רבותי, ההיסטוריה חוזרת: שירי פלמ"ח. קומזיצים סביב מדורה. פעולות ליליות עלומות. שיחות הווי בוקעות מהמקלחת. גדרות תיל. רומן בין צבר יפה בלורית לפליטה מ"שם". ושחקנית אחת, שמזכירה עד געגוע שחקנית נערצת אחרת, שכבר איננה.

זה יקרה מחר, בצהרי שישי, בבית צבי, בהצגה החגיגית של "הוא הלך בשדות", קלאסיקת תש"ח המיתולוגית של משה שמיר, בביצוע תלמידי שנה ג', מחזור נ"א, עם מתן מישורי ונטלי סמי-פדאני בתפקידי אורי ומיקה, ועם הבמאית שלהם, איה שבא, בוגרת מחזור כ"ח, 1990.

מה כבר מעניין להביא שוב סיפור אהבה עם גיבור מת

קצת רקע. משה שמיר היה בן 26 בסך הכל כשהופיע ב-1947 רומן הביכורים שלו, "הוא הלך בשדות", שהפך עד מהרה לאחד הספרים המכוננים של דור הפלמ"ח. הבמאי יוסף מילוא עודד אותו לעבד את הרומן למחזה, לצורך העלאתו בתיאטרון הקאמרי.

בכורת ההצגה, במאי 1948, היתה הראשונה במדינת ישראל העצמאית. חנה מרון ועמנואל בן-עמוס כיכבו בתפקידי מיקה ואורי וחזרו אליהם עם חידוש ההצגה ב-1956. הבמאי שלה, מילוא, שב והעלה אותה כעבור עשור, הפעם בתיאטרון חיפה ועם שחקנים אחרים. שנה לאחר מכן, ב-1967', ביים מילוא את "הוא הלך בשדות" כסרטו היחיד, שבו הופיעו אסי דיין ואיריס יטבת בתפקידים הראשיים.

צפית בסרט?

"ראיתי קצת", משיבה שבא. "לא רציתי להיות מושפעת. עכשיו אראה כדי להשוות".

שבא, תמיד בתה של זהרירה חריפאי, זוכרת היטב כיצד נקלעה לראשונה לפסטיבל הנוסטלגיה הזה: "כשגרי בילו המנוח, המנהל הקודם של בית צבי, הציע לי לפני חמש שנים לביים את 'הוא הלך בשדות', ישר הגבתי ב'עוד פעם?' כזה ושאלתי מה כבר מעניין להביא שוב סיפור אהבה עם גיבור מת בסופו. אבל במחשבה שנייה תפסתי שחשוב להביא את הסיפור של דור הפלמ"ח שהקים את המדינה. חשוב שתלמידי בתי-ספר למשחק יתעסקו עם חומרים כאלה, בעוד שבתקופה שלי בבית צבי הדגש היה על מחזות מודרניים.

"הפעם, כשהמנהל הנוכחי, מיכה לבינסון, הציע לי לחזור אל המחזה, כבר לא חשבתי פעמיים. אני דור שני לאלה שמיוצגים בהצגה. אבא שלי (הסופר שלמה שבא) היה בהגנה, ואמא שלי היתה כפלמ"חניקית בין מייסדי קיבוץ יפתח בגליל והופיעה בצ'יזבטרון, הלהקה של הפלמ"ח. התלמידים שמציגים הם כבר בני הדור השלישי. להם חדש ההווי שבהצגה, והם צריכים להתמודד עם השפה של משה שמיר, שהיא כמו שירה, עם ביטויים כמו 'מוצנע בין אילנות'".

זה דרש מהם לשבור את השיניים?

"זה לא קרה, מה גם שכאשר היה מקום להקל עליהם, הקלתי. שחקן שבחלקו נפל לומר 'העירותי אותך', ניכר בו שהוא נהנה מכך. המלה חשובה לי. לכך אני רגילה מהבית. בבגרות היה לי ציון מאה בלשון".

כשהיו שחקנים שאיחרו, היא אפילו לא צייצה

עד אז נרתעה מלגרור את אמה המפורסמת אל הרפתקות הבימוי שלה. הפעם נגררה לכך, לדבריה, מכורח המציאות. בהצגה, המתרחשת בקיבוץ הדמיוני גת-העמקים בשני רובדי זמן והיא נפתחת ומסתיימת באזכרה ב-68', במלאות 20 שנה לנפילתו של אורי, עיקר ההתרחשות היא בימי הפלמ"ח ההם. כדי לתמרן בין הזמנים, נחוץ שחקן בתפקיד המספר, שבמחזה נקרא "אחד קיבוצניק".

"היתה לי בעיה", נזכרת שבא. "באתי אל גרי (בילו) ואמרתי לו שאין בין התלמידים הצעירים מי שיהיה מסוגל לשכנע בתפקיד הזה. 'אבל יש לך בבית!', הוא אמר בלי לחשוב הרבה. התקשרתי בזהירות אל אמא, שבמשך שנים לימדה בבית צבי וביימה שם הצגות, וסיפרתי לה במה מדובר. 'אני איתך!', היא הגיבה.

"באתי אליה והתיישבנו לנו במטבח, ליד תעודת השירות שלה מהפלמ"ח, המתנוססת במרכזו של קיר עם כל מיני דברים חשובים כאלה. שיכתבנו יחד את מונולוג הפתיחה, כדי שהיא תוכל להשמיע אותו בהצגה. היא היתה אמורה להופיע כאשה בת 80, כמעט כמו גילה דאז. היא חוזרת לקיבוץ שהקימה, התרחקה ממנו למשך זמן רב, עד כדי הרגשה של בוגדת – וסוגרת מעגל כשלרגל שנת ה-60 למדינה היא מחליטה לבוא לאזכרה של אורי.

"עם אמא התחברנו לתש"ח. היא הביאה את שאול ביבר, שסיפר על התקופה וניגן לפני התלמידים במפוחית. לעידו מנור, המנהל המוזיקלי של ההצגה, היא שרה משירי הצ'יזבטרון כדי שיהיו בפסקול של ההצגה. להשלמת התמונה, חיליק אורגל, מעצב התאורה הוותיק של ההצגה, הצליח להביא את השקפים של התפאורה המקורית של אריה נבון, מה שחיבר אותנו להצגה בתש"ח.

"שלושה חודשים היא השתתפה בחזרות עם התלמידים", נזכרת שבא. "הרבה פעמים היתה מגיעה לפניהם. כשהיו שחקנים שאיחרו, היא אפילו לא צייצה. לאחר חזרה לפני קהל, היא לא יכלה להמשיך מאחר שאז שהיא היתה עסוקה בהצגת 'תה', בבית ליסין. ואז לך תמצא מחליף ראוי. ומצאנו. מיכאל כפיר, ששיחק עם אמא בשנים הראשונות של תיאטרון חיפה, שיכנע עם כל הגובה שלו בדמות 'אחד קיבוצניק'".


הוא הלך בשדות (צילום: יוסי צבקר)

ובהפקה הנוכחית?

"כשאמא שמעה שמעלים שוב את ההצגה בבית צבי, היא הביעה רצון לשחק בה. 'אולי זה מה שיחזיר אותי לבמה', אמרה, אבל לא זכתה. ההצגה מוקדשת לה, ואני לקחתי על עצמי להיות 'אחת קיבוצניקית' במקומה".

הייתי מונעת ממנה את כל הלא נעים שבתיאטרון

כילדה, ספק אם חלמה להיות חיית תיאטרון. "באתי לשם הרבה, כי רציתי להיות עם אמא ולא כי התיאטרון עיניין אותי במיוחד", היא מודה. "אהבתי את האווירה שם, אבל לא זכור לי שבילדותי רציתי להיות שחקנית".

אמה, זהרירה, סיפרה דברים אחרים. כשריאיינתי אותה לראשונה, בקיץ 1976, כששיחקה את אולגה ב"שלוש אחיות" של צ'כוב, אמרה על בתה בת העשר: "כמו כל ילד שמזדהה מדי פעם עם הוריו, לפעמים היא אומרת שברצונה להיות בעתיד שחקנית. מצדי הייתי מוותרת על כך ומונעת ממנה את כל הלא נעים שבתיאטרון".

ואכן, חריפאי, בוגרת בית-הספר הדרמטי של הקאמרי, לא קיבלה את התהילה על מגש של כסף. "נכנסתי לקאמרי ב-1968 בדלת האחורית של 'בימת השחקנים'", סיפרה בזמנו. זאת, לאחר שנדדה בין במות שונות, לרבות זווית, הבימה ותיאטרון חיפה, שם הגיעה בשלהי 1962 לאחד משיאיה כגרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי". היא הוסיפה שאם היתה מתייצבת מולה שחקנית דקת גו, היו מעדיפים אותה על פניה. את זה רצתה למנוע מאיה שלה.

"מגיל שנתיים איה איתי בתיאטרון", העידה אז. "לראשונה היא ראתה אותי בהצגה 'שידוכין'. הייתי לבושה שם בשמלה גדולה שנראתה כמו עוגת תות ולראשי היתה פאה מצחיקה. כשראתה אותי לבושה רגיל בהצגה הבאה, אמרה שזה לא תיאטרון, אלא משהו כמו ברחוב".

"אמא היתה בית-הספר הטוב ביותר שלי לתיאטרון", אומרת שבא. "אחרי שסיימתי בגבורה את כיתה א' וכבר ידעתי לקרוא, הייתי מתכוננת איתה להצגות. החזקתי את הטקסט, והיא היתה חוזרת עליו שוב ושוב. אבא עשה את זה איתה פעם ונרדם. כשהבינה שממנו לא תבוא הישועה, פנתה אלי. וזה לא היה קל, כי אמא עם הפדנטיות שלה לא ויתרה על פסיק. זה נורא חיבר אותי אליה, אבל לא ממש לתיאטרון".

"אני משתדלת להגיע לתיאטרון כשעה לפני תחילת ההצגה ולא לעלות לבמה ישר מהחוץ", סיפרה בזמנו חריפאי. "איה נפגעת מכך. לא אחת ביקשה ממני לא ללכת לתיאטרון, או לא להיות יותר שחקנית. אני מסבירה שיכול להיווצר מצב שבו אשאר איתה כל הזמן בבית, ואז ספק אם אהיה אמא טובה".

פעם פתחה את הפריזר ואפילו בו מצאה ספרים

שבא, כך נראה, ניסתה להתרחק מהמסלול שכביכול הותווה לה. היא למדה במגמה ביולוגית, ולמרות קומתה הנמוכה יחסית, פירקה את המרץ בקבוצת הפועל תל-אביב. "הכדורסל היה החיים שלי", היא מציינת. בלהיטותה לספורט המשיכה את אמה, שאהבה מאוד שחייה.


הוא הלך בשדות (צילום: יוסי צבקר)

"גדלתי בבית מלא ספרים", מספרת שבא, בתו של סופר ועיתונאי. "היינו אומרים שאין אצלנו קירות חשופים, רק ספרים בכל מקום ומעליהם תמונות. הילדים שבאו אלי התפעלו מזה. זה נשאר איתי. כיום, כשאני נכנסת לאיזשהו בית, דבר ראשון אני מסתכלת אם יש ספרים ותמונות. את זה נורא ספגתי מאבא. עד כדי כך חיינו בין ספרים, שאמא סיפרה איך שפעם פתחה את הפריזר ואפילו בו מצאה ספרים. אבא הסביר לה שכך הוא הורג את העש שבהם.

"אבל לעומת הורי, אף פעם לא קראתי הרבה", היא מודה. "מה כן? תמיד הייתי חזקה בלשון, מקצוע שמאוד אהבתי והביא לי ציון מאה בבגרות. את זה הנחילו לי הורי. כילדה קטנה, כשאמא היתה עושה לי אמבטיה, היא היתה מתרגלת איתי גזר אחד, שני גזרים; מלפפון אחד, שני מלפפונים. זה עבר לילדים שלי".

חריפאי זכורה לא רק כשחקנית מעולה, אלא גם כקריינית שירה מחוננת וכשחקנית מזמרת מאז ימי הצ'יזבטרון, להקת בצל ירוק, שם זימרה על הפרוצה החלוצה והצגותיו של ברכט. ואיה? "כל החיים רציתי ללמוד פסנתר, אבל ההורים שלי רצו שאלמד גיטרה. זה אחד הדברים שלא הצטיינתי בהם, אבל בשבתות אהבתי ללוות את השירה של אמא בגיטרה. אני זוכרת קונצרט בקונסרבטוריון. הילדים עלו לבמה לנגן שם יצירות קלאסיות, ואילו אני גרמתי לאמא לעלות על הבמה ולשיר את 'אילו ציפורים', כשאני מלווה אותה בגיטרה בארבעה אקורדים. לא שעשיתי את זה בכישרון מיוחד, אבל רציתי אותה איתי".

בכל תפקיד שתרצי, יקבלו לפנייך בלונדינית עם מטר שבעים

כחיילת שירתה שבא במודיעין. "לא קיבלו אותי ללהקה צבאית וגם לניסן נתיב לא התקבלתי", היא מעידה. "אולי לא הייתי מספיק טובה. אמא לא ממש עודדה אותי. 'בכל תפקיד שתרצי, יקבלו לפנייך בלונדינית עם מטר שבעים גובה', היתה אומרת". אבל שבא החליטה לא לוותר. "אני, שאף פעם לא הייתי בחוג דרמטי, אמרתי לעצמי שאני חייבת לנסות, כדי שאחר כך לא אתחרט. אני חושבת שבתוכי תמיד רציתי ולא העזתי. עד שהתקבלתי לבית צבי".

שם היית כבר בטוחה שאת בדרך הנכונה.

"עד היום אני לא בטוחה. אמא לא דחפה אותי, אבל אף פעם היא לא אמרה לי שאני לא צריכה להיות שחקנית ושכדאי ללכת ללמוד רפואה".

שבא בוגרת מחזור 1990. בין הלומדים איתה היו אחרים שהותירו חותם, ביניהם הזמרת אמל מורקוס והשחקנית ליליאן ברטו, בני הזוג אדוה עדני ודוד קיגלר, רפי ויינשטוק שיככב בקרוב ב"צלילי המוזיקה" וגם מנהלי תיאטרון באר-שבע שמואל יפרח ורפי ניב.

הרזומה של שבא מלא וגדוש, ובכל זאת לא הפכה לידוענית. "עוד לא עפתי", מתוודה שבא, בגיל כמעט 47, לאחר הצגות רבות, סדרות טלוויזיה ועבודות דיבוב. די אם נציין שבקאמרי, שאליו נכנסה בעקבות אמה, היא משחקת מ-92' בלי שום תפקיד מרכזי. זה שנים היא מופיעה כחדרונית ב"עוץ לי גוץ לי", ובימים אלה היא משחקת כמחליפה בהצגות הוותיקות "קומדיה של טעויות" ו"משפחה חמה".

"במיוחד אני זוכרת את ההצגות ששיחקתי עם אמא, ב'בית העלים הכחולים' וב'הפלגות'. התיאטרון היה בשבילה הכל, הכל, כמו מקדש, לגמרי", שרוב הראיון שומרת על נימה מאופקת, אבל בהגיעה לאמה, היא נמסה. "מצד שני, היא היתה מאוד צנועה, בלי הקטע של ה'תראו אותי'. בעניין הזה יש לשחקנים צעירים הרבה מה ללמוד ממנה".

אי-אפשר היה לנחש עליה שהיא שחקנית

שבא מספרת שאמה נהגה לנתק את הטלפון לפני בכורות ולישון. בימים של הבכורה עצמה היתה קונה לשחקנים שלצדה מתנות קטנות, "תוך כדי השקעת מחשבה לגבי כל אחד מהם". לאחר פרמיירה היתה חוגגת עם השחקנים בתיאטרון או בבית של אחד מהם. "הרבה פעמים היא אירחה אצלנו, במיוחד עם סלט מאוד טעים שהיתה מכינה עם גבינה בולגרית. וגם עם דג מלוח. היא מאוד אהבה דג מלוח".


הוא הלך בשדות (צילום: יוסי צבקר)


זה כבר מזכיר את הצגות חנוך לוין שבהן הרבתה להשתתף.

"שניהם היו בני מזל קשת ואהבו דג מלוח. אבל כנראה לא רק. פעם, בתור לסביח, מישהו נעץ בי מבטים. הוא נראה לי מוכר מאיפשהו. פתאום תפסתי שזה רפאל, הבן של חנוך, שאותו לא ראיתי איזה 30 שנה. מרוב התרגשות זלגו לי דמעות אל תוך הסביח. באותו רגע עמדתי להתקשר לאמא ולספר לה את מי פגשתי. אז נזכרתי שאין כבר למי.
"בקשר ביניהם לא היו הרבה מלים", היא מוסיפה. "חנוך היה מוכר כמי שלא נהג להרבות בדיבורים, ואמא דיברה בעיקר על הבמה. מחוצה לה היא היתה שקטה עד שאי-אפשר היה לנחש עליה שהיא שחקנית. אם נפתחה, אז לאנשים שהכירה".

היה לה דימוי של אדם לא קל.

"כולנו לא קלים. אם חשבו את זה על אמא, הרי זה מפני שהיתה אדם ישיר, לא חנפן ולא מניפולטיבי. היא היתה מרשה לעצמה לומר מה שחשבה, בלי גינונים חברתיים מיותרים. היית צריך לראות איך בתיאטרון אהבו אותה, לא רק שחקנים, אלא גם הצוות שמאחורי הקלעים".

כולם הריעו לה לפני עשור כשזכתה בפרס ישראל.

"זה הדבר שאמא הכי רצתה בו, כמו שצפוי ממי שבאה ממקום של לא לראות כל דבר כמובן מאליו".

היה לה ספק לגבי המקום שלה?

"לך אולי לא היה ספק, אבל לה היו תמיד ספקות. לפני הזכייה, היא דיברה הרבה פעמים על הפרס. כשהגישו אותה כמועמדת והיא לא זכתה, היה לה קשה עם זה. כשהודיעו לה שזכתה, לא היתה מאושרת ממנה".


הוא הלך בשדות (צילום: יוסי צבקר)


ואז היא הלכה לשחק כמה שנים בבית ליסין, כשלא היה לה תפקיד ראוי בקאמרי.

"זה כבר סיפור אחר. הרי היא חזרה וכששיחקה בהצגת 'סוף טוב', התיאטרון כולו, ההנהלה והשחקנים, הקיפו אותה בחום ובאהבה".

כך גם משפחתה הקטנה. שבא ליוותה את אמה ברגעיה הקשים. "היה בינינו חיבור נורא-נורא חזק", היא מעידה. "כל שנה היינו נוסעות לראות הצגות בלונדון. הרצון לנסוע לשם לא עזב אותה גם כשחלתה. כשנראה היה שהשתפר המצב שלה, נסענו לשם בפעם האחרונה".

ההצגה "הוא הלך בשדות" תעלה ביום חמישי, 18 באפריל 2013, ב-20:30, וכן ב-19–27 באפריל 2013, בבית צבי, רמת גן באולם גרי בילו. כרטיס: 90 שקל. לפרטים: 03-5799290.