סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קלאסי
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן המלט – הזהו האדם?
 

 
 


על כיסא מסתובב באולם המרתף החדש של הקאמרי התענג צבי גורן על משחק משובח, בימוי עתיר רעיונות, וגם תהה לאן נעלמה מחצית המחזה ולמה.

המונולוג האחר של המלט

אין-סוף פרשנויות מלוות את "המלט", או רודפות אותו, וכל מי שמכיר את המחזה המיוחד הזה מגיע אליו עם מידע מוקדם, ומצבור עשיר של ציפיות. בעיניי "המלט" מחזה שמראשיתו ועד עתה, ארבע מאות שנים, חד חידות קיומיות, במרחבים פוליטיים של מלחמה ושלום, במרתפים אנושיים של מוסר, ובין הגלים הסוערים של האירועים ההיסטוריים המלווים את כדור הארץ, ושוטפים אותו בדם או במים רבים.

ואין כמעט פרשן שלא יצביע ברוח זאת על רעיון אחד ששקספיר ייחד לאמנות התיאטרון מפיו של המלט – עליה להיות מראה שמאירה את פני הדור והזמן כהויתם, כצורתם וחותמם. ואמנם, עיקרו הרעיוני של המחזה המיוחד הזה הוא בהשתקפות שהקהל הצופה בו רואה במראה הזאת. כאילו "המלט" אומר - אם אין אתה לעצמך – הנני כאן להזכירך.

נכון, העיניים מופנות תמיד אל המונולוג הגדול "להיות או לא להיות", אבל נראה לי כי יש מונולוג אחר, המחבר יותר מכל את התהייה הקיומית של המלט אל עין הסערה שנקלע לתוכה. זהו המונולוג של המלט אחרי שמספרים לו כי פורטינברס הנורבגי עובר בדנמרק כדי לכבוש חלקה קטנה בפולין. "איך המקרים טופחים לי על פני וממריצים את נקמתי המנמנמת! מהו האדם, אם ראש-תענוגיו וגמול-ימיו אינם אלא שינה ומאכל?..." ובסופו הוא נשבע "לבי יפעם במחשבות-דמים ומזימות-נקם!". מונולוג שכל כולו יכול להתמצות בתהייה: הזהו האדם?

בשאלה הזאת, לצד מעלותיה הטקסטואליות השופעות, טמון סודו המיוחד של המחזה הזה. הפוך בו והפוך בו, והוא מתחדש מתוך עצמו, ונולד מחדש בכל דור, ובכל פגישה אתו בתיאטרון, בכל עת, בכל מקום. וכמוהו גם הקהל. חדש. לא מכיר, לא אומר את הטקסט יחד עם השחקנים, לא מצפה אלא למה שיתרחש באותה הצגה חדשה. לשמוע את השאלות. לחשוב על התשובות.

השראה ממקור מפתיע

כך צריכה להיות מלאכת הבימוי וכזה צריך להיות המשחק. דיאלוג נטול עבר בין המחזה למבצעיו, בין הצגתו לקהלה. מבחינה זו אפשר להתענג על ההצגה שביים עתה עומרי ניצן, וליהנות מפרשנות רעננה וממשחק משובח, מבלי להתעלם מהתמיהות ומהביקורת שהם מעוררים.

סוד גלוי הוא שעומרי ניצן חטף השראה ממקור מפתיע. זה קרה במהלך בנייתו של משכן התיאטרון החדש. במהלך סיור בנבכי הבניין הקם ועולה מיסודותיו הוא הגיע אל חלל שנועד מלכתחילה להיות חלק ממתקן החנייה הגדול הסמוך. ניצן התבונן במקום המוזר ואמר – כאן אני רוצה לעשות את "המלט", המחזה שגם הוא וגם רבים אחרים המתינו בסבלנות שיביים.

בעקבות זאת, ולאחר תלאות רישוי ואחרות הועבר המקום לרשות התיאטרון הקאמרי, והפך להיות אולם נוסף, המיועד להצגות בעלות אופי אחר מזה של אלה המועלות על הבמות הרגילות. בבחירת החלל הזה להצגה הזאת הייתה אמירה ראשונה על תפיסה מתגבשת ביחס לדרך הצגתו של המחזה, אי שם במהלך השנים הראשונות של המאה ה-21. בדור שלנו, במצב החברתי, המוסרי והפוליטי שבו נימצא כאשר ההצגה תועלה.

יתר על כן, ואולי כמעין התייחסות יחידה לעבר, לאותו דיאלוג שהתקיים בשעתו בין הקהל לשחקנים בתיאטרון השקספירי, ביקש ניצן לנסות לקיים דיאלוג כזה, אם כי שונה באופיו. משום כך, יש צורך ברור להתייחס בפירוט מוגבר אל צד העיצוב, שחלקו רב באיפיונה הכללי של ההצגה.

160 צופים בלבד

את מלאכת עיצובו של המרתף המלבני, המזוהה עתה כקאמרי 3, הטיל ניצן על רות דר, שותפתו הוותיקה בעיצוב המחזות השקספיריים שביים. המשימה הזאת חרגה כמובן מניסיון העבר באשר היה עליה לפתור לא רק את המראה הבימתי, אלא גם לעצב את מיקומם של הצופים בהצגה.

הבחירה הייתה להושיב את הקהל – 160 צופים בלבד – בתווך, בתוך התפאורה. על רצפה מרוצפת באריחים שחורים, הוצבו שמונה שורות ארוכות של כיסאות הסובבים על ציריהם, ארבע שורות כנגד ארבע שורות, המוקפות באתרי משחק מארבעה עברים, וביניהן מסלול ארוך שעליו בין השאר יתרחש הדו-קרב החותם את הדרמה כולה.

הקהל הפסיבי ביותר לא יוכל איפוא שלא להשתתף במתרחש, ולו רק משום שיהיה עליו ליסוב על כסאו ימינה או שמאלה, לאחור, באלכסון, ובמקרים מסוימים, תלוי במושב, להביט מלמטה למעלה אל השחקנים שמעליו. וכל זה גם אומר שאותם מונולוגים הנאמרים "הצדה", כבין אדם לעצמו, ייאמרו במישרין אל הקהל, אל הכלל או אל יחידים, במישרין, בגובה העיניים.

מצד אחד של המלבן ניצבו על גרם מדרגות כסאות המלכות, מעוצבים בקווים ישרים ופשוטים, ודוכן נאומים עם מקרופון פתוח להכרזות דרמטיות חשובות.

ממול, בקצה האחר של המלבן, על במה מוגבהת עוצב חדרה של אופליה, כחדר של בת-עשרה התולה על קירות חדרה מכתבי אהבה של המלט, המעריץ המאוהב. בהמשך יתחלף החדר בבמת ההצגה שלהקת השחקנים האורחת תעלה בפני המלך-הדוד קלודיוס, ואמו של המלט גרטרוד. ההצגה מועלית בהפקתו של המלט, והוא גם מלווה אותה בנגינה על הפסנתר הניצב בצד הבמה הזאת.

בעומק ה"במה", סמוך לבימת הכס המלכותי, חדר השינה של גרטרוד וקלאודיוס, וממנו נמשך רציף מוגבה, המוליך אל מקום המסתור של פולוניוס, ומשמש למפגש האחרון בין המלט לרוח אביו המת. על הרציף הארוך ממול יתקיים המפגש הראשון ביניהם.

הקירות השחורים משלימים את העיצוב, ומחזקים את התחושה כי רות דר יצרה בתוכם אין-תפאורה מופלאה, פשוטה ועם זאת מסתורית, שכל כולה כחור שחור הבולע לתוכו את הדרמה ואת משתתפיה – הנפשות הפועלות והמופעלות, שחקנים וקהל. ואם רק בזה הישגה של דר הייתי אומר דייני, אלא שהיא גם עיצבה להפליא את התלבושות המחויטות בקו חדש, בצבע לבן-כסף חגיגי בהתחלה, ובהמשך בשחור, עם הבלחות צבע יפהפיות של שמלותיהן של גרטרוד ואופליה.

מעצבת התאורה קרן גרנק הצליחה במיוחד במשימה של הנעת ההתרחשות ממקום למקום, וחיזקה מאוד את האווירה המיוחדת של עיצוב האולם. כמוה גם יוסי בן נון שבמוזיקה המקורית היפה שלו חיבר קצוות והידק את המתרחש (זאת בנוסף לקטעי המוזיקה הקלאסית והקולנועית שהמלט מנגן בתמונת ההצגה).

התפיסה העיצובית והבימוי

אין ספק שכל התפיסה העיצובית הזאת חוזרת אל עומרי ניצן, שלבד מפרשנותו למחזה שאותה נועדה התפאורה לשרת, היא גם חייבה אותו לביים את השחקנים בהתייחסות ברורה למשטחי המשחק.

לא תמיד זה קל, למשל כאשר תמונה אחת מתרחשת בשני קצוות האולם, או כשההתרחשות היא בשוליים העמוקים, ואפילו בשביל המפריד בין שתי קבוצות הקהל. זה גם לא מקל על השחקנים ליצור מתח אישי, הקשבה, יחסים, תגובות. מבחינה זאת, אפשר בהחלט להצביע על תוצאה שבדרך כלל עונה על הדרישות (גם מבחינה אקוסטית).

אבל ברור כי יותר מהצד המבצעי של הבימוי, חשוב ככל שיהיה, מבחנו הגדול של ניצן הוא ביחס למה שיצר משני מרכיבים נוספים של ההצגה: קיצוץ דרמטי של המחזה וניצול מרתק של המשחק.

ותחילה המשחק, שהוטל על צוות שחקנים מצומצם – 14 במספר, מחציתם ממלאים יותר מתפקיד אחד, עשרה מהם בוגרים של בית הספר למשחק בית צבי במהלך 17 השנים שעברו.

איתי טיראן מזקק את הנפש השסועה של המלט

את ההצגה נושא על שכמו, בגופו הצנום, בדיבורו הרהוט, במוזיקליות שלו וברוב כשרונו איתי טיראן, כהמלט צעיר, רגיש, לוהט, מוקיון לעת מצוא, ובעיקר איש מעשי מאוד. הוא מבטא בבהירות רבה מאוד, ללא גמגומים או הסתבכויות מלודרמטיות את ההתחבטויות וההתלבטויות שלו - ככל שנותרו במהלך הקיצוץ בטקסט.

טיראן יוצר דמות שלמה מאוד, רציפה, מעמידתו הראשונה, המתבוננת מרחוק באמו ובדוד החוגגים בנישואיהם את סוף האבל על מות אביו, ועד למותו הפשוט על כס המלכות שנגזל ממנו. בין לבין הוא זורם עם ההתרחשויות, אלה הסובבות אותו ואלה שהוא יוזם כמקיאוולי לכל דבר, דרמטי גם מתחת למסיכת המוקיון, ומגלה בזה אחר גוונים חדשים ומפתיעים בקולו, ביציבתו, ובהתנהגותו, ואפילו כשהוא מנגן נפלא בפסנתר. למעשה, אין במשחקו כמעט רגע אחד שהוא חזרה על מה שעשה קודם לכן.

מעבר לכך, איתי טיראן מגיע לשיאי משחקו בדיאלוגים שלו עם שתי הנשים בחייו – אמו ואופליה – ושוב מבלי לאבד את הייחוד של כל אחת משתי מערכות היחסים המורכבות האלה. בשתיהן הוא רך ואלים, כועס, נעלב, אפילו שונא-לכאורה, ומתחת לכל הביטויים האלה עולה וכואבת אהבתו. ואם יש רגע אחד ויחיד שאנצור במשחקו תהיה זאת זעקתו המצמיתה מעל קברה של אופליה - "אני אהבתי אותה". בה הייתה התמצית המזוקקת ביותר של הנפש השסועה שהקריבה אהבת אמת על מזבח התככים, הבגידות והדמים שנקלע לתוכם ב"אדיבותם" של אביו המת, אמו, דודו ויועצי החצר.


קלודיוס בכל רמ"ח אבריו (וגם רוח האב המת)

בן זוגו המובהק של המלט בהצגה הזאת הוא קלודיוס, הדוד הרוצח, גוזל הכתר והמלכה, וגיל פרנק המגלם אותו, וגם את רוח האב המת, הוא גם בן-זוג מצוין לאיתי טיראן. פרנק שולט בתפקיד קלודיוס בכל רמ"ח אבריו, בכל מצלולי קולו ובמחוות השתיקה שלו. את עורמתו של השליט הוא מחבר היטב לתבונתו הפוליטית, הוא דיפלומט ענייני ואינו מתפתה להגזמות, ואינו נופל בפח של מחוות בוטות. הכול מדוד מאוד. רק נגינת קולו רומזת.

אבל פרנק משכנע במיוחד במשחקו שבא אחרי הצגת השחקנים, המציבים בפניו מראה שבה הוא רואה את פשעו. תחילה הוא מרתק במונולוג הגדול שלו, שבו הוא מתחבט בין ייסורי מצפון, תודעה דתית, והשלמה מלאה עם ההבנה כי אין כפרה למעשיו. ואחר כך, הוא חושף את המכניזם השטני המיוחד שלו כשהוא מפתה את לארטס לרסן את זעמו על רצח פולוניוס ומות אופליה. ובה בעת הוא מצליח לבטא את הפחד הנורא מגורלו הברור כל כך. ברגעים האלה, ובתמונת הסיום, פרנק יוצר דמות שקל מאוד לשנוא ולבוז לה, ועם זאת להתיירא ולחשוש מפניה.

פרנק יוצר בתפקיד הרוח דמות הפוכה לזו של קלודיוס, אם כי דומה לה – כפי שכפל תפקידיו מחייב, וכפי שמאפשרת העובדה שמדובר באחים. המלך המת שפרנק יוצר הוא איש תקיף, יצרי מאוד, נוקם, ונטול חום. זהו מלך שתהילתו בשדה הקרב ולא בדיפלומטיה.

גרטרוד מושלמת, אופליה קורעת לב

שרה פון שוורצה היא גרטרוד מושלמת. היא שלווה ושלמה במצב שנקלעה אליו – כאלמנה שבתוך חודש ימים נישאת לאחי-בעלה ומעניקה לו את הלגיטימיות כמלך החדש של דנמרק. ויותר מכל אחד אחר היא יודעת מה מסתתר בתוכה, ועל כן היא שומרת על פרופיל נמוך.

עד שהמכות ניחתות עליה, תחילה באכזבה הגלויה מכך שאופליה והמלט לא יינשאו, אחר כך אחרי הצגת השחקנים כשהמלט בא אל חדרה, הורג את פולוניוס המסתתר ומציב מולה את האמת הנוראה שניסתה להסתיר מעצמה. בתמונה הזאת מראה פון שוורצה מהי אמנות המשחק. נקודה אחר נקודה, מול הרצח, מול האלימות, מול המלט המדבר אל רוח, היא צוברת עוצמה שמתנקזת אל בקבוק הוויסקי והכוס שבידה, כשפניה מספרות על התופת שבתוכה.

השינוי הזה מקבל צורה חדשה מול טירופה של אופליה, ובמונולוג המתאר את טביעתה של זו, פון שוורצה כמו מתארת את גורלה שלה, שלא זכתה לו. ושם היא מצמררת, ועוברת לשלב הקשה אולי מכל, שלב ההמתנה בין ייאוש וחרטה על מה שהיה – בלי מילים! –לתקווה שיביא עמה ניצחונו של המלט על לארטס.

נטע גרטי הצעירה עושה אופליה של כאן ועכשיו, כנה מאוד, ועם זאת חלשה מול הכוחות הגדולים של אחיה, אביה וקלודיוס, וחסרת אונים מול משחק האהבה והטירוף של המלט. היא נוגעת ללב בתדהמתה בתמונה שבה המלט מטיח בה ניאוצים ושולח אותה למנזר, והיא קורעת לב בתמונות הטירוף שלה. כניסה חזקה של שחקנית צעירה כל כך לעולם התיאטרון האכזר.

פולוניוס - פחות מוקיון ויותר פוליטיקאי

אמיר קראייף הוא לארטס העובר מהפך גדול בדמותו. הוא מתחיל בקלילות חביבה של צעיר מטורזן, והוא גס בוטה ושוצף, יורה צרורות (אפקט מוקלט!) מתת מקלע בידו, כשהוא חוזר אחרי רצח פולוניוס, וכל כולו בגופו ובדבריו זעקה גדולה לנקמה שאיננו יודע עדיין את כתובתה.

ושוב תפנית, ונוכח טירופה של אופליה ומותה קראייף נשבר לרסיסים, הדמעות מעיניו מלוות את ביטויי הכאב ונולדים מחדש הזעם והנחישות לנקום בהמלט. ושוב תפנית, כמו עולל הוא נענה-מתמסר לפיתויו של קלודיוס.

הוותיק בחבורה, יצחק חזקיה מרשים בדמות פולוניוס. הוא מעצב אותו כדמות תקיפה מאוד, קולו נחוש, דיבורו חד, כמעט ללא התרפסות. תפקידו קוצץ מאוד ובכך נמנעה ממנו מצנפת המוקיון הפטפטן שהמלט מתעב כל כך, ותחתיה הוא דווקא נשמע כאיש בעל תבונה פוליטית היודע מה כוחו בשלטון וגם מה מקומו.

חזקיה חזק במיוחד בשיג ושיח שלו עם בתו, ושם הוא אפילו מגלה קשיחות ואכזריות, שבשיאה הוא מכין את אופליה, ביעילות של סרסור, למפגש שלה עם המלט כאילו הייתה פרוצה בקרן הרחוב. חזקיה גם מגלם גירסה עממית למדי של הקברן, עם התאמת הטקסט השקספירי לשירם של אלוויס פרסלי ופרנק סינטרה "“My Way (עם תוספת של התחלת "Strangers in the Night" ) כאשר המלט והורציו נכנסים. שלא באשמתו, זה אולי הקטע המביך של ההצגה.

אסף פריינטא מגלם היטב את הורציו, חבר ועד ראייה, ומעצב אותו כדמות זהירה מאוד ובה בעת חמה ומסורה להמלט. אלון דהן, כרוזנקרנץ וגם כשופט הסיף אוסריק, ויואב לוי כגילדנשטרן ובתפקיד ברנרדו טובים מאוד, מגזימים במידה ראויה, ענייניים ומדויקים בבגידתם בהמלט ידידם. אביב זמר מצוין בתפקיד שליחו של קלודיוס, ועוד יותר בתפקיד פורטינברס, בסופה של ההצגה. אסף גולדשטיין, כשחקן צעיר וקצין בצבא פורטינברס, ונועה כהן כשחקנית צעירה (שניהם בכוריאגרפיה עסיסית של דניאלה מיכאלי), וכן מוריס כהן, עושים את הנדרש ביעילות.

אחרון חביב ומקופח יותר מכל עמיתיו – עזרא דגן בתפקיד המקוצץ כמעט כליל של השחקן הבכיר. נותרה לו בעיקר הפנטומימה שאותה הוא מבצע בשלמות.

האקטואליזציה ומשטר הקיצוצים

וזאת הנקודה שבה אני חוזר אל המחזה, המוצג בתרגום המצוין של ט. כרמי, עם עריכה לשונית מעדכנת של דן אלמגור, ובהדרכה מרשימה של אסי אשד בדיבור ושפה.

אני מודה שכאן אני נע בין הרצון לראות "המלט" מלא לבין הנכונות לקבל את העובדה שכמעט תמיד ייעשו קיצורי טקסט, אפילו משמעותיים במחזה הזה, שמשך הצגתו בנוסחו המלא יגיע כמעט לארבע שעות נטו. ההצגה של עומרי ניצן נמשכת קצת יותר משעתיים נטו (למען האמת כמו משך מרבית הסרטים שנעשו למחזה).

המשמעות המיידית היא שמדובר בקיצוץ של של כמעט מחצית הטקסט! הקיצוצים נוגעים כמעט בכל חלקה טובה, כמעט בכל מונולוג, ומדגישים מאוד את קווי העלילה הפוליטיים על חשבון המתווה הרעיוני הגלום בה, על זוויותיה השונות.

ניצן אינו מסביר את נקודת המבט שלו בתכנייה המצוינת שערכה רבקה משולח, ומשום כך צריך להסתפק בהסבר שההצגה עצמה נותנת. אם הבנתי נכון את כוונותיו של ניצן הרי שהאקטואליזציה היא זו שניצבה מול עיניו.

המרכיב הבולט של האקטואליזציה הזאת הם מודעות ברורה למהלכי שלטון שהפכו ברבות השנים ובסיוע אמצעי התקשורת לנחלת רבים. שוב אין בהם כדי להתמיה את האזרח. במסגרת הזאת, אגב, מחולל ניצן שינוי מהותי מאוד בטקסט כשקלודיוס מסביר כי זכות הירושה בדנמרק עוברת לאלמנת המלך. זה לא מופיע אצל שקספיר, ואין זה תואם את דבריו של המלט בסוף ההצגה כי קלודיוס "ניצב לי לשטן בין בכורתי לבין הכתר".

מרכיב חיצוני של האקטואליזציה (בנוסף על התלבושות, כמובן) הוא השימוש במיקרופונים. בכמה מקרים זה אפקטיבי, למשל כשהמלט מראיין עם מקרופון אלחוטי את אופליה לפני ההצגה. או כמו בנאום הפתיחה של קלודיוס, שהוא מעין שידור חי לאומה הדנית כולה, ואפילו כאשר רוח האב הנעלמת עם שחר עוצרת ליד המיקרופון ותובעת "זכור אותי" מהדהד. זה יעיל ומתאים גם כששליחו של קלודיוס מבשר על הסכמת נורבגיה להימנע ממלחמה עם דנמרק. אבל פעמיים זונח ניצן את ההיגיון הדרמטי לטובת האפקט התיאטרלי, כאשר קלודיוס, ואחר כך גם המלט, משגרים איגרות חשאיות לאנגליה. חשאיות בשידור חי!

האקטואליזציה מתחזקת גם בהבלטת המחלוקת עם נורבגיה – למרות מחיקתה כליל של התמונה הראשונה, שהיא האקספוזיציה המלאה למחזה ולמה שעתיד להתרחש בו. בקיצוץ הזה נמחקת בין השאר ההנמקה לדברים שפורטינברס הנורבגי יאמר בסוף כשיתיישב על כס המלוכה של דנמרק: "זכור לכל כי יש לי זכות בממלכה הזאת".

ואם הקיצוץ הזה אינו ברור כל צורכו, הרי בהמשך נעשים קיצוצים קשים עוד יותר. כך למשל, קוצץ מאוד תפקידו של פולוניוס, כך נעלם המונולוג של אופליה אחרי תמונת הטרוף של המלט, וכן נעלמו כמעט לחלוטין תמונות מפתח של המלט עצמו – עם השחקנים ובבית הקברות, עם הורציו ועם הקברן, שלא לדבר על שיח הכפריים בעניין קבורת אופליה.

הפקה חשובה ומומלצת

עם זאת, למשל, מצליח ניצן להבליט מאוד את האקטואליות ביחס למתרחש כאן, באדמת המריבה שלנו. זה קורה כאשר המלט "משדר" את תמיהתו על הצורך במלחמות לצרכי כיבוש חלקות אדמה קטנות, ועל "שני ריבוא בני אדם אשר בגלל דמיון-כזב ושטות-של-מוניטין הולכים אל קבורתם כמו אל ערשם, להילחם על קומץ של עפר שלא יישא אותם בחייהם ולא יכיל אותם גם במותם".

לצד הזכות, ובדרך מוזרה הנוגעת לקיצוצים, מרוויח ניצן משהו מהותי לדמותו של המלט, כאשר הוא מעביר אליו את המשפט "משהו רקוב בממלכת דנמרק" שאותו אומר במקור הקצין מרצלוס. עד למשפט הזה אנו עדים להמלט המתייסר על מות אביו ונבעת מנישואיה החפוזים של אמו לדודו. במפגש עם אביו הוא עולה לראשונה על נושא הרצח, סופג את תחושת הנקם, ובמשפט הקצר הזה הוא חושף את הפן הפוליטי המתעורר בו.

מעבר לתמיהות ביחס לקיצוצים, אני עדיין חסיד התפיסה שהכל צפוי והרשות נתונה. השאלה היחידה היא אם האינטרפרטציה מצדיקה את עצמה מתוכה. ואכן, זה מה שקורה כאן במידה רבה. עומרי ניצן עיצב הצגה קוהרנטית מאוד, ממוקדת וחדה כתער. יש לו הרבה הברקות בימוי, שיקצר המצע לפרט אותן, גם אם אחרי התהיות שציינתי אין זה הוגן כלפיו. אלה הברקות של העמדה יעילה, של עיצוב מעמדים דרמטיים רבי כוח, ואפילו קומיים מובהקים (תחת שרביטו המוקיוני המובלט של המלט) ומצבים מרשימים, שמצטרפים למשחק המצוין שהפיק מצוות השחקנים כולו ולעיצוב המיוחד של ה"במה".

בסופו של דבר, הבימוי של ניצן יוצר במכלול שלו את התחושה הברורה כי ההפקה הנוכחית של "המלט" היא בהחלט אירוע חשוב ומומלץ בתמונת התיאטרון העכשווית אצלנו.


מועדי הצגות


צבי גורן




09/01/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (11 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
11. אני בהלם
רחלי , (20/08/2006)
10. ביקורת המבקר
נאור אילן , (29/04/2006)
9. ההצגה הכי טובה שראיתי-איתי טיראן מושלם!
לא מחבבת, אוהבת, מאוהבת! , (27/12/2005)
8.
נעמה , (30/09/2005)
7. זה לא רק הנסיך
ofelia , (06/03/2005)
6. ביקורת על המלט
גילי , (23/02/2005)
5. איתי טיראן - וכללי
רונית , (20/02/2005)
4.
קצר , (16/02/2005)
3. המלט - גירסה עכשווית
רונית קי. , (05/02/2005)
2. גם אני נותרתי מסוייג ואסביר מדוע
אסף ת"א , (14/01/2005)
1. דיעה מעט שונה
blue bird , (09/01/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע