שואו סאטירי קורץ

זה לא אמור להפתיע, ובכל זאת שבעת הצעירים שלא מכבר סיימו את לימודי המשחק, השירה והתנועה  עושים בית ספר לרבים מחבריהם. הם יזמו, חיפשו, השקיעו מרץ ורעיונות והציבו לעצמם רף אמנותי, נכנסו בהתלהבות למרתף (צוותא) והנהרה המחוייכת על פני הקהל שיצא משם אמש מעידה כי זה הצליח.
 
טוב לדעת שגם עם חומרים כמו 16 פזמונים ולהיטים של מחזות זמר אפשר ליצור  שואו-סטירי הקורץ בעין גדולה ומצליף באהבה באמנות המחזמר והקברט המוזיקלי שהם אוהבים לא פחות מהצופים. גלעד קמחי ביים משחק כוריאוגרפי אמית.  כל רעיון וכל הבעה של השחקנים היו מורכבים במדויק מיכולות מוכחות – בתנועה, בזמרה ובהבעה – שצברו תנופה בזכות הכישרון להיות אנסמבל מבלי לאבד את המייחד כל אחד מהם.
 
קמחי גם אחראי לעיצוב המצוין של הבמה- בצירוף התאורה הצוחקת של אורי מורג - החל מתמונת הפתיחה המפתיעה וכלה בשימוש באביזרים, ובמיוחד הוא ראוי לברכה על התלבושות שלא פעם היו מפולפלות לא פחות מהפזמונים שליקט ממחזות זמר כמו "קברט", "קומפני", "גברתי הנאווה", "משחקי הפיג`מה", "מרי פופינס", "אופרה בגרוש" המוכרים יותר, ו"הצפרדעים" ו"ספאמלוט" המוכרים פחות, ופזמונים מפולפלים של טום לרר, שלא נס ליחו. 

אלה הוגשו בתרגומים ותיקים של אהוד מנור, דן אלמגור, שרגא פרידמן, קובי לוריא ופנינה אבני, ובעיקר תשעה תרגומים חדשים אקטואליים ומצליפים של דניאל אפרת, ובעיבודים מוזיקליים מוצלחים במיוחד של אורן אלדור, עם עיבוד-אורח של יוסי בן-נון, ובנגינתם השוצפת של שחק בורק, פסנתר, בועז-שר שלום, באס, דניאל דור, תופים, ואורן בן אבי בכלי נשיפה.
 
ובעיקר, זה מופע מלא חיים בזכות האנסמבל המרענן והמקסים שבו כנרת לימוני, טלי יהלומי, דקלה הדר, הילה ברייר, שגיא לוי, דניאל אפרת וגלעד קמחי מראים שאפשר לעשות הרבה, ביחד ולחוד, בצמדים, בשלישיות, ותמיד להיות מדויקים, לוהטים ומחייכים.
 
המופע נמשך ששים דקות, תמורה נאותה לציפייה. אילו הייתה באה אז ההפסקה, אין לי ספק שכולנו היינו חוזרים לששים דקות נוספות. כי  מה שנשאר בלב היה טעם של עוד.