביב שני שמות. בהובלה טריפונוב, וזובר האמריקני, הראשון בעל אמירה אישית, נוכחות מורגשת, האחר מבושל יותר, שקול, מדוד. רבים מוכנים ודווקא בשל יישוב הדעת הזה להניח שהוא האמריקני יזכה אולי במקום השני.
 
המירוץ מסתיים. הטקס מתחיל ובתוכו ראוי לציון רק דובר אחד, שחקן הקולנוע ג'והן רובינשטיין, בנו של הפסנתרן ארתור רובינשטיין, עולה לומר מלים ספורות עליו ועל אביו והוא אומר במלים פשוטות: "אני שמח שעוד הצלחתי להגיע לאולם הזה שבו ביקרתי פעמים רבות בצעירותי, לפני השיפוץ (אחרי השיפוץ כבר לא יהיה לו במה להיזכר, ככל הנראה גם ליתר הצופים והמאזינים הקבועים של האולם).
 
בשל ההמתנה אומר לי אחד הצרכנים הקבועים של המוזיקה הקלאסית. "הם לא יעזו לתת את הפרס למישהו אחר חוץ מטריפונוב. הקהל לא ייתן להם לצאת מכאן בחיים" . הדברים נאמרים ברוח טובה, אבל זהו בדיוק העניין שהתחרות מוציאה מאתנו תכונות שאולי לא היינו מתגאים בקיומן בימים אחרים. 
 
רובינשטיין-ענק1.jpg
מימין לשמאל אשר פיש ודניל (יח"צ)

בטקס עשוי היטב, אם כי ארוך ומשמים, מתגלה שבאשר לזוכה העיקרי בפרס היו הקהל והשופטים תמימי דעים, דניל טריפונוב הוא האיש. הפרסים האחרים כבר לא תאמו את הציפיות של הקהל בייחוד הגעתו של זובר האמריקני למקום הרביעי.
 
יתר התוצאות משאירות את הקהל אדיש. גילטבורג הישראלי שני, רשקובסקי רביעי, מוטוזקין חמישי ופוקומה שישי. טריפונוב לוקח את הפרס הראשון, את פרס חביב הקהל, את הפרס על נגינת שופן מצטיינת, ואת הפרס על נגינה קאמרית מצטיינת בסך הכל ארנקו תופח ב-33,000 דולרים.
 
גילטבורג הישראלי זוכה הפרס השני זוכה גם בפרס ביצוע הקונצ'רטו הטוב ביותר ובפרס עידוד לישראלי מצטיין וזוכה בסך הכל ב-22,000 דולרים. היתר בפרסים שונים. קטנים יותר. הזוכים בפרסים הראשונים נשארים בינתיים בארץ ומנגנים כל השבוע במקומות שונים מחיפה שבצפון ועד אשדוד, ירושלים ובאר שבע. דניל טריפונוב יגיע בסתיו לביקור נוסף כדי לנגן כסולן בסדרת קונצרטים של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.   
 
"תל-אביב היא המקום האידאלי"
 
את התחרות מסכם אולריך גרהרץ, אחד מהאנשים הבכירים של יצרנית הפסנתרים מס' 1 בעולם חברת "סטייונוויי" , שדאג שפסנתרי החברה על הבמות השונות יהיו דרוכים ובמיטבם לקראת כל מתחרה.
 
גרהרץ מלווה תחרויות רבות באירופה ובאיים הבריטיים ואומר שכאן בתל-אביב התנאים הם מעולים, אם אני משווה לאולמות אחרים בעולם, הרי שגם האולם (רקנאטי)  במוזיאון תל-אביב וגם היכל התרבות בתל-אביב הם אולמות אידיאליים. אבל לתנאים אלה אני חייב להוסיף את האווירה. הקהל, החום ובכלל תל-אביב זה הרי "ה"מקום", מזג האוויר, האוכל, התושבים, את האמת הזאת יודעים כבר בכל אירופה. זה המקום האידאלי.
 
אישית, אני מרוצה מן הזוכה בפרס הראשון טריפונוב היה אכן המועמד הנועז והראוי. על מיקום האחרים אפשר להתווכח. חבל שבפרס "חביב הקהל" לא מתחילים כשעדיין יש צי מתחרים גדול ותנאי ההאזנה שואפים לאידיאל.. הפרס הגדול, לנו המטפחים, המעודדים, הוא שם בינלאומי גדול שייצא מן התחרות הזו ויזניק את התחרות למדרג העליון.
     
 
תחרות רובינשטיין הבינלאומית לפסנתר 2011 התקיימה בין התאריכים 28-10 במאי במוזיאון תל-אביב ובהיכל התרבות.


למועדי מופעים >

29/05/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. קלאסיקה נפלאה בישראל
מיכל , רמת ישי (29/05/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע