וגנר עם תעודת כשרות
 
בסוף הקונצרט רעם האולם ממחיאות כפיים. הסולנים, חמשה זמרים וקריין, וכמובן המנצח שבו ונענו לקהל ועלו לקידה ולעוד קידה ולעוד קידה.
 
ניסיתי להבין מהו הדחף העצום של קהל האלפים להריע באורח כה נמרץ ליצירה של ארנולד שנברג, מלחין ששמו בלבד נחשב בישראל ל"רעל קופות", ומנהלי תזמורות נוהגים להרחיק אותו מלוחות העבודה, ומן ההיצע ללקוחות, מדי פעם יש הבהוב שנברגי באחד הגופים ואז ברור לכל שתפוסת האולם תהיה חלקי  ואפילו פחות מזה. יתרה מזאת יצירה של שנברג שרובו הגדול של הקהל לא הכיר, לא שמע  בעבר?
 
מה שתפס את האנשים המתלהבים היה הגודל, עוצמת המוזיקה, הנוכחות הווקאלית ועל כל אלה עוד יורחב. במלים אחרות הקהל טבל במוזיקה ברוח וגנר, אלא שהפעם לא היה חשש מלטבול עם שרץ ביד. הפעם המוזיקה ברוחו של וגנר היא מתוצרת קולמוס יהודי. מלחין יהודי, שברח מן הצורר הנאצי והגיע עד להוליווד. מלחין יהודי שאפילו נבחר לנשיא כבוד של האקדמיה למוזיקה בתל אביב, במלים אחרות ולמהדרין קהל התזמורת שמע "וגנר עם הכשר של הבד"צ" ומאוד אהב את מה שהוא שמע.
 
"שירי גורה" היא יצירה מוזיקלית על פי הפואמה של המשורר הדני ינס פטר יקובסֶן. הסיפור הוא סיפור אהבתם של המלך ולדמָר ואהובתו טובֶה, הוא בונה לה טירה, שעתידה להיות קן האוהבים שלו. אלא שאהבה חדשה זו היתיה לצנינים בעיני אשתו המלכה הדנית הדוויג והיא שולחת את מאהבה לשים קץ לחיי טובה. המלך המגלה את אהובתו המתה מקלל שם שמים וממיט על עצמו קללה בשל מעשהו הנמהר. בחלק האחרון של הסיפור אנו עדים למרדף רוחות הרפאים של המלך ושל חייליו, ובנוסף לו מרדף המוחה את העבר האפל ומביא תחתיו זריחה אלוהית.
 
שנברג החל להלחין את היצירה כמחזור שירים אינטימי לשני זמרים ופסנתר. בהשפעת אלכסנדר זמלינסקי הרחיב שנברג את היריעה המוזיקלית ויצר על פי אותו טקסט, יצירת ענק שבה משמשים יחיד מחזור השירים הראשוני, קנטטה ואורטוריה בממדים חסרי תקדים, תזמורת מוגדלת כשכל קבוצת כלים מקבלת חיזוק, אך בנוסף להגדלה הפרטנית עולים על במת התזמורת המול כלי נקישה מקהלה של מאות זמרים, חמשה זמרים וקריין.  

התזמורת הפילהרמונית הישראלית (צילום: יוסי זליגר)

תהליך הכתיבה גם הוא לא היה פשוט. הוא החל בהלחנה בעידן ההלחנה הראשון שלו העידן הפוסט רומנטי. בינתיים הוא עצמו היה למלחין חדש, מקים האסכולה הווינאית השנייה, מחבר יצירות מאופקות, קטנות ממדים, דקות גזרה ותפורות לפי תפיסה טונאלית אחרת. סולם הצלילים שלו השתנה. כל זה לא היה רלוונטי לעניינו, אילו השלים את "שירי גורה" בעידן הראשוני. אבל תהליך התיזמור השתהה. שנברג המלחין "החדש" (לכאורה) ניגש אל היצירה ה"ישנה" שלו ותזמר אותה ברוחו של שנברג ה"ישן". עובדה שעדיין מעוררות שאלות ותמיהות אצל מאזיניו, בכללם מי שמלאו את מושבי היכל התרבות בתל אביב בליל אמש.
 
מן האמור כבר ברור שבמת היכל התרבות, בתל אביב, שבועות ספורים לפני שיעלה עליה גרזן המשפצים, החזיקה בערבים אלו את גוף המבצעים הגדול ביותר שנראה שם אי פעם בקונצרט סימפוני (גדול אף משתי תזמורות שאיישו את הבמה ביחד).
 
גוף הנגנים היה כה גדול עד שבאורח נדיר הוגברו קולותיהם של הזמרים כך שיוכלו להתמודד כשווים עם מסת הצליל האינסטרומנטלי. רמת האיזון בין ההגברה לצליל הטבעי הייתה יותר מסבירה, אלא שבכל זאת עלתה השאלה מה עשה שנברג בעת ביצוע הבכורה ומה עשו ממשיכיו, לפני שהיו אמצעי ההגברה האלקטרוניים, איך הם, באמצעים טבעיים בלבד, הגיעו לאיזון? 
 
ים צלילים מפורק לאגמים קטנים

ולעצם היצירה. התזמורת הפילהרמונית הישראלית אכן חגגה אמש, ובראשה חגג מנהלה המוזיקלי שבחר לעצמו את היצירה הזאת כמתנת יום הולדת (בסוף החודש ימלאו לו שבעים וחמש), כדי להראות לכולם מהי אמנות הניצוח.
 
השליטה של אדם אחד במכונה הענקית הזאת, כאמור מאות נגנים ומאות זמרים כאשר שנברג מרשה לעצמו לפרק את ים הצלילים הזה לאגמים קטנים ואגמים קטנים עוד יותר. כלומר, לא כל 18 הכינורות הראשונים למשל, מנגנים את אותם התווים בה בעת. הוא מחלק את קבוצת הכינורות הראשונים לתת קבוצות, כך בכלים האחרים וכך גם במקהלה. את יותר ממאה הגברים ששרו במקהלה הוא מפרק לארבע מקהלות שונות, השרות ביחד. היצירה נעה בין צונאמי צלילי לאדוות ים קטנות. אתה המאזין,  צריך לתת לעצמך פשוט להיסחף. 

התזמורת הפילהרמונית הישראלית (צילום: יוסי זליגר)

שנברג מציע בסוף היצירה חוף מבטחים מז'ורי נאמן, מאוד שונה מיצירותיו המאוחרות יותר. התזמורת ידעה לכוון לדקויות  ולעידון כמו גם למטחי רעש מוזמנים. כמוהם גם זמרי המקהלות - הפילהרמונית מפראג והמקהלה הישראלית על שם גארי ברתיני -  בעיקר הגברים שממלאים את תפקיד צבא הרפאים של המלך הדני ובסוף היצירה, עם הפתרון וההשלמה, מצטרפות גם הנשים – עשו עבודה מאוד מוצלחת. 

איתי טיראן מפתיע

בין הסולנים בלט הטנור השוודי ניקולס ביירלינג ריגרט בתפקיד שוטה המלך ששר את תפקידו כשחקן בלִוויית מחוות תיאטרוניות הולמות ולא מוגזמות. אלכסנדר צימבליוק הבס האוקראיני שר תפקיד קטן ומרשים דרמטית.
 
את ההתרגשות הגדולה סיפקו דניאלה דנשלאג, האלט הגרמניה בתפקיד יונת היער, המביאה את בשורת מותה של טובֶה, בריגוש סוחף. ג'ניפר וילסון הסופרן האמריקנית, פרטה בקלילות על מנעד הצלילים הגבוה בתפקיד טובֶה האהובה והטנור דניאל קירך הגרמני בתפקיד הקשה של המלך ולדמר. זהו תפקיד טנור גרמני מובהק הדורש הפקת צליל גדולה לאורך זמן וזאת תוך הפיכת המופנם למוחצן וזה עלה בידו ברובו של הערב.

איתי טיראן, ניקלס ביירלינג ריגרט, אלכסנדר ציבליוק (יח"צ)

הפתעה הייתה נוכחותו המרשימה של איתי טיראן בתפקיד הקריין. טיראן קרא בשפת המקור בגרמנית, תפקיד הכתוב בחריזה, ודורש הפקה קולית על סף ה"שפּרֶכגָזַאנג" (דיבור-שירה). טכניקה לא פשוטה, ששנברג היה בין מעצביה הבולטים וטיראן התגבר עליה, באיכות המבטא ובמוזיקליות. ראוי לציון  גם תרגומו של ישראל אובל, בעיקר בקטע האחרון המחורז בשפת המקור, שהוא מצא לו פתרונות הולמים ובעיקר קולחים בעברית. 
 
הפילהרמונית של "שירי גורה" הוכיחה שביצוע מעולה, הופך גם יצירה מורכבת וכלל לא פשוטה להאזנה ליצירה שהקהל הגדול – גם קהל בסדרה למנויים – יודע להעריך ולקבל.
 
ביצוע כזה של ליל אמש, גם חושף את היות היצירה ציון דרך ועם ההקשבה לה קל להבין את הזרמים המוזיקליים שהתפתחו לאורך המאה העשרים:  היצירות של מאהלר וריכרד שטראוס, בני תקופתו של שנברג, מצד אחד ומן הצד אחר: השורשים של המינימליזם של המלחינים האמריקניים ואפילו של הטונאליות החדשה של שלהי המאה  ותחילת המאה העשרים ואחת.
 
חשוב מזה,  התזמורת ברגעי חסד מזכירה לנו מהו הפוטנציאל שלה, שאותו היא לא ממהרת לממש לאורך העונה כולה. "שירי גורה" הוא תעודת כבוד ליזמה, למעוף ובעיקר לאיכות הניצוח והביצוע. חבל רק שלא נמצאה דרך לכבד את כל הנגנים הנוספים, חברי תזמורות אחרות או "פרי לאנסרים" שהתגייסו למלא את השורות, ולהזכיר את שמם בתכניית הקונצרט.         
 
  
התזמורת הפילהרמונית הישראלית: ארנולד שנברג: שירי גורה. מנצח: זובין מהטה.  13 ביולי 2011, היכל התרבות תל-אביב.