סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קלאסי
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן הדיבוק בחדר – טוטלי וסוחף
 

 
 
גרסתו של אמיר אוריין הולכת אל שורשי התופעה ויוצרת תיאטרון מכושף


בין הכלל לחריג
 
בדרך מוזרה בפני עצמה נשמרת אגדת "הדיבוק" של הבימה בגנזך הזיכרון, המתמלא בפרטים המבקשים להרחיק עצמם מאותה הצגה מופלאה שנולדה במוסקבה והפכה למושג בתולדות התיאטרון העולמי. בישראל, באורח מוזר לא פחות, יש נטייה לזלזל בה ולהמעיט בערכה. אבל יש גם מי שיודעים להעריך את ייחודה וחשיבותה.
 
במסגרת החגיגות שהיו לכבוד הבימה לפני שנתיים הועלו לפחות ארבע גרסאות בימתיות חדשות למחזה ולרעיונות הקשורים בו. ובנוסף, ולא פחות חשוב, הופיע גם ספר מרתק "אל נא תגרשוני", בהוצאת אסף וספרא, ובעריכתם של דורית ירושלמי ושמעון לוי. אסופת המאמרים והמחקרים שנאספה בו חושפת אנתרופולגיה מרתקת של תרבות, חברה ותיאטרון.
 
זמן קצר אחרי הופעת הספר, וכפי שאף בישר על כך במבוא שלו, העלה אמיר אוריין את גרסתו המיוחדת במסגרת תיאטרון החדר שלו. אלא שהפעם הרחיק אוריין והלך אל פרוטוקול גירוש הדיבוק מחולה שהתרחש ב-1848, בה בעת שהחל באירופה "אביב העמים" והנצו שינויים בנופיה הפוליטייים, הכלכליים, הרעיוניים והאמנותיים. ש.אנסקי עיבד למעשה את הפרוטוקול שאותו גילה במהלך עבודתו האתנוגרפית בקרב קהילות פולין, והמחזה שלו “הדיבוק – בין שני עולמות” הוא זה שהועלה בהבימה בגרסתו העברית של ביאליק.
 
בחירתו של אמיר אוריין לחזור אל הפרוטוקול ההוא ולעצב הצגה שהוא מגדיר כ"טרגי-קומדיה אפלה" מכוונת כעדותו להראות את "תפיסת הדיבוק כתרבות אופוזיציונית אקטואלית", או במילים פשוטות קצת יותר - לבחון את היחס בין הכלל לבין החריג. כך, למשל, הוא מצביע על כך שבשעתו, בחברה הסוציאליסטית של ראשית המדינה הייתה התרבות הדתית בגדר הדיבוק שלה, ואילו מאז 1996 התהפכו היוצרות והסוציאליזם וההומניזם הם בגדר אופוזיציה לתפיסה היהודית-לאומית השלטת.
 
השאלה שאוריין מציב בפני עצמו ובפני קהלו היא אם אמנם בחברה הפלורליסטית יש מקום לגרש את הדיבוק, ויהיה אשר יהיה. ואולי הוא בעצם מאשים בדרכו המיוחדת את החברה הזו שהיא מוצאת תירוצים ואמצעים חדשים – למעשה ישנים מאוד, ארכי-פגאניים – להקיא מתוכה כל מה וכל מי שדעתו אינה תואמת את השליט, שהוא השלטון או החברה שמקיימת אותו. ואם תרצו, אולי הוא בכלל מדבר על עצמו, על התיאטרון האחר שלו, הייחודי כל כך, שאינו תואם את הממסד התיאטרוני.
 
איני בטוח שהרעיון הגדול הזה יכול לבוא לידי מימוש בימתי, ואם משהו מכל זה אכן עולה בידו בהצגת "הדיבוק בחדר". אולי, באיפכא-מסתברא, משום שמדובר בתיאטרון כל כך טוטלי וסוחף, מרגש ומזעזע, ובהחלט שופע הומור ומצחיק.
 
אוריין בחר לחזור אל המעשה המקורי שעליו מסופר בפרוטוקול, ולפיו הדיבוק החודר לגופה של הבתולה אינו חתנה המיועד אלא אביו שמת מצער על גורל בנו. מטרתו למצוא תיקון להבטחה שהבתולה תהיה כלתו של בנו. אם הדיבוק יגורש היא תצא לחופשי, אם היא תסרב יהיה עליה לשאת בעונש הצפוי לה מחוקי הדת.

בחדר-ענק.jpg 
מאיה אלרון ואבי גיבסון בראל ב"הדיבוק בחדר". צילום: יח"צ 
 
התמסרות מוחלטת
 
אוריין החליט לתמצת את הסיפור, לגרש מתוכו פולקלור עממי, דמויות רבות, והותיר על כנם שלושה “גיבורים”: הבתולה מרים דבוירה, נאה וחסודה, הקשורה ברצועות תפילין אל כסאה הגדול הנראה ככס מלכות, והדיבוק המדבר מגרונה דובר עברית, כנגד האידיש של הרב פנחס מיכאל, הרב הראשי הניצב בראש בית הדין, הנחוש בדעתו לגרש מתוכה את הדיבוק. ביניהם כמתווך, הגברי רבי אברום, שמפעיל למעשה את הרב הזקן, השרוי רוב הזמן מתחת לטליתו הגדולה. אברום הוא גם המתרגם לעברית של דברי הרב, והוא גם מי שמעניק את ממד ההומור היהודי המובהק למתרחש.
 
ההצגה מתקיימת באותו חדר קטן על גג הבית שבו גדל אוריין וממשיך לחיות בו, סמוך לחוף תל-אביב. מהרבה בחינות יש סוג מסוים של דיבוק בקיומו, במיקומו ובאינטימיות של התיאטרון האישי הזה, שבו מקיים אוריין הלכה למעשה את שיטת התיאטרון הייחודית שלו. 14 צופים בלבד יכולים לחדור אל החדר הקטן, וגם אם באו לכאן בידיעה ברורה, הם מוצאים עצמם "כלואים" בעל כורחם במתרחש ושותפים לכל מהלכיו.
 
החדר מעוצב בקפידה, בתבנית השטיבל. הקירות חשופים. נרות מאירים ברוך את המקום. במרכז מול פני הקהל שולחן גדול מאוד, עמוס ספרי קודש. במרכזו יושב הרב הזקן ולימינו יישב מעת לעת עוזרו. בצידו השמאלי יושבת כפותה הבתולה המדובקת.
 
את שלוש הדמויות מגלמים בהתמסרות מוחלטת אמיר אוריין, החי את הרב הזקן בעוצמה תזזיתית ומהפנטת, מאיה אלרון, כבתולה המרעידה את אמות הסיפים בקולה, בשירתה ובזעקותיה, ואבי גיבסון בראל, העוזר-מתווך-מביא-ומוציא בחיוך, בגניחות קטנות, בצעדים רכים. ביחד הם יוצרים פסקול מורכב ועשיר גוונים, שמכה ביושבים מולם, מלטף או מרטיט. קשה לנשום מולם, והם כמו אוחזים בגרון הצופים כמבקשים להחדיר לתוכם את הדיבוק.
 
כשהם מרפים מאחיזתם, כלומר כשהטקס תם ונשלם, מזמין הגבאי את עדת הקרואים הנכבדה לרדת אל סלון דירתו של אמיר אוריין לשיחה, לשאול ולקבל תשובות, להגיב, לפענח, ואולי גם לתרום משהו שנעלם מעיניהם של השלושה "ששיחקו לפנינו". החיבור הזה, בין חוויית התיאטרון שעל הגג לחוויית השיחה הישירה עם היוצרים הופך את ה"הדיבוק בחדר" לאירוע החורג מגבולות המקום שבו הוא מתרחש.
 
וכפי שאמרתי במפגש הזה אחרי ההצגה, את הגרסה המיוחדת הזאת של אמיר אוריין וחבריו ראוי להעלות במסגרת כמו החדר העליון בתיאטרון הסימטה, שתאפשר לצופים רבים יותר להתוודע, הן לשיטתו של אוריין והן ליופיה המיוחד של ההצגה.



20/05/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע