קלאסי - בראוו לקליפה!

עידית הרמן ביימה בעקבות המוזיקה של סטרווינסקי יצירת מופת שהפיחה רוח נעורים בפילהרמונית

לא לכאן ולא לשם

יותר משנזקק תיאטרון קליפה לתזמורת כל שהיא נזקקה אתמול הפילהרמונית לתיאטרון קליפה. המחצית הראשונה של הערב הייתה רחוקה מלהלהיב. דווקא על הנייר הייתה הבטחת הלהבה חד-משמעית. בחירה בפתיחה לאופרה "לוסלן ולודמילה" של גלינקה כיצירה ראשונה בקונצרט מסמנת תרומה לכניסה שופעת וגועשת צליל שרק מגירה את המתח הבריא לקראת המשך הערב. אבל הברק היה חסר ותגובת הקהל בהתאם.

סדרת האקורדים הנודעת שפותחת את הקונצ`רטו מס` 2 לפסנתר של רחמנינוב מהווים גם הם סמן ברור להתרחשות האדירה שעתידה לסחוף את הפסנתרן הסולן, התזמורת ואותנו המאזינים אל פסגות צליל שרק הפרק הרגוע והמפויט ייתן לנו מנוח לזמן קצר עד לברק הגדול של הפרק המסיים. הפסנתרנית הצעירה אנה ויניצקאיה, לא שמעה על כל התכונות היפהפיות והמרגשות האלה. היא הייתה ממוקדת מטרה, לגמור את היצירה בדרך כזו או אחרת. היא לא רק גמרה את היצירה, היא אפילו גמרה עם היצירה. נגינה פושרת ששחררה להפסקה קהל בתחושה של"מה שמענו?" "זה לא זה וגם לא זה" או "לא לכאן וגם לא לשם", כך נראה ניסיון לתרגם תעודת בינוניות מובהקת מיידיש לעברית. אבל זה היה באמת ביצוע "כלומי".

עידית הרמן ביימה יצירת מופת

ואז, ילדים, אז הגיעה "קליפה". שמונה צעירים שהשתלטו על המרחב הקדמי של במת "היכל התרבות" עולים לבמה (בבגד, בעיצוב חמוטל צ`ולקובסקי ורומי קיסלו מבית הספר של רקפת לוי לעיצוב אמנויות הבמה): ראשיהם עטויים במעין כובעי ים ולגופם מעילים אחידים שמנכרים כל טיפה של זהות אישית.

שמונה שהם חבורת יצורים (בתכנייה כתוב "אנשים" אבל לא כל כך בטוח שהם אכן "אנשים" לא בשלב הראשון, לפחות) הרצים לעבר שני מישורי מתכת קעורים המונחים בימין הבמה ובשמאלה, רצים עד לראש המישור מתיישבים וגולשים כבמגלשה של מגרשי משחקים. מתוך אי סדר ראשוני בונה גם סטרווינסקי ב"פולחן האביב" שלו את תחילתו של ארגון חברתי. ארגון פראי שמקצביו יחידים במינם, שונים מכל מה שהיה מוכר לפניו. והשמינייה, כמוהו, מתחילה להתארגן, עוברת תהליך של חִברוּת. היצורים נעשים לחברה ובתוך החברה צץ מנהיג.

סטרווינסקי חילק את ה"פולחן" לשניים: חלק ראשון "הערצה האדמה" וחלק שני "הקרבן". אותה חברה שזה אך נולדה מתוך אוסף פרטים, מצליחה להפוך לחברה מאמינה בכוחו של טבע ובזכות הטבע לתבוע קרבנות, בינתיים לפחות אחד. "פולחן האביב" מוכר מאז נולד, לפני 94 שנים, במאות נוסחים מהם רבים ומפוארים (יצירותיהם של מוריס בז`אר או פינה באוש) מהם צנועים ומתומצתים (כמו זה של עמנואל גת), למשל (האזכורים הם מיעוט שבמיעוט שפשוט פורץ ראשון מתוך תור הזיכרונות של הכותב ותו לא).

עידית הרמן ביימה לא פחות מיצירת מופת. על תפאורה פונקציונלית של דמיטרי טולפנוב, (המגלשות, יריעת בד ענקית שמכסה אותן ויריעת בד אדומה המשתלשלת מתקרת ההיכל אל הבמה שהיא גם אש מדורת הקרבן וגם דמה של המועלית לעולה), תאורה מתוחכמת של אורי מורג ושימוש מבריק במעלית הבמה, נבנה הסיפור המקורי. דומה להפליא לסיפור המקורי של סטרווינסקי וניקולס רֶריך על חברה פרימיטיבית רוסית, המקבלת את פני האביב בהעלאת קרבן בדמותה של נערה צעירה.

הבימוי של הרמן אינו בורח מן הסיפור המקורי, הוא נותן לו משקל אחר. נאמנות הכוריאוגרפיה שלה למוזיקה של סטרווינסקי מפתיעה. היא יכלה בקלות לכיוון חדשני וליצור עבודת תיאטרון-מחול על פי המוזיקה או אודותיה ועדיין להגיע לעוצמה ולאפקטים הסיפוריים, אבל היא בחרה ללכת עם המוזיקה, לכאורה חשיבה מסורתית, נאמנות למסגרת של פעם. חשיבה מיושנת, עשוי לטעון מבקר מחול ולא היא. דווקא מתוך תחושה פנימית חזקה של הקצב (שהוא יסוד בולט ביותר ביצירה) מתוך שפת תנועה בעלת מילון תנועות מוגדר היטב, עולה תמונה בהירה וצלולה, הסיפור הפולחני, הבגד הראשון של החלק הראשון הערצת האדמה והמרתון בבגד גוף, שהופך את היצורים נטולי הזהות של החלק הראשון ל"בני אדם" בעלי זהות מגדרית שמטרתם היא כבר לא עצם קיומם אלא פולחן דתי כלשהו, שברור לכולנו, גם למי שאינו מכיר את היצירה ש"זה ייגמר בדם!"

היפה הוא גם ששמונת הצעירים שפיזזו (במובן הטוב ביותר של המילה) על הבמה, הפיחו רוח נעורים ויצירה גם ביואל לוי ובנגני התזמורת. הסחף, הגעש והדרמה החזירו את הצבע לפני התזמורת ומגיעה גם על כך לחברי תיאטרון קליפה מלוא הסל תודות וברכות במילא אחת "בראוו!".

התזמורת הפילהרמונית הישראלית ותיאטרון קליפה – פולחן האביב. 17 בפברואר 2009, היכל התרבות תל-אביב. יואל לוי – מנצח, אנה ויניצקאיה - פסנתר, תיאטרון קליפה.