מתי בפעם האחרונה ראיתם גננות, עורכי-דין, מטפלים, אנשי מחשבים, רופאים, אחיות, ספרניות, עיתונאים, מספרי סיפורים, אנשים מבוגרים, מקפלים ומקמטים ניירות אריזה בשקדנות כאילו חיים שלמים תלויים בזה?

הופכים שקיות עמוסי קרטונים לציפור, כלב מכשכש בזנבו, כבשה מעופפת, זקנה בלה, בוהמיין שיושב בסן-פרנסיסקו ושר על המים? מתגברים על המבוכה ומשחקים תפקיד, נותנים דרור לכל אותם מקומות בתוכנו שמזמן שכחנו?

ככה נראה קורס קיץ של בית-הספר לתיאטרון בובות של הבובנאית ומעצבת הבובות דבורה צפריר במכללת לוינסקי.


כל סמרטוט מקבל נפח

"כשאני הולכת ברחוב או יושבת בבית מול חפצים, אני רואה בכל דבר בובה", אומרת צפריר. "מספיק לדחוף יד אל תוך כובע כדי שהכל מיד יתחיל לדבר. בשבילי כל נעל יכולה לדבר והלשון שלה הופכת לחלק מהפנים. הרי מה זה בובה? זה לא רק הדבר הזה שיש לו אף, עיניים ופה, בובה היא מהות שלמה של הפחת חיים בחומרים דוממים. כלומר, את לוקחת חפץ שהוא דומם לגמרי, והוא מתחיל לחיות, לדבר, להסתכל אלייך. כל סמרטוט מקבל נפח".


אז מה, ככה את הולכת בעולם מאז שהיית ילדה?

"כנראה שלא", היא צוחקת. "זה משהו שהתפתח אצלי ממקומות אחרים. אם את שואלת על הזיכרון הילדי שלי על בובה, אז יש לי כמה זכרונות. זיכרון אחד הוא בית בובות מדהים שהיה בחנות צעצועים בגדרה. בית בובות חלומי, עם כל החדרים האפשריים והרהיטים והבגדים. הייתי נכנסת לשם ויודעת שאת זה לעולם לא יהיה לי.

"הזיכרון השני הוא בובה שחורה שאמא שלי הביאה לי. זו בובה שקשורה לסיפור מאוד עצוב. המשפחה של אבא שלי נספתה בשואה, והוא עלה לכאן בגיל צעיר וניצל. בשנות ה-60 הוא ואמא שלי נסעו לחפש את השורשים של המשפחה, ומישהי מהמשפחה נתנה לה את הבובה השחורה הזו. היא לא היתה בובה שהחזקתי ואהבתי.

"מלאכת היד תמיד היתה שם, העיצוב. בשבילי לתרגם את העולם היה להפוך חומרים בובות מדברות. עד היום יש לי בבית אוספים שלמים של בקבוקים, משפכים, אולי אפשר להגיד שהכל התחיל אצלי מחוסר ודאות, לא ידעתי להגיד לעצמי מה הסיפור שלי בכלל. לקח לי המון שנים לעמוד על זה בפני עצמי באופן ברור ולהגיד שזה תיאטרון בובות".

דבורה צפריר (צילום: טלי ירון)

אז קודם הידיים ידעו, ורק אחר-כך הצטרפה אליהן הידיעה?

"זה קרה באופן הדרגתי. אני ידעתי שאני מאוד יצירתית וחשבתי ללכת לבצלאל, היה לי גם אח שלמד בבצלאל. אבל לא התקבלתי לבצלאל, ומה שחשבתי לעצמי היה שאם אני לא מתקבלת, מישהו יודע שאני לא שייכת לשם.

"אז הלכתי לאוניברסיטה, למדתי חינוך וסוציולוגיה, אבל זה רדף אותי או חזר אלי, כי במהלך לימודי לתואר בחינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים, נחשפתי לקורס בתיאטרון בובות שהעביר בזמנו הדס עפרת (הנמנה עם מייסדי תיאטרון הקרון, בית-הספר לתיאטרון חזותי והזירה הבין-תחומית). לימים הקורס הנסיוני הזה הפך להיות מסלול של ארבע שנים של הוראה דרך יצירה".

"ציירתי, פיסלתי, גיליתי את החומרים ואת היצירתיות שבי והתחלתי לעשות בובות. אחרי שנים של עבודות אקדמיות באוניברסיטה, כי בת למשפחה טובה עושה בי.איי, סוף-סוף היתה לי ההזדמנות לעשות את מה שהיה מודחק במשך הרבה מאוד שנים. אי-אפשר לתאר את התחושה הזו, כשאת מגיעה למקום שמתאים לך. מקום שהוא יצירתי ולחלוטין לא אקדמי".

הייתי בתוך שממה ומדבר

בעקבות אותו קורס הלכה צפריר ללמוד במדרשה ללימודי אמנות עם התמחות בתיאטרון, ובמקביל, ב-1979, הקימה תיאטרון בובות. "הייתי יצירתית, אבל היה חסר לי המון ידע. לא ידעתי מימיני ומשמאלי, אבל היתה לי שותפה ובנינו בובות, עיצבנו תפאורות, כתבנו הצגות ועשינו מוזיקה, ואפילו שיווקנו את ההצגות שיצרנו. זו היתה חוויה מאוד מיוחדת ולא שגרתית, והופענו, עברנו מגן לגן. אז לא הבנתי שלא הכל צריך להיות באחריותי.
"יום אחד פגשתי במקרה באוטובוס במאי תיאטרון בובות, שנפטר כבר, והוא סיפר לי שיש בצרפת בשרלוויל סדנת תיאטרון בובות. בו ברגע החלטתי לנסוע לשם, ואחרי שפה הייתי בתוך שממה ומדבר, גיליתי את העולם. חגיגה אינסופית של מסורות, וסגנונות. קיבלתי פרופורציות.

"לאחר שהתפרקה השותפות שלי ושל חברתי עופרה, הציעה לי הרכזת חינוך של קיבוץ גבעת-השלושה לפתוח סדנה לילדים, והסכמתי. בהתחלה לא היה לי מושג איך עושים את זה, וגם לא היה את מי לשאול. גיליתי את העולם של הילדים, את הכוח של בובה אצל ילדים, וגם שאני נורא טובה בקשר עם ילדים. במקביל גם העליתי הצגה בבית-אריאלה שהיתה כישלון מחריד. מעין עיבוד לסיפור 'העולם' של שלום עליכם. זה היה סיפור שאבא שלי היה מספר לי.

"מבחינתי שם בקיבוץ התחיל בית-הספר. בדיוק השבוע הגיעה מישהי למפגש היכרות לגבי הלימודים, ותוך כדי שיחה חשדתי שהיא היתה תלמידה שלי אז, בגבעת-השלושה, ואני הולכת אל אלבום התמונות ואנחנו רואות תמונה שלה כילדה בת שש, היום היא בת 34, מחזיקה בהצגה 'דירה להשכיר' את בובת התרנגולת. והיא עד היום שומרת את הבובה הזו. היא לא זכרה אותי, אבל היא זכרה את הסדנה והיא סיפרה שמה שהיה מדהים מבחינתה כילדה היתה העובדה שהיא יכולה לבחור איזו שמלה תלבש התרנגולת".

אחרי חמש שנים התחלפה רכזת החינוך בקיבוץ, שהביע חוסר עניין בהמשך הפרויקט. ב-1990 פתחה צפריר קבוצה ראשונה למבוגרים, ומאז למעשה קם בית-הספר עד שהפך ב-2003 לגוף ציבורי, עמותה רשומה, כדי לשרוד ולעמוד מול המוסדות.


(תמונת יח"צ)

לבובה מותר הכל

למה אנחנו בעצם תופסים תיאטרון בובות כמשהו המיועד לילדים?

"זה ממש מפתיע הדבר הזה. אני חשבתי שזה רק בארץ, אבל זה לא רק כאן. בהתחלה זו היתה אמנות למבוגרים לא לילדים בכלל. זה היה כלי שנועד להעביר מסרים. איקונות דתיות שקיבלו חוטים והתחילו לזוז. טקסים שבמהלכם אנשים עטו על פניהם מסכה והתפללו להבאת הגשם. בכלל לא לילדים. הבובה יכולה להעביר ביקורת על השליט, על הכנסייה. לבובה מותר לעשות סקס, לעסוק בפורנוגרפיה, לבובה מותר הכל. אצל ילדים קורה שהבובה הופכת לחפץ השלכתי, ילד יכול להזדהות גם עם עט.

"פנץ' וג'ודי, למשל, הן שתי בובות חתרניות אלימות שעושות דברים איומים – פנץ' היה מעין שוטה הכפר, ספק איש הביקורת, אלים נורא, כל הזמן הוא וג'ודי הולכים מכות. בסוף הוא טוחן את הילד שלהם והופך אותו לנקניק, הורג את הרופא והשוטר, מנצח את כולם ואת מלאך המוות. תוך כדי כל זה הוא אומר את כל מה שאסור לכולם להגיד, וזוהי הצגה לכל המשפחה.

"הצמד הזה נולד באיטליה במאה ה-15, ובמאה ה-16 הם עברו מאיטליה לאנגליה. התיאטרון הזה מאוד פופולרי שם, וכמה שהוא אלים, אף אחד לא נהיה אלים כי הוא רואה אלימות בין בובות. אנשים עומדים ושואגים מצחוק. עם כל הפוליטיקלי-קורקט היום יש כאלה שלא רואים את זה בעין יפה, ואין לי תשובה חד-משמעית לזה, אבל במידה רבה זה שעשוע, פורקן לכל המשפחה. זה כמו עיתון נודד או ניקוי ראש. לכל ארץ יש את הפאנץ' שלה, את הדמות שבאה לעולם כדי לחבוט בממסד".

ופה?

"פה אין לנו. אנחנו מושפעים מהכל".

אילו מסורות של תיאטרון בובות יש לנו כאן בארץ ?

"הבובנאי הראשון היה גרמני ואחר-כך צ'כי ואחר-כך הגיעו הרוסים. פה מה שיש לנו הוא בעיקר חופש מכבלים. יש פה מין מיקס כזה שיש לו יתרון של חוסר מסורת וחיסרון של חוסר מסורת. זה עובד לכל הכיוונים. באירופה יש מסורת. זה עובר במשפחות מאב לבן. עם העלייה הרוסית הגיעו אנשים עם ידע עצום, אבל זו מיומנות מסובכת שדורשת הרבה לימוד – גם בעיצוב וגם בהפעלה. רוב היוצרים בארץ עובדים לבד. ההישרדות בתחום הזה היא מאוד קשה. אנחנו פרובינציה".

אולי הכל מתחיל מהאיסור המקראי לעשות פסל ומסכה. אנחנו לא אמורים להיות טובים בזה.

"יש לי כאן תלמידות דתיות שאומרות שאם הבובה לא מושלמת, אם יש לה פגם, אז אין כאן איסור. קראתי עכשיו מאמר שמדבר על זה שמקור הסיפור של מגילת אסתר הוא בתיאטרון בובות, בגלל שההזדקרות והקריסה שבו הן הציר המרכזי בתנועה. ואם סיפור המגילה אינו אלא הטקסט של מופע תיאטרון בובות, ברור מדוע האלוהים הוא נוכח נפקד; אולי הוא מפעיל הבובות שמאחורי הפרגוד".

איך אנחנו מתאימים את ההצגה בתיאטרון בובות לקהל היעד?

"בגדול כל הצגה שאין בה תכנים מיניים וגסים יכולה להיות מיועדת לילדים. דעתי האישית היא שכשהצגה היא טובה, אז היא לכל גיל. הרבה מאוד פעמים התפיסה היא שכשההצגה מיועדת לילדים היא כל-כך דידקטית שזה פשוט משעמם. צריך לשמור על רמה של מופשטות, מטפוריות, ולתת לדמויות לזוז באופן ספציפי. זה סוד הקסם. זיקוק של הדימוי".


עבודה של חיה ניר

קול יכול לבוא אפילו מהרגליים

הרבה מסלולים מציע בית-הספר לתיאטרון בובות של צפריר: בובנאות, תיאטרון בובות קהילתי, תיאטרון בובות טיפולי-חינוכי, אמנות הסיפור וקורס חדש למטפלים ומנחי קבוצות.

השנה משתפת צפריר פעולה גם עם שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, ומציעה קורסים בעלות סמלית לשחקנים המבקשים להפוך למפעילי בובות מיומנים ולפתח עוד ערוץ יצירתי. "קשה למצוא מפעילי בובות מיומנים", אומרת צפריר. "אין הרבה שחקנים קלאסיים שיסכימו לוותר על האגו שלהם לטובת בובה. הרי הכבוד הראשון הוא לבובה".

מה בעצם נדרש מבובנאי?

"תיאטרון בובות היא אמנות רב-תחומית, ומי שבוחר בה צריך לגעת בעבודת גוף, עבודת קול, אמנות פלסטית, שירה, ריקוד, סיפור סיפורים – הכל. הבובנאי הוא בראש ובראשונה שחקן, ובמשמעות הרחבה של המלה אמן מבצע, כמו מוזיקאי, רקדן, פנטומימאי, ליצן או קוסם.

"הבובה היא מכשיר גס שאפשרויותיו מוגבלות, אבל בה בעת הוא יכול להיעשות כלי בעל פוטנציאל שלא ייאמן. הפעלת הבובה מחייבת אימון ממושך שמצריך לא רק תרגילי הנפשה, אלא גם תרגילים גופניים וקוליים אינטנסיביים שיש לבצעם באותה דרגת דיוק כמו שמתרגלים סולמות מוזיקליים.

"בתיאטרון בובות העיקרון של התנועה הוא העיקרון הכי חשוב. כשהשחקן מוסתר מן הקהל, הבובה היא האמצעי היחיד לשכנע את הצופה שהדמות היא מציאותית. הצופה משתכנע בכך מתוך תנועות הבובה. כל תנועה של הבובה נגרמת על-ידי תנועה גופנית של השחקן".


לימודי תיאטרון בובות (יח"צ)

מי בא ללמוד אצלכם?

"אנשי חינוך ומטפלים שבאים לרכוש כלי נוסף לעבודה שלהם, אנשים שלמדו אמנות פלסטית או משחק ודרמה ובאים להתמחות בתיאטרון בובות כדי לרכוש את הכלי לעבודת במה. מגיעים מבית-הספר לתיאטרון חזותי, מבתי-ספר למשחק, מבתי-ספר לאמנות. ואנשים שבאים בשביל החוויה האישית. אנחנו מציעים תוכנית מודולרית, וזה יתרון גדול".

נשמע שאת מחפשת אחר איזה זן חדש של בובנאי, גן מיוחד וספציפי שאולי לא קיים.

"אצלנו בארץ, מאחר שהכל חדש ונטול שורשים בעצם, אז התפיסה היא שכל אחד יכול להפעיל בובה, וזו טעות גדולה. בתיאטרון בובות אפילו החיפוש אחר הקול של הבובה הוא חיפוש פיזי. בובה היא לא דבר מילולי. קול יכול לבוא מכל מיני חלקים בגוף, אפילו מהרגליים. דיוק כזה דורש זמן".

לפרטים נוספים על מסלולי הלימודים בטל': 03-7419938. הסדנה לחברי שח"ם תיערך ביום שישי, 21 בספטמבר 2012, בשעות 09:30–13:00, במכללת לוינסקי . מחיר השתתפות סמלי: 20 שקל (בתשלום מראש). לפרטים ולהרשמה בטל': 03-7419938.